ש-לום. D:

כאן מנדי |לחץחברתילחץחברתי!| בהתנחלות מגניבה על הפאנפיק של דורין/ג'יין/I'll let you choose. היא אוהבת ג'יין אז הבה נקרא לה ככה ונחוש מהאווירה הבריטית והאפלה בערך כמו יום בהיר שיש לשם הזה.

כן, אז היא כותבת פאנפיק על הלהקה מקפליי, ואני נשלחתי כדי לערוך לה את ההקדמה שהיא שכחה. עצלנית.

היא מוסרת ד"ש לאמנדה ומיי, ענבר, עומר ונופר ושאר הזאטוטים שתמכו בה עד היום. כלומר, אף-אחד.

Enjoy yourself. Hand-jobs rock!

                                                                 *  *  *

"היי, אֵל."

"היי מאי. את בדרך?" שאלתי, מחזיקה את הטלפון ביד אחת, וביד השניה מנסה להשתלט על אחותי הקטנה.

"עוד מעט אני יוצאת, אני רק מסיימת לצ-..." מלמולים מטרידים נשמעו מצידו השני של הקו. "אל...? את כאן?"

"אני כאן, אני רק מנסה לרסן את פז... – פז, תחזירי את זה! – מה אמרת?"

"שאני רק מסיימת לצרוב את הסרט ואני יוצאת."

"אוקי, אז נתראה." אמרתי.

"כן, ביי."

"תחזירי את זה, זה חשוב!" פניתי לאחותי.

"לא רוצה, אני מחזירה לך רק אם את נותנת לי לשחק במחשב." היא התעקשה. אוף.

"אבל אני צריכה את המחשב, פז." היא נעצה בי מבט של אני-כל-כך-לא-הולכת-לוותר-לך-תכיני-את-המזומנים. מה שרומז לי שאין ממש מה לעשות- ואני חייבת להתפשר. "אוקיי, אני אעשה איתך עסקה. תני לי את המחברת ואני אקח אותך לישון אצל כל חברה שתרצי. בסדר?" מובן שיהיה לה קשה לוותר לי.

היא הביטה בי למשך כמה שניות, ואז מבטה התרכך מעט. "אני רוצה ללכת למיטל."

חייכתי, זה היה קל. "בסדר, אז תכיני לך את הדברים ואני אסיע אותך למיטל, טוב? אבל תני לי את המחברת."

היא מסרה לי אותה והלכה לחדרה.

"אלַה, תסדרי את החדר שלך." אמא אמרה לי בזמן שנכנסה לחדר כדי לאסוף את הבגדים המלוכלכים. "איך את מצפה שאני אתן לך להשכיר דירה לבד אם את כל-כך חסרת אחריות?"

"אמא, אני אהיה בת עשרים עוד חודש. אני חושבת שאם אני ארצה לעבור לגור לבד או לא, זה כבר לא יהיה נתון בידייך."

"באמת? ואז כשתצטרכי עזרה עם התשלומים, או מה שלא יהיה, למי תפני?" היא השתיקה אותי. "את הולכת לאנשהו?" היא שאלה כשראתה אותי מסדרת את השיער.

"כן, אני מסיעה את פז לחברה שלה. מאי באה לישון כאן היום ואנחנו רואות סרט ואני לא רוצה שהיא תפריע לנו."

"בטח, הכל אתן מחליטות לבד. מי צריך הורים?" היא שאלה בקול נעלב למדי.

"אבל למה לשאול אם אני כבר יודעת שתסכימי לי?"

"ככה, הא? ומאיפה את כל-כך בטוחה שאני אסכים, אם מותר לי לשאול?"

"כי את האמא הכי מתחשבת, הכי טובה, נחמדה, והכי נפלאה בכל העולם?" אין כמו התחנפות. השיטה הזאת כבר הצילה אותי ממצבים קשים.

"יש לך מזל שאני במצב-רוח טוב." כמובן, זה היה צפוי. "אבל תסדרי את החדר שלך, או שאני אשכח את כל מה שאמרת לי עכשיו." וגם זה. "אני הולכת לאסף היום, אולי אני אשן אצלו. יש אוכל במקרר ותגידי לפז שהיא צריכה להיות מחר בבית עד השעה שתיים."

"אוקיי."  אסף הוא החבר של אמא שלי. ההורים שלי גרושים כבר כמעט 13 שנה.

"ביי אל." היא אמרה וחיבקה אותי.

"ביי, אמא." היא הלכה. "פז!" צעקתי לה מחדרי. "את מוכנה? אני באוטו!"

"אני באה!" ירדנו במעלית.

"טוב, אז מחר אני באה לאסוף אותך בשתיים ואל תשכחי- יש לך שיעור פסנתר בשלוש וחצי, אז תתכונני קצת לפני." אמרתי והיא הנהנה.

"הגענו. תיהני." אמרתי ופתחתי לה את הדלת.

"ביי, אלה." היא אמרה בעודה מחבקת אותי. "תודה."

המשכתי לנסוע לכיוון הבית, מנסה להתרכז בנסיעה ובאותה העת למצוא את הסלולארי שלי שצלצל בקול.

"נו... איפה זה?!... אההה!" קראתי בבהלה כשכמעט התנגשתי באוטו אחר ולמזלי פניתי ברגע האחרון.

"מי נתן לך רישיון?!" שמעתי את הנהג צועק בכעס.

"מצטערת..." מלמלתי. צלצל לי הפלאפון. זו לא אשמתי ששכחתי לשים אותו במקום שבו אפשר למצוא אותו!

"הלו?" אמרתי כשסוף-סוף מצאתי את הפלאפון.

"אל, איפה את? אני מצלצלת כבר רבע שעה ואת לא פותחת לי." זו היתה מאי.

"לעזאזל, שכחתי לומר לך שאני יוצאת... חכי לי, אני עוד שניה שם."

"מאי, אני כל-כך מצטערת..." אמרתי כשיצאתי מהמעלית וראיתי אותה יושבת ליד דלת הכניסה לדירה.

"עזבי, לא משנה. איפה היית?"

"הסעתי את פז לחברה שלה. אז איזה סרטים הבאת?" שאלתי, פותחת את הדלת.

"אוקי, אז יש לי אימה, פעולה... אה, וגם יש לי קומדיה רומנטית שהמליצו לי עליה- 'אני והמזל שלי'. מקפליי משחקים שם."

"מק- מה? זה סוג של המבורגר חדש? עם זבובים?" שאלתי בזמן שהכנסתי את הפופקורן למיקרוגל.

"מקפליי! נו, מה איתך? הלהקה שליאור תמיד מדברת עליה!"

"אה, נכון... כן, אני זוכרת עכשיו." אמרתי, כשנכנסתי לסלון עם הפופקורן.

"אוקי, אז נתחיל עם 'Just My Luck'?" היא שאלה והכניסה את הדיסק לנגן ה- DVD.

הסרט התחיל. הוא היה נחמד והכל, אבל מה שבעיקר תפס אותי היה הלהקה ששיחקה שם.

כשהסרט נגמר קמתי ופניתי למטבח.

"אֵל, תעשי לי טובה, ואל-תכיני-עוד-פופקורן." מאי אמרה, משפשפת את בטנה בכאב. "אני חושבת שאני הולכת להקיא."

"אוקיי, אני לא אכין עוד פופקורן." אמרתי, מגחכת. ואז הרהרתי קצת. "הם באמת טובים, נכון?"

"מי?"

"נו, מקפליי. הלהקה הזאת... אהבתי את השיר 'Five Colors In Her Hair'..."

היא נעצה בי מבט. "וואו."

"מה?"

"בחיים לא חשבתי שאזכה לראות את היום שבו את תאהבי להקת פופ. ועוד להקת-בנים..."

"בחייך, הם לא רק פופ. הם מנגנים בעצמם! פופ-רוק, אם כבר."  ניסיתי לשכנע אותה, ובעיקר את עצמי. למען האמת, גם אני לא חשבתי שאי-פעם אוהַב להקת פופ, אבל אני פשוט יודעת שזו תחילתה של התמכרות נפלאה.

"מאי," אמרתי כשנכנסנו לחדרי כדי להחליף בגדים. "עוד קצת פחות מחודש יש לי יום-הולדת, וחשבתי..."

"-את רוצה לטוס לחוץ-לארץ, נכון?"

חייכתי. "כן. זאת אומרת, אף פעם לא הייתי בחו"ל ואני רוצה כבר לעזוב את ישראל, גם אם זה יהיה רק לכמה ימים." הסתכלתי עליה במבט מתחנן.

"את יודעת שאני אבוא איתך, גם אם תחליטי לטוס לעָרַב-הסעודית." היא אמרה וקפצתי עליה בחיבוק גדול. "אל, את חונקת אותי!" היא צחקה בעודה מנסה לשחרר את אחיזתי. "זה לא כזה פשוט, את יודעת. נצטרך לדבר עם ההורים ולארגן דרכונים ואני אפילו לא רוצה לחשוב כמה כל זה יעלה, שלא לדבר על - "

"מאי," קטעתי אותה. "אל תדכאי אותי עכשיו. לפחות תחכי לבוקר, בסדר?" חייכתי אליה.

 היא הביטה בי קצת, ואז חייכה בחזרה. "לילה טוב."

כיביתי את האור והתכסיתי בשמיכה, מניחה את ראשי על הכר ושוקעת במחשבות. כבר יכולתי לדמיין את זה; את מאי, את ליאור ואותי מחכות בשדה התעופה, עד שאנחנו עולות למטוס... ואט-אט נרדמתי כשחיוך מרוח על פניי.

"בוקר טוב!" הערתי את מאי.

"מישהי במצב-רוח טוב הבוקר..." היא מלמלה, קמה מהמיטה.

"נכון. אני לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה טובה כזאת. את מכירה את זה? כאילו משהו טוב הולך לקרות היום."

"אני מניחה... מה הריח הזה?" היא שאלה, מבט מוזר מתפשט על פניה והיא סתמה את אפה.

"אוי, שכחתי את הפנקייקים במחבת!" אמרתי ורצתי לכיוון המטבח. כיביתי את הגז, אבל היה מאוחר מדי. הפנקייקים כבר היו שחורים ובעלי מרקם של פחם.

"אל..." מאי נכנסה למטבח. "מתי תביני שהמטבח ואת זו אהבה בלתי-אפשרית?"

"את צודקת, אני פורשת." זרקתי את מגבת-המטבח על השולחן בכניעה, מתיישבת על הכסא.

"תני לי," מאי אמרה ולקחה את המחבת. "תחתכי ירקות בינתיים."

"שלא תחשבי ששכחתי את מה שדיברנו עליו אתמול." אמרתי, בזמן שאכלנו, לועסת את הפנקייק בצורה מטרידה.

"לא חשבתי. למרות שבמקרה ואת כן מתכננת לטוס לערב-הסעודית - "

"אל תדאגי." התחלנו לצחוק. "האמת שחשבתי לטוס לאנגליה."

"אנגליה? למה?" היא שאלה בפה מלא פנקייק.

"טוב, דיברתי קצם עם לִי לפני שקמת והיא סיפרה לי שלמקפליי יש שם הופעה עוד חודש ואז חשבתי-" היא שוב קטעה אותי.

"אל תוסיפי מילה, הבנתי לאן את חותרת."

נימת קולי הפכה מתחננת. "בבקשה, מאי? בבקשה, בבקשה, בבקשה?"

"יש לך מושג כמה כרטיס הולך לעלות?"

"מאי, אני עובדת בשתי משרות. וכמו ששתינו יודעות, להורים שלך לא חסר כסף."

"אבל, אל..." היא הביטה בי, מחפשת מילים.

"מאי." השתקתי אותה. "תני לי שלוש סיבות טובות למה לא ללכת להופעה." היה לי ברור שיש לה הרבה יותר משלוש סיבות, אבל ידעתי שהיא לא תוכל לסרב. אני מכירה אותה.

"אוף, בסדר." היא הוכיחה לי שצדקתי. "אז אם ככה, אנחנו צריכות לדבר עם ההורים."

"עוד היום!" אמרתי בשמחה וקמתי מהכסא. "מה השעה?"

"חמישה לשתיים."

"אוה, שיט." אמרתי, נזכרת שאני צריכה לנסוע לחברה של פז. "אני צריכה לאסוף את פז."

"את רוצה שאני אבוא איתך?"

הנהנתי ויצאנו מהבית. נכנסנו למכונית של אמא שלי והתחלתי לנהוג. "חכי כאן," אמרתי למאי בזמן שירדתי מהאוטו והלכתי לצלצל באינטרקום.

"שלום?" שמעתי קול בוקע מן הרמקול הקטן.

"היי, אממ, אני אחות של פז. באתי לאסוף אותה."

"בסדר, היא יורדת." חיכיתי שוב והיא ירדה במדרגות, פתחה את הדלת והסתכלה עליי.