כשאנשים מתבגרים הם נוטים לזנוח כישרונות שהיו להם בצעירותם.

נכנסים למשהו אין סופי שבשבילי התחיל בתקופת הבגרויות והמשיך בזמן הצבא ועכשיו בלימודים ובעבודה. 

די חבל, אם יוצא לכם לחשוב על זה. 

אני רוצה לחזור לכיתה ח', הייתי אז ילדה שמנמנה וחנונית שאוהבת את מקפליי, היה לי כלום ממה שיש לי עכשיו ובכל זאת היה לי כ"כ הרבה יותר. יותר דמיון, יותר אופטימיות, יותר תקווה והרבה יותר תמימות נהדרת. החיים פשוט הורסים אותנו. את גדלה ולומדת שלאף אחד לא אכפת שפעם היה לך בלוג עם סיפורים שכתבת עם החברה הכי טובה שלך לילות שלמים בחופש הגדול, זה לא מזיז שהתחלת ממעריצה של מקפליי שכותבת בצורה מחרידה על הקראש הילדותי שלה והמשכת להיות מישהי שיכולה להפוך כתיבה מחרידה על קראש ילדותי לכתיבה שלא הייתה מביישת את הרלן קובן (אם נניח שהיה מתמחה בכתיבת דרמות רומנטיות ולא סיפורי מתח).

בסופו של דבר מה שמשנה זה כמה הוצאת בתעודת הבגרות שלך ובפסיכומטרי, ואם, במקרה, בזבזת את שנות התיכון על כתיבת סיפורים במקום למידה - מה רע.

פוסט שבוז במיוחד שנגרם עקב היסחפות לנוסטלגיות ועייפות קשה לאחר פתירה מרובה של תרגילים בגיאומטריה, מנגד ייתכן כי מדובר בהפרעת נפש כזו או אחרת, עימכם/ן הסליחה.