טוב, הפרק די אמור להיות בעוד חמישה ימים אבל עוד חמישה ימים זה יום ראשון- כלומר, יומיים לפני הבגרות בביולוגיה (99 במגן! פאק יא!), וחשבתי לעצמי, הי, אמא שלי בחיים לא תיתן לי לשבת מול המחשב יומיים לפני בגרות. אז זה בא היום כדי למנוע עיכובים ועניינים, פרק הבא ב23.5, יאיי.

למען האמת רציתי לחלוק איתכן עוד משהו (כבר ציינתי שקיבלתי 99 במגן בביולוגיה? הא? הא?), והוא שקיבלתי מיטה חדשה! which means one thing and one thing only- כאבי גב נואו מור. יאיי. ואמא שלי, שנורא התבאסה שלא רציתי מיטה כתובה, דווקא אמרה שהעיצוב שבחרתי יצא יפה. IN YOUR FACE.

מקווה שנהניתן לשרוף אנשים בל"ג בעומר ועוד יותר מהגשם החומצי שהיה בל"ג בעומר, אדיוסוס ותהנומוס מהפרקוס אנשותוס. אפילו הגדלתי בשבילכן את הכתב.

I'm not cheating on you.

-I'll bet.

"ג'ס!" ליזי התנפלה בחיבוק על הגבר הבלונדיני. הוא החזיר לה חיבוק מגושם, לא בטוח מה לעשות עם עצמו. ג'ייסון התקרב אליהם, ידיו משולבות וחיוך משועשע נסוך על פניו. ג'ס חייך אליו במבוכה והוא החזיר לו חיוך קטן. ליזי הפסיקה לחבק אותו ונעמדה מולו. "אתה די אידיוט."

"תודה, אני מנסה הכי טוב שאני יכול," הוא גיחך לעומתה, והיא הנידה את ראשה כאילו-מאוכזבת ממנו.

"אני אלך... להכין פופקורן." ליזי הודיעה, מנשקת את ג'ס במהירות על הלחי ויוצאת מהסלון אל המטבח. ג'ייסון חייך במבוכה לעבר ג'ס, כאילו זו הפעם הראשונה שהם רואים אחד את השני. ג'ס החזיר לו חיוך נבוך.

"היי..." הוא אמר, נושך את שפתו התחתונה. ג'ייסון נשען על הקיר, מביט בו.

"היי."

"הפופקורן מוכן!" ליזי ניערה את שקית הפופקורן, שופכת את התכולה לתוך קערת פלסטיק. היא לקחה את הקערה בידה ויצאה אל הסלון, מביטה בחיוך בשני הגברים המתנשקים מולה. "אהמ," היא השתעלה. הם מיד התנתקו במבוכה. "הפופקורן..." היא הצביעה על הקערה לידה, ואז הלכה והתיישבה על הספה. שניהם התיישבו משני צידיה.

"אז מה רואים?" ג'ס שאל, לוקח ערימת פופקורן ודוחס אותה לפיו.

"אתה כזה ברברי," ג'ייסון נזף בו. ליזי צחקה כשג'ס הוציא לו לשון וגלגל את עיניו.

"יש בחזרה לעתיד עוד כמה דקות."

"אה, ראיתי את זה!" אמר ג'ס. "סרט נהדר."

"באמת?" ג'ייסון עיקם את אפו. "אני שונא מדע בדיוני." ליזי זרקה עליו פופקורן.

"אתה לא מבין כלום."

"אני באמת לא מבין," ג'ייסון נעץ בה מבט מתגרה, "מה כל כך נהדר בחבורת אנשים שנלחמים באנשי זאב ואממ... לורד וולדמורט – "

"אוקי, קודם כל, הסרטים של הארי פוטר מחורבנים," ג'ס אמר, "ו'בחזרה לעתיד' זה מגניב. אז תשתוק או שאתה לא מקבל סקס הלילה." ג'ייסון באמת השתתק, מרים גבה, וליזי צחקקה.

"אה, ג'ס, שמעת על מקפליי?" היא שאלה, מעבירה לVH1.

"הלהקה הזו? הלכנו, אני וצ'ארלי, להופעה שלהם לפני כמה זמן. שאלנו אם אתם רוצים לבוא."

"באמת?" ליזי שאלה בתמיהה.

"כן, טיפשה," ג'ס פרע את שערותיה האדומות בחיוך. "הי, ארך לך השיער. הוא כבר כמעט מגיע לכתפיים."

"אני יודעת, צריך לקצר את זה שוב," רטנה ליזי. "מה אמרת על ההופעה?"

"אה, כן. בכל מקרה, הם הופיעו שם... המוזיקה שלהם בסדר כזאת."

"אז אתה יודע מי הם."

ג'ס הנהן.

"כן, זה מה שאמרתי."

"ו...?"

"התחלתי קצת לשמוע אותם לפני הרבה זמן. הם עשו עם באסטד קאבר לBuild Me Up Buttercup," 

"אוו, אני אוהבת את השיר הזה!" ליזי קראה. "אני מקווה שהם לא הרסו אותו."*

"נה, זה דווקא די נחמד."

"אוה, יופי. כי אני אוהבת את השיר הזה."

"אני יודע, אמרת את זה הרגע."

"שתוק." ג'ס צחק.

"בכל אופן תמיד חשבתי שהם חמודים למדיי. הייתי עושה אותם." ג'ייסון עיווה את פניו. "לא בוגד בך."

"אני בטוח."

"אז מה אתה חושב עליהם?"

"אממ. תמיד חשבתי שדני והארי צריכים להיות ביחד. או דאגי והארי. כן, הארי ודאגי זה טוב, הם יוכלו להיות זוג מעולה! אבל טום לא יכול להיות גיי, כי... טוב. הוא לא נראה הומו במיוחד." ליזי צחקה, וג'ס המשיך לדבר, "אבל הארי ודאגי יהיו ממש סקסיים ביחד. אולי דני יוכל להצטרף אליהם לשלישיה אבל..." הוא עצר, בוהה במבט מזוגג בשולחן הקפה. "וואו. דני."

"ג'ייסון עוד יקנא," ליזי העירה. בתגובה, ג'ייסון זרק עליה פופקורן.

"לפחות הוא לא בוגד בי עם בחורה," הוא משך בכתפיו. השתררה דממה. "דני הוא לא בחורה, נכון?"

"לא, הוא לא בחורה..." ג'ס חייך. "מה העניין הפתאומי בהם?"

"אממ, הם הצטרפו לשיעורי יוגה של יום שני." היא משכה בכתפיה.

"מה?" הוא השתעל.

"הסרט מתחיל," התחמקה ליזי. "נדבר על זה אחר כך." ואז היא הרכינה את מבטה לעבר קערת הפופקורן הכמעט ריקה. "אוף, ג'יי, תעשה לי טובה ותלך להזמין פיצה."

"הפיצה פה!" דני קרא. בסופו של דבר הם הצליחו להוריד את הרגל של דאגי בחזרה למקומה הנורמאלי בעזרת תחכום אינסופי (הם חיפשו בגוגל עצות מזוויעות ומרוב בהלה דאגי שחרר את עצמו), ועכשיו הארבעה ישבו מול הטלוויזיה וראו 'בחזרה לעתיד'. כשהפעמון צלצל, לא נראה שאף אחד ממש מתכוון להקים את עצמו, אז השלושה פשוט בהו בדני במבט של לך-להביא-את-הפיצה-עצלן-קטן, עד שהוא הבין את הרמז והלך להביא את הפיצה. הוא קם בכבדות, מדשדש את דרכו לעבר הדלת ופתח אותה.

"כן?"

"הפיצה שלך," הנערה שעמדה מולו בבגדי נערת-המשולחים אמרה, לא מסתכלת עליו אפילו לרגע. "מר... פלטצ'ר?" היא הרימה את מבטה ונראה כאילו היא קפאה על מקומה.

"ובכן, זה לא אני אלא התחת העצלן הזה בסלון, אבל אני מניח שגם דני ג'ונס עובד בשבילך," הוא צחק. היא הגישה לו את המגש בהלם קל, בוחנת אותו.

"וואו." היא אמרה.

"הממ?"

"במציאות יש לך הרבה יותר נמשים," דני חייך.

"זה טוב או רע?"

"טוב, אני אוהבת אממ... את הנמשים... שלך." היא מלמלה לקראת הסוף. "זה יהיה תשעה פאונד וחצי." הוא נכנס אל הדירה והניח את המגש על הכוננית ליד דלת הכניסה.

"רגע, השארתי את הארנק בסלון," הוא אמר במבט מתנצל, ורץ לעבר אחת הדלתות. הנערה עמדה באי נוחות במפתן הדלת, בוחנת בעצבנות את החדר שיכלה לראות. דני יצא מדלת שונה לגמרי מזו שנכנס בה, והיא נראתה מבולבלת.

"לא נכנסת מהדלת ההיא?" היא הצביעה לכיוון ההפוך מהמקום בו הוא הגיע.

"הבית הזה הוא מבוך," הוא חייך אליה במסתוריות. "איך קוראים לך?"

"ג'יין."

"ג'יין." הוא חזר אחריה, מגיש לה עשרה פאונדים. "יש לך שם יפה." היא הסמיקה באותו הרגע עד שורשי שיערותיה. "אז אני אראה אותך בסביבה?"

"אני עובדת בפיצה בקצה הרחוב," היא אמרה בשקט, פונה להוציא לו עודף.

"אה, לא, תשמרי את העודף." חייך. היא חייכה בחזרה, נבוכה.

"להתראות," היא אמרה. דני פנה לסגור את הדלת.

"להתראות, ג'יין."

"מישהי הקדימה," אמר דייב בחיוך. הוא עמד בפתח הדלת של חדר 56, נשען על משקוף הדלת ומביט בליזי מסדרת את המזרונים על הרצפה.

"כן, אני מניחה שלבוא רבע שעה לפני שאני צריכה להיות פה נחשב להקדים." היא צחקה. דייב גיחך בתגובה.

"ולמה זכינו לכבוד?"

"אממ," הוא הניחה מזרן על הרצפה וניסתה ליישר אותו לפי הדוגמא של הרצפה. "קמתי מוקדם." היא הודתה במבוכה. הוא התחיל ללכת לעברה, ידיו משולבות.

"חשבת פעם לקנות שעון מעורר?"

"חשבת פעם לוותר על העקיצות האלה?" היא החזירה לו, נעמדת מולו בשילוב ידיים. נראה כאילו היא מתאפקת לא לחייך.

"כן, אבל במחשבות האלה את..." הוא עצר את עצמו. "אז תרצי לצאת איתי, היום בערב?"

"אני..." הוא הניח את ידו על שפתיה, אבל היא התרחקה ונאנחה. "הבטחתי לצ'ארלי ולנה שאני אלך איתן לפאב הקבוע." הוא נאנח.

"זה כאילו בכל פעם שאני בא ומזמין אותך לצאת איתי משהו צץ פתאום." הוא הניד בראשו כלא מאמין.

"דייב," היא התחילה, ואז הוא קטע אותה.

"אוה, זה לא חשוב," הוא הניד בראשו כמנסה להעיף מחשבה טורדנית, "אני אלך להכין לעצמי קפה או משהו." הוא פנה ללכת והיא החזיקה בידו, עוצרת אותו. "קרה משהו?"

"אני פנויה היום בצהריים," היא אמרה ברצינות, "אם אתה רוצה." הוא הנהן.

"בהנחה שאני רוצה, מתי את מסיימת היום עם העבודה?"

"שתיים עשרה."

"אז בשתיים-עשרה וחצי בכניסה, אם אני רוצה?" ליזי הנהנה בחיוך. הוא רכן, כנראה כדי לנשק אותה, ואז הפלאפון שלה צלצל. דייב גלגל את עיניו, וליזי הוציאה את הפלאפון מכיסה.

"הלו? כן... הוא תקע את הרגל מאחורי הראש? מה זאת אומרת שוב? הוא גם עשה את זה אתמול עם הרגל השנייה?" היא הביטה בדייב. "אני מסיימת בשתיים-עשרה. הוא יוכל לחכות עד אז ואני אבוא?" דייב נעץ בה מבט. "אוקי. אני אבוא. כן. ביי."

"מה צץ הפעם?"

"אממ..." היא לא ידעה איך להסביר לו, שכן הוא לא הכיר את מי שהתקשר. "אני צריכה לעזור לאיזה אידיוט שהרגל שלו נתקעה מאחורי הראש להשתחרר." הוא הרים גבה. "לא להשתחרר במובן הזה!"

"אז את מבטלת שוב?" הוא שאל באכזבה. ליזי נאנחה בשקט, מהנהנת. "אוקיי. אני הולך." הפעם היא לא ניסתה לעצור אותו.

"תודה לאל. הוא התחיל לשיר על ויקינגים מרוב שעמום. והאחרים הצטרפו אליו," היה המשפט הראשון שהארי אמר כשהוא פתח לה את הדלת. ליזי הרימה גבה, מגחכת.

"מה רע בשירה על ויקינגים?"

"תנו לי ו'!"

"-ו'!"

"תנו לי י'!"

"י'!"

"תנו לי ק'! – " היא שמעה את הקולות מאחוריו.

"אוה." אמרה בתוכחה. "כן. זה בהחלט נשמע נורא." הארי הנהן, ואז הבין שהיא עדיין עומדת מחוץ לדירה. הוא זז ממפתן הדלת במבוכה.

"תיכנסי." היא נכנסה והוא סגר את הדלת אחריה. "פשוט... תסתכלי ישר ותמצאי את המטומטם עם הרגל מאחורי הראש." היא צחקה, מהנהנת אפילו שהוא לא הסתכל לכיוונה והתחילה ללכת אל הסלון.

"הי," היא אמרה בחיוך. שלושת הגברים שישבו בסלון חייכו אליה, ודאגי (המטומטם עם הרגל מאחורי הראש) הרים את הרגל השנייה שלו ונופף אליה.

"היי!" הם אמרו במקהלה, ואז דני עשה פרצוף עצוב.

"אז זהו זה, הא?" הוא אמר. "כאן זה נגמר. עצרנו ב-י' האחרונה של הויקינגים, וזה כבר מרגיש כמו נצח. אין יותר דאגי עם רגל מאחורי הראש, אי אפשר יהיה לצחוק עליו בגלל התנוחה ההומואית בעליל הזו כשהוא תקוע באותה תנוחה ולא יכול להחזיר לנו..." הוא עצר לרגע. "לא שהוא היה עושה את זה בכל מקרה כי הוא הילד הקטן בבית, אבל אני מניח...-"

"דני, תשתוק." הארי נעמד ליד ליזי.

"הממ, אתם יכולים להמשיך לאיית את הויקינגים ואז אני אשחרר אותו, לא ממש אכפת לי." היא אמרה. הארי נעץ בה מבט מבוהל.

"את לא באמת מתכוונת לזה, נכון?"

"אני כן."

"וחשבתי," הוא אמר בטון דרמטי, "שאת תצילי אותי מבית המשוגעים הזה!" היא שלחה את ידה וטפחה על ראשו במחווה מרגיעה, מצחקקת. "אני הכלב שלך או משהו?"

"אתה רוצה להיות?"

"רוצה להצטרף לשיר הויקינגים?" הציע טום. היא משכה בכתפיה.

"למה לא."

ואת חמש הדקות הבאות הם בזבזו באיות המילה ויקינגים בכמה שפות שונות ("תנו לי... איך קוראים לאות ההיא בקאנג'י*?"), ולאחר מכן ליזי שחררה את הרגל של דאגי.

"אני מרגיש כאילו פתחו אותי," הוא התלונן, סוגר את רגליו בכוח ומיישר את הגב. "זה דווקא נחמד."

"תמיד טענו שהוא הומו," אמר טום.

"אני לא!"

*Build Me Up Buttercup הוא במקור של The Foundations, להקת סול  בריטית שהייתה פעילה תקופה קצרה בסוף הסיקטיז. תוכלו למצוא אותו בפסקול הסרט "משתגעים על מרי", או אממ... בצורה אינדיבידואלית באימיול.  או באלבום שלהם. גיחי. את הגרסא של באסטד אני מניחה שכולכן מכירות, בכל אופן.

*בייסיקלי, אותיות סיניות מודרניות, היראגנה וקאטקאנה. לאזוכרת הסברים יותר מפורטים מזה כי באיזשהו שלב ויתרתי על יפנית כשפה שלישית, אבל אם מעניין אתכן - ויקיפדיה.

יואו אני אוהבת את ג'ס בחיי. הוא כל כך אדיר והומו. 3>