יו, כאן מנדס בעדכון בגלל שג'יין הזאת יצאה לה לטייל בלא-אכפת-לי. אז, כן, היי.

בגלל שתמרה איימה (או שלא...) על ג'יין, אז- ד"ש לתמרה! (אמרתי לך שכותבים Lucy! *מנדס גאה בעצמה כי היא ראתה אלפן לייד*)

-עריכה של ג'יין ומנדסD:-

בכל מקרה, לא ד"ש, התנצלות רשמית, פומפית ובלתי ניתנת לערעור לתמרה, בגלל שבפוסט הראשון ג'יין המרושעת להפליא לא מסרה לה ד"ש.

אז הנה, אני מוסרת לך ד"ש. והתנצלות רשמית, פומבית ובלתי-ניתנת-לערעור.D:

ומנדס צחקה עליי עכשיו. >:

PS:

מיי רולז!

מיי תעשי לי שבט של בלונדינים עם עיניים כחולות!X3

-סופעריכה של ג'יין ומדנסD:-

תמיד ידעתי שציצים ואיברים מתעופפים זה חינוכי. באמת.

 הפרק הבא ביום חמישי-

See ya later, McFly-Dudes.

ג'ארד פאדלקי סמל מין. אה, וגם ג'נסן.

*  *  *

"אז נבדוק באינטרנט כמה עולה כרטיס?" מאי שאלה לאחר כמה דקות. הנהנו ונכנסנו לחדר שלה. היא הדליקה את המחשב ונכנסנו לאתר הרשמי של מקפליי. "עצרי שניה," מאי אמרה לליאור. "מי זה?"

"מי?"

"הבלונדיני עם הכובע, זה שעומד בצד."

"אה. זה דאגי, הוא הבסיסט." היא אמרה וחייכה לעבר מאי. "מוצא-חן בענייך?"

"מאוד. ומי זה שלידו?"

"זה דני. הוא הסולן וגם הגיטריסט. כמו טום, זה הבלונדיני שעומד ליד הארי, המתופף." היא הסבירה לנו. הקשבתי לה, מנסה לעקוב אחרי ההסברים.

"ראית, אל?" מאי אמרה לי. הבטתי בה בשאלה. "אסור לי להיות בהופעה שלהם."

"אה?" שאלתי בבלבול.

"אני לא אוכל להתאפק. אני אהיה חייבת להטריד מינית לפחות אחד מהם. האמת ששמתי עין על ההוא, איך אמרת שקוראים לו? דאגי?"

"כל-כך צפוי..." לי מלמלה. "הנה זה. טוב, אז הם מופיעים בלונדון בעוד חודש, כרטיס עולה 13 ליש"ט." היא הסתכלה אלינו.

"כמה זה בשקלים?" שאלתי.

"בערך 100 ₪." מאי ענתה במהירות. בחיי, לפעמים אני חושבת היא מחביאה מחשבון בתוך הראש. זה מצדיק את ה-98 שלה בבגרות במתמטיקה.

"אה, זה לא נורא." אמרתי, מחייכת. "את לא שמחה, מאי? את הולכת להופעה של מקפליי!"

"אל, לי," היא הסתכלה במבט מוזר על המסך של המחשב.

"מה קורה?" שאלתי אותה.

"תסתכלו." היא אמרה והצביעה על נקודה במסך.

"לא!" ליאור קראה בקול. "אני לא מאמינה! כל הכרטיסים נמכרו?!"

"אבל איך זה יכול להיות? ההופעה היא עוד חודש!"

"אלה מקפליי, ברור שהכרטיסים ימכרו מהר!" היא אמרה בתסכול עמוק.

"תבדקי מתי הם מופיעים שוב." מאי אמרה לליאור.

"אוקיי..." היא חיפשה. "הם מופיעים עוד חודש וחצי... באוסטרליה?!" היא היתה בהלם.

"אני לא מאמינה..." מלמלתי בעצב. "כל-כך רציתי להיות בהופעה שלהם."

"לא נורא..." הפעם היה תורה של מאי לנסות לעודד אותי ואת ליאור. אם אני מרגישה נורא, לי בטח מרגישה גרוע פי כמה יותר. היא מכירה את מקפליי כבר מרגע שהוקמו, והיא פשוט אובססיבית לגביהם. במלוא מובן המילה. "היי, לפחות אנחנו נוסעות לאנגליה! אנחנו נהיה במלון מגניב, נהיה ערות כל הלילה ונלך לעשות פרצופים לשומרים של המלכה..." מאי אמרה. זה עזר.

"את צודקת." אמרתי. "למי אכפת ממקפליי? אנחנו נוסעות ביחד, וזה מה שחשוב."

"נכון." אמרה ליאור וקמה. "עם או בלי מקפליי, יהיה לנו הכי כיף בעולם." היא הציצה בשעון. "טוב, אני צריכה לזוז. אז תתקשרי אליי, אוקיי?"

"אוקיי. ביי, לי." אמרתי וחיבקתי אותה.

"ביי אֵל, ביי מאי." היא אמרה ויצאה מהדלת.

"נראה לי שאני גם אחזור הביתה." אמרתי למאי לאחר כמה דקות שבהן פשוט בהינו בנקודות אקראיות בחדר.

"הי," מאי אמרה. "את בסדר?"

"כן... את יודעת, קצת מבואסת... אבל לא נורא, יהיה לנו כיף!" אמרתי, מנסה להישמע שמחה ככל שיכולתי.

"נכון." היא אמרה וחיבקה אותי. "אז נדבר."

"כן... ביי."

למחרת בבוקר, קמתי מוקדם והלכתי למאי. "בוקר-טוב." אמרי כשנכנסתי. "לי כבר הגיעה?"

"כן, היא במרפסת. אני כל-כך שמחה שהגעת, את לא מבינה כמה חרשנו את השירים של מקפליי, חשבתי שאני הולכת להתמוטט בערך בשיר העשרים וחמש, אבל אז בדיוק הגעת." היא אמרה כשעלינו במדרגות.

"באמת? זה מעולה!" אמרתי בשמחה. "אני חייבת להתחיל להכיר יותר שירים שלהם, אני מכירה רק שניים ולדעתי זה חור רציני בהשכלה."

"אני לא מאמינה. חיכיתי שתבואי כדי לשנות את הרקע של כל מה שעשינו היום, אבל ברצינות - " היא הפסיקה לדבר כשראתה שאני כבר במרפסת, יושבת ליד לי.

"אוקיי, אז לשיר הזה קוראים 'Little Joanna'." היא אמרה והכניסה את האוזניות לאוזני.

"נחמד..." אמרתי. "איזה עוד שירים יש להם?" היא העבירה שיר. "חכי!" אמרתי לפתע. "תחזירי את מה שהעברת לפני שניה."

"זה?"

"כן, איך קוראים לשיר הזה?"

" " 'Too Close For Comfort' היא השיבה.

"הוא מדהים. זה טום שר עכשיו?"

"כן, זה טום." היא אמרה בהתרגשות. "נכון שיש לו קול מדהים? והוא ממש מוכשר, הוא כתב את רוב השירים שלהם והוא גם המייסד של הלהקה! והוא מנגן בגיטרה וגם בפסנתר, והוא גם שר - "

"את דלוקה עליו או משהו?"

"האמת שלא." היא צחקה. "אני אוהבת את הארי..." מבט חולמני התפשט על פניה כשהיא אמרה את שמו. היא השעינה את ראשה על ידיה.

"מי זה הארי?"

"אני חייבת ללמד אותך הכל על מקפליי." היא אמרה והנידה בראשה בחומרה. "הארי זה המתופף החתיך."

"אה, אוקיי." גיחכתי. "תגידי, איפה מאי?" לי הנידה בראשה וירדנו במדרגות לסלון. "מאי?" שאלתי. "הנה את. מה את עושה?" ראיתי אותה עומדת במטבח.

"כמו מה זה נראה? אני מכינה ארוחת-בוקר, כבר נמאס לי לשמוע על מקפליי." היא השיבה, מעבירה עמוד במה שככל הנראה היה ספר-מתכונים. "וחוץ מזה, בדיוק מצאתי מתכון חדש לפאי-תפוחים ואני רוצה לנסות אותו."

"פאי-תפוחים?" ליאור שאלה, מאושרת. "מאי, אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך ואת הבישולים המדהימים שלך?"

"די, הפנקייקים ישרפו." מאי אמרה, מגחכת, כשליאור כרכה את ידיה סביב צווארה.

"עזבי את הפנקייקים!" אמרתי למאי. "לי הבטיחה שהיא תכיר לי את מקפליי, וגם את צריכה."

"אבל היא מכינה פאי-תפוחים! איך אפשר לסרב לפאי?" ליאור שאלה בהלם.

"אוף, בסדר. אבל אחרי הפאי אנחנו הולכות למחשב וחורשות את מקפליי."

"למה צריך לחרוש אותם? זה לא יהיה עוד יותר מדכא, את יודעת, בגלל שאנחנו לא הולכות להופעה והכל?" מאי שאלה.

"אז מה אם לא נלך להופעה? וחוץ מזה, מאוחר מדיי. אני כבר מרגישה את הפרפרים בבטן, וזה סימן לאובססיה חדשה."

"שיט."

מאי משכה בכתפיה והלכה להכין את הפאי בזמן שלקחתי את נגן האייפוד של ליאור והתחלתי לשמוע את מקפליי. 'אני מכירה את השיר הזה...' חשבתי כששמעתי את השיר 'I've Got You'. כששמעתי את המילים של השיר, הרגשתי צביטה קטנה בלב. זה מסוג השירים המדהימים האלה, שהמילים שלהם כל-כך עמוקות, שהן יכולות להכניס אותך לדיכאון רציני. ועם זאת, את לא תוכלי שלא לאהוב את השיר הזה.

"היי, הכל בסדר?" לי שאלה כשראתה את הפרצוף שלי. "מה את שומעת?" היא לקחה לידיה את הנגן. "הו," היא אמרה בשקט. "גם את נשבית בקסמי השיר הזה."

"מה זאת אומרת?"

"את יודעת למה אני מתכוונת. זה שיר כל-כך יפה, ובפעם הראשונה ששמעתי אותו כמעט בכיתי שאין לי את מי לחבק באותו רגע."

"אוי, איזו חמודה..." גיחכתי, מחבקת אותה.

"זה מוכן! אני צריכה שתגידו לי איך יצא." מאי התפרצה לסלון.

"פאי!" ליאור קראה בשמחה ורצה אל המטבח. "מאי, אני אוהבת אותך."

"זה מעולה!" אמרתי כשטעמתי את הפאי. אין כמו הבישולים של מאי.

"תודה." היא השיבה, מסמיקה.

"מאי, אני ולי יכולות לישון אצלך היום?" שאלתי, מהורהרת, בלי קשר לעולם.

"כן, למה לא?" היא אמרה. "גם ככה ההורים שלי לא בבית לאיזה חודש..." היא הוסיפה במרירות.

"מגניב, אז אני אלך לארגן את הדברים עכשיו ואני אבוא אלייך עוד שעתיים בערך." אמרה לי, קמה מהכסא.

"כן, גם אני אלך עכשיו." אמרתי. "אז נתראה." יצאנו מביתה של מאי.

"נכון שאת פשוט מתה על הבישולים של מאי?" ליאור שאלה במבט מאושר, כנראה מודה לאלוהים על שהפגיש בינה לבין מאי- והכישרון שלה במטבח. המשכנו לדבר עד שהגענו לבית שלי.

נפרדנו בחיבוק ועליתי למעלה. "אני בבית!" הכרזתי בחשיבות, פותחת את הדלת. "Anybody home?"

"סוף-סוף הגעת!" פז התנפלה עליי. "אני חושבת שהיה לנו הסכם."

"מה את רוצה? המחשב שלך לשבועיים וחצי, עוד משהו?"

"כן, יש עוד משהו! הבטחת לי שתעשי לי את שיעורי-הבית לשבוע!"

"אוף, בסדר. מה אתם לומדים עכשיו? חיבור וחיסור?" שאלתי, מגלגלת את עיניי.

"אני בת שלוש-עשרה וחצי," היא צמצמה את עיניה באופן מסוכן. "אנחנו לומדים עכשיו משוואות עם שני-משתנים, בגיאומטריה אנחנו לומדים משפטי חפיפה ובלשון בדיוק התחלנו ללמוד על אמצעים רטוריים, ו- "

"בסדר! פשוט תני לי את השיעורים, טוב?" אמרתי בייאוש. היא חייכה חיוך מרושע והלכה להביא את השיעורים שלה.