"שבוע וסגרנו." שתינו ירקנו על הידיים ולחצנו יד. מאי נראתה נגעלת. בצדק, אבל זה מנהג.

כשהגענו הביתה, נכנסתי ללחץ למראה הבית המבולגן. "פז, תעזרי לי לסדר, הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה שאמא תתפלץ לנו..." התחלתי לפנות את הצלחות מהשולחן לכיור.

"אני אעזור לך לסדר כאן ואז אחזור הביתה, בסדר?" מאי אמרה והלכה לסדר את הסלון. פז הנהנה וגם עזרה לסדר.

כשסיימנו, הבית היה נקי עד-כדי-כך שאפשר היה לאכול מהרצפה.

אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו מסודר בצורה כזאת. מפחיד. "תודה מאי. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדייך, קודם ארוחת-הבוקר, ועכשיו זה..." אמרתי, מחבקת אותה בחוזקה.

"אל, את מכירה אותי מהגן, את יודעת שאני תמיד אעזור לך כשתצטרכי אותי. אבל תפסיקי לחנוק אותי. בבקשה." היא אמרה, ולאחר שעזבתי אותה היא חייכה.

"אז נדבר יותר מאוחר?" שאלתי, פותחת לה את הדלת.

"כן, נדבר." היא אמרה ויצאה. "ביי."

"להתראות."

"פז!" קראתי לה כשסגרתי את הדלת אחרי מאי.

היא יצאה מהחדר שלה והתקרבה אליי. "מה?"

"את יכולה לעשות לי טובה?" היא הביטה בי במבט שואל. "אל תעצבני את אמא היום."

חיוך עלה על שפתיה. "מה גורם לך לחשוב שאני ארגיז אותה?" היא שאלה בקול תמים להחליא.

"פז, אני מתחננת, רק לא היום." נלחצתי. כשאמא שלי עצבנית, היא לא תקשיב אפילו לאזעקת קַסאמים.

"בואי נגיד שהסכמתי. מה ייצא לי מזה?" היא צמצמה את עיניה בערמומיות.

"אני אנקה לך את החדר, אני אחפה עלייך כשתצאי עם חברים שלך, אני... אעשה לך שיעורים לחודש!"

"כל זה מפתה מאוד... אבל בעצם, אני רוצה את המחשב."

ניערתי את ראשי. בטח לא שמעתי טוב. "סליחה?"

"אני רוצה את המחשב. אני רוצה שהוא יהיה שלי לחודש."

"חודש? אין סיכוי. שבוע."

"שבועיים וחצי מינימום, או שאין עסקה."

ניסיתי לא להתעצבן. 'תחשבי על אנגליה', אמרתי לעצמי. 'תחשבי על מקפליי'. "בסדר." אמרתי לבסוף. "שבועיים וחצי. ואת נשבעת לי שאת לא מעצבנת את אמא לשבועיים שלמים."

"מוסכם." היא אמרה ושוב לחצנו ידיים. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי את הדלת, זו הייתה אמא.

"שלום אמא." נישקתי אותה. "איך היה בעבודה?"

"היי, אמא." אמרה פז וניגשה לחבק אותה.

"שלום." היא החזירה. "בעבודה היה... כרגיל, מתיש. הבוס שלי כמעט השתגע בגלל שכמה משקיעים החליטו לבטל את העסקה." היא נאנחה, ואז התחילה לבחון את הבית במבט מופתע. "אני חולמת, או שסידרתן את הבית?"

"את לא חולמת. פשוט חשבתי - " פז כחכחה בגרונה בקול, " - חשבנו," תיקנתי. "שמגיע לך קצת לנוח, את יודעת. את עובדת קשה, תמיד דואגת לנו ומטפלת בנו..."

"בסדר," אמא חייכה. "מה אתן רוצות?"

סימנתי לפז שתצא מהמטבח.

"אני הולכת לשיעור פסנתר." היא אמרה, חיבקה את אמא ויצאה.

"כן?" אמא הביטה בי.

"אמא, אני צריכה לבקש ממך משהו. זו בקשה גדולה." היא רק הסתכלה עליי. "את יודעת שעוד חודש יש לי יום-הולדת... ואת יודעת שמעולם, בכל עשרים שנות חיי, לא הייתי בחו"ל."

ההבנה הפציעה על פניה. "אני מבינה."

"אמא, בבקשה, בבקשה, בבקשה! אני אעשה הכל!" אני חושבת שאני אפול על ברכיי ואתחנן בפנִייה אל הלב שלה אם היא תסרב.

"אני לא יודעת, אלה... זה יקר מאוד, ומי ישגיח עלייך שם?" הקול שלה נשמע מודאג.

החלטתי לוותר על רעיון הפנייה ללב בינתיים. "אני אסע עם מאי וליאור! את מכירה את ליאור, אמא, את יודעת כמה שהיא אחראית ומסודרת, שלא לדבר על מאי. ואת גם מכירה את ההורים של מאי! אם הם יסכימו את חייבת להסכים לי, בבקשה, אמא!"

"בסדר, אני מסכימה שמאי וליאור הן בנות אחראיות, אבל מי ישלם על כל זה?" היא הביטה בי במבט מפקפק, כנראה כבר יודעת את התשובה שלי.

"אמא, אני עובדת בשתי משרות, אני אוכל לשלם על הטיסה הלוך וחזור ועל הכרטיס להופעה, ואז רק - " היא עצרה אותי. "הופעה? לא הזכרת שום הופעה."

לאחר שתיקה קצרה דיברתי. "טוב, את מבינה... יש להקה אחת, מקפליי, והם מופיעים באנגליה בקרוב..."

"וכמובן שאת פשוט לא תוכלי להפסיד את ההופעה הזאת." היא אמרה בנימה מזלזלת, מנידה בראשה.

"אני באמת אוהבת את הלהקה הזו ואני באמת רוצה לטוס לאנגליה." הבטתי בה במבט מתחנן. "בבקשה?" הוספתי בעיניים גדולות. קדימה... תגידי 'כן'... רק מילה אחת...

"אל..." היא הביטה בי, כאילו היא מחפשת מה לומר כדי לשכנע אותי לא ללכת. לאחר כמה שניות היא נאנחה. "בסדר," היא אמרה. "אם ההורים של מאי וליאור מסכימים, אני מרשה לך ללכת. ובקשר לכסף למלון, על זה תדברי עם אבא שלך. את הכסף להופעה וכסף לבזבוזים אני אתן לך, תסתכלי על זה בתור מתנת-יום הולדת. אבל הטיסה עדיין עלייך."

הייתי קצת בהלם שהיא כרגע סידרה לי את כל ההכנות לטיול במשפט אחד. לקח לי רגע לקלוט שהיא הסכימה ומצאתי את עצמי בוהה בה במבט ריק.

"אלה?"

"מה?..." מלמלתי, ואז זה היכה בי. "מה? את מסכימה לי?!" הקול שלי הפך גבוה ומתרגש. "אמא, אין עלייך!" צרחתי בהתרגשות, מחבקת אותה. "אני אוהבת אותך הכי בעולם!!!"

"אל, אני לא נושמת!" היא אמרה בצחוק, אבל לא שמעתי. פשוט חייכתי ולא יכולתי להפסיק.

רצתי לחדר שלי וישר תפסתי את הטלפון.

"הלו?" שמעתי את קולה של מאי בקו השני.

"מאי!" קראתי, נרגשת. "מאי-מאי-מאי-מאי-מאי!"

"מה קורה?" היא שאלה, מופתעת.

"מאי, אני יכולה לבוא אלייך?" החלטתי לספר לה אחר-כך. ידיעה כמו זו לא מתאימה לטלפון, עם כל הכבוד.

"אמ... כן, בטח." היא אמרה, מעט מבולבלת.

"בסדר, אז אני בדרך." ניתקתי לפני שהיא הספיקה לדבר. "אמא, אני הולכת למאי!" קראתי מהסלון.

"אל תשכחי לקחת פלאפון!" היא צעקה לי בחזרה.

"איפה הפלאפון שלי באמת?" שאלתי את עצמי, מהרהרת. "פז." חשבתי מייד, ודפקתי על דלת החדר שלה.

"מה את רוצה?" היא פתחה את הדלת.

"ראית את הפלאפון שלי?" שאלתי. ראיתי אותו על השידה שלה ומייד הבנתי. היא בוודאי 'ביצעה בו את זממה' וגרמה לתוהו ובוהו מוחלט. אבל משום-מה, זה לא הפריע לי.

"אל תרצחי אותי, אני צעירה מכדי למות..." היא מלמלה, מתכווצת,  ועצמה את עיניה כשהתכופפתי כך שנהיה באותו הגובה. היא נכנסה להלם כשחיבקתי אותה.

"פז, החיים קצרים מדיי. תנצלי אותם עד הסוף." אמרתי לה, ובנימה אימהית זו, לקחתי את הפלאפון ויצאתי מחדרה.

דפקתי על דלת ביתה של מאי והתנפלתי עליה כשהיא פתחה לי. "מאי, את לא תאמיני!"

"תני לי לנחש: סגרת עסקאות מפוקפקות עם אחותך כדי שאמא שלך תרשה לך לטוס, ובסוף הצלחת לשכנע אותה?" ככה הכרתי את מאי, היא קוראת אותי כמו ספר פתוח. הנהנתי והיא חיבקה אותי בחזרה. "זה גדול!"

"אז דיברת עם ההורים שלך?" שאלתי, נזכרת שבעצם, הכל תלוי בהורים של מאי ובהורים של ליאור.

"כן, בקשר לזה..." ההתרגשות שלה דעכה. "תשמעי, הם מרשים לי לנסוע, אבל הם לא מרשים לי ללכת להופעה." היא אמרה. "כל-כך ציפיתי לזה... ואני יודעת שגם את. ולכן את וליאור תלכו בלעדיי להופעה, אני אשב במלון או משהו, אני בטח - "

"מאי," קטעתי אותה. כן, את מאי חייבים לקטוע לפני שהיא נכנסת לשוונג של לדבר שטויות. "את תלכי להופעה הזאת, ולא אכפת לי מה ההורים שלך אומרים." שנאתי את עצמי על כך שאני ממרה את פיהם של הוריה של מאי- הם מכירים אותי כבר המון זמן ומאי היא כמו אחות בשבילי.

"אלה," היא חייכה במרירות. "איך אני אוכל ללכת להופעה אם הם לא יתנו לי כסף?"

"מאי-מאי, בפעם האלף, בשביל מה יש חברות? במקרה הכי גרוע ליאור ואני נשלם עלייך ביחד." כל-כך התכוונתי לזה. לא היה שום סיכוי שבעולם שאני אלך להופעה של מקפליי בלי ליאור ומאי, שתי החברות הכי טובות שלי.

"השתגעת? אין סיכוי. זו בסך הכל הופעה אידיוטית, אני אחיה אם אני לא אלך..."

"אבל אני לא הולכת אם את לא באה."

"אל תהיי מטומטמת, בטח שאת הולכת."

"מאי, תקשיבי. לי ואני נעשה כל מה שאנחנו יכולות כדי להכניס אותך להופעה. ואם כל מה שאנחנו יכולות לעשות לא מספיק, אז פשוט לא נלך." לא נראה שהיא השתכנעה. " אני רצינית, מאי. אל תנסי לשכנע אותי אחרת, כי זה לא יעזור."

היא שתקה והביטה בי. לאחר כמה שניות היא חיבקה אותי חזק. "אני כל-כך שמחה שיש לי חברה כמוך."

"כן, ואם כבר מדברים," אמרתי. "תתקשרי ל-לי, עוד לא שאלנו אותה בקשר להורים שלה."

היא חייגה. "היי, לי. מה נשמע? אז את באה? אוקיי, ביי." היא ניתקה. "היא בדרך."

"סבבה." התיישבתי על המיטה של מאי, מפנימה את מה שהולך לקרות אם ההורים של לי הסכימו לה. ואם לא... טוב... פשוט נבטל. "אז תגידי, את כבר היית באנגליה. איך שם?"

"זאת בטח ליאור!" קראתי בשמחה. הרבה זמן לא פגשתי אותה. פתחתי את הדלת והתנפלתי עליה בחיבוקים. "לי!"

"היי אל!" היא אמרה, מחבקת אותי חזרה.

"אני לא מאמינה, הסתפרת!" אמרתי בהלם. ליאור מאז ומעולם היתה מפורסמת בתור: 'הילדה הג'ינג'ית עם השיער הארוך'. עכשיו היו לה תלתלים עד לכתפיים ופוני חלק שהסתיר עין אחת. בדיוק כמו שלי.

"גם את השתנית!" היא אמרה לי, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. "השיער שלך שחור יותר והעיניים שלך חומות יותר. וגם גבהת!" היא גיחכה. "ורק למאי נשארו אותן העיניים הכחולות המהממות שלה..." ליאור חיבקה אותה. "התגעגעתי אליכן..."

"גם אנחנו." אמרה מאי. "נו, דיברת עם ההורים שלך?"

"יאפ."

שתינו בהינו בה במתח. "ו...?"

"הם..."

"כן?"

"אישרו לי!"

"יש!" צרחנו באושר. ואז נזכרתי במאי. "רגע, רגע." קטעתי את לי.

"מה קרה?"

"ההורים של מאי לא מרשים לה ללכת להופעה. נוכל לשלם עליה ביחד, נכון?"

"ברור שכן!" לי אמרה.

"לא, אתן לא!" מאי מחתה. "אני - "

"תשתקי." השתקתי אותה. "אנחנו נלך להופעה של מקפליי!!!" חזרנו לצרוח, ואפילו מאי השחררה וקפצה איתנו. טוב שהוילונות היו מוסתים, אחרת השכנים היו חושבים שאנחנו משוגעות. אבל לא אכפת לנו.