אזהרה: הדברים הרשומים בהמשך עלולים להיות חסרי טעם וחסרי משמעות. אבל אתם תקראו בכלזאת, כי זה יסקרן אתכם. נכון שאני צודקת? אני צודקת.

 יו.

כאן ג'יין ולוסי בשידור חי מהחדר שלי. של ג'יין, הכוונה. לוסי נטפלת לקטנות. והיא גם טוחנת תירס עכשיו.

גם אני רוצה. ~הולכת לקחת~..... ~טוחנת~

ועכשיו לוסי הלכה להביא מלח.

זה כיף לחפור לאנשים. בעיקר כשאלה חפירות חסרות טעם שלא קשורות לשומדבר.D:

ולוסי חזרה. יאיי. עכשיו היא חזרה לטחון תירס. לוסי השמנה. אולי לא. אני יותר. עכשיו היא צוחקת. >:

~בדיחה טובה~

~שתיקה מביכה~ (חוץ מקול הלעיסות המטריד של לוסי)

בכ"מ, תהנו לקרוא את פרק 5. עד כמה שאפשר. מוחעחעחע.

-מנדס בעריכה-

נסתבר שטעיתי קצת בשעות שם, כשאלה שואלת מה השעה. כשבאנגליה אחת וחצי בצהריים, בישראל שלוש וחצי בצהריים. הפרשי השעות פשוט היו הפוכים. 'צטערת.

בנוסף, הלהקה האהובה על מאי היא "הובסטנק" ולא יאלוקארד (זנות, ללא ספק), משיקולים של סצנת-סיום-מרגשת בסוף הפאנפיק, בלה בלה בלה.

נשתמע.

                                                                 *  *  *

 עברו רק שבועיים מאז, אבל השבועיים האלה נראו כמו נצח. התחלתי לארוז לקראת הנסיעה מחר.

"מאי?"

"מחר היום הגדול. מתרגשת?"

"אין לך מושג. אז דיברתי עם אבא שלי, אנחנו צריכות להגיע לשדה התעופה בשבע, ובעשר הטיסה."

"הוא מסיע אותנו?"

"יאפ, הוא יחכה לנו מחר בשש וחצי."

"אוקיי. סיימת כבר לארוז? אני לא יודעת מה כדאי להביא... את הצעיף החום או השחור? אולי את שניהם...?"

"צעיף?" שאלתי בבלבול.

"מה זאת אומרת? ברור שצריך להביא צעיף!"

"מה? אבל לא אמור להיות שם קיץ עכשיו?"

"לא, עכשיו קיץ באמריקה. באירופה סתיו. אל תגידי לי שארזת לשם בגדי ים." היא גיחכה.

"מאי, אני צריכה להחליף כמה דברים במזוודה, אני אתקשר אלייך יותר מאוחר." אמרתי וניתקתי במהירות.

איך שכחתי? כמובן שבאירופה חורף עכשיו. אני צריכה לרוקן את המזוודה ולארוז מחדש...

הוצאתי את הגופיות, והכנסתי סוודרים וז'קטים במקומן. עד שסיימתי לארוז, השעה הייתה קצת אחרי חצות, ואפילו בלי להחליף בגדים, נרדמתי.

"אלה!" שמעתי את אמא קוראת לי מהמטבח. "עכשיו שש וחצי!"

"מה...?" חצי רדומה, הבטתי בשעון, ואכן, השעה היתה שש עשרים וחמש. לעזאזל. מאי וליאור צריכות להגיע בכל רגע, ובעוד חצי שעה אנחנו צריכות להיות בשדה התעופה!

קמתי במהירות, רצתי לחדר האמבטיה בכדי לצחצח שיניים ואז רצתי להחליף בגדים. שמעתי את הצלצול בדלת, אלו בטוח הן. הלכתי לפתוח את הדלת.

"היי, אל. אנחנו יוצאות, את מוכ - " ליאור עצרה כשראתה אותי.

"אני מצטערת, קמתי לפני חמש דקות, אני רצה להתכונן. שבו בסלון ואני אגיע עוד מעט." אמרתי בנשימה אחת ורצתי לסדר את השיער. השארתי אותו פזור, אין זמן לתסרוקות עכשיו. לקחתי את המזוודות והלכתי לסלון. "אוקי, הולכים?"

הן הנהנו, קמות מהספה.

"לא אכלת ארוחת-בוקר." אמא אמרה וניגשה אליי.

"לא חשוב, אני אוכל משהו בדיוטי פרי לפני הטיסה." אמרתי וחיבקתי אותה. "אני אתגעגע..."

"גם אני אתגעגע אלייך. תשמרו על עצמכן, אל תדברו עם זרים, כשאתן נוחתות בהית'רו ישר תיסעו להירשם במלון, שלא יהיו בעיות." היא אמרה, והקול שנה נשמע קצת שבור. "ואני רוצה שתשלחי לי דואר-אלקטרוני כל יום, זה ברור?" היא ניגשה לחבק אותי שוב.

"בסדר, אמא."

"תשמרי על עצמך." היא אמרה וחיבקה אותי עוד יותר חזק.

"אמא, את חונקת אותי."

היא חדלה לחבק אותי, והביטה בכולנו.

"אל, רבע לשבע, אנחנו חייבות לצאת..." מאי אמרה לאחר שהביטה בשעון.

"אז להתראות." אמרתי לאמא.

"להתראות." היא השיבה, דמעות מבצבצות בעיניה.

פז התקרבה אליי וחיבקה אותי. "ביי אלה."

"ביי, פז. אני אתגעגע אלייך." חיבקתי אותה בחזרה.

"אני רוצה שתקני לי מזכרות מאנגליה. אני רוצה בובה של המלכה!" היא אמרה ואני התחלתי לצחוק.

"אני אקנה לך בובה של המלכה." אמרתי ונישקתי אותה. "נתראה."

"ביי." היא אמרה, נשמעת קצת עצובה. חה. אולי היא בכל-זאת תתגעגע אליי קצת.

"אל תשכחי לשלוח לי מכתב כל יום!" אמא אמרה במהירות.

"בסדר, להתראות." חיבקתי את אמא שלי שוב, מרגיעה אותה ואומרת שהכל יהיה בסדר ושנחזור בקרוב. הרגשתי כאילו אני הולכת לצבא, אבל כל זה ישתנה עוד-מעט. יצאנו החוצה והתקרבנו אל המכונית של אבא שלי, שחנתה מחוץ לבניין. "היי!" אמרתי לאבא, קצת-יותר-מדיי-שמחה, כשנכסנו למכונית.

"שלום, בנות." הוא חייך אלינו והתניע את האוטו.

"אני לא מאמינה שבעוד כמה שעות נהיה באנגליה!" לי אמרה בהתרגשות. "המקום שידוע בעיקר כמפוצץ בבנים חתיכים..." היא חייכה.

"גם אני לא. וואו, זה הולך להיות החודש הכי טוב בחיים שלי!" אמרתי, מחייכת מאוזן לאוזן.

"תזכירו לי איך קוראים למלון שלכן?" אבא שאל אותנו.

"'איביס ארלס קורט'. איזה שם מסובך." אמרתי. "מאי, באיזה מלון שכנת כשהיית באנגליה?"

"'קיסר'," היא השיבה. "הוא פשוט מדהים..." היא הוסיפה, מבט מזוגג מתפשט על פניה.

"למה אנחנו לא הולכות לשם?" שאלה ליאור באכזבה.

"בגלל שהוא יקר אחושילינג." השבתי, מגחכת. "זה מלון של פאקינג ארבעה כוכבים." הרצנתי מעט.

"אבל ראית כמה כסף ההורים של מאי נתנו לה? ולנו עוד יש את הכסף שהיה אמור להיות להופעה. נו, בחייך! זו אולי הפעם היחידה שתהיה לנו להיות באנגליה ביחד, בלי הורים!"

חשבתי קצת על מה שהיא אמרה. למה לא, בעצם? הבטתי אל אבא שלי.

"בסדר." הוא אמר, "זו מתנת יום-ההולדת שלך ממני."

"אבא, כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך?"

"יש!" ליאור קראה בשמחה, ומאי חייכה חיוך גדול. השענתי את ראשי על החלון, מביטה החוצה. ראיתי שלט: "לנמל התעופה 'בן-גוריון' פנה שמאלה" וקלטתי שזה באמת קורה. אנחנו באמת טסות לאנגליה.

אבא עצר את המכונית וירדנו ממנה, כולנו מחייכות באושר. הוצאנו את המזוודות מהמכונית ונכנסנו אל שדה התעופה.

"לכו לשם," אבא שלי אמר לנו, מצביע לאנשהו, "ותעבירו את הכרטיסים. תעלו למטוס ישר כשקוראים לכן. זוכרות את מספר הטיסה?"

"אל-על שמונה-מאות-עשרים-וחמש ללונדון." דקלמנו.

"ואתן נוחתות בהית'רו. משם תלכו ישר לטרמינל 1, ואז תסתדרו בעצמכן. תתקשרי אליי אם יהיו בעיות," הוא אמר לי, " יש עליכן דרכונים?"

"כן."

"יופי. תיהנו, ותשמרו על עצמכן. אל תשכחו להחליף כרטיס בפלאפון ישר כשתגיעו."

"תודה רבה." חיבקתי אותו חזק. "אני חייבת לך הרבה, על הכל."

הוא חיבק אותי בחזרה, עוצם את עיניו. "מזל-טוב, ילדונת."

"ביי!"

הלכנו כדי לעשות את הסידורים עם הכרטיסים. זה לקח לנו כמעט שעה, כי היינו צריכות להסדיר את ענייני הדרכונים, ופקידות הקבלה היו איטיות ומשועממות. בנוסף, היו שתי קופות לא פעילות!

אחרי זה שמנו את המזוודות שלנו כדי שייראו שהבאנו מספיק רובי מים כדי לייצר פיגוע המוני, עברנו דרך המחסום והגענו אל הדיוטי פרי. העלו את המזוודות למטוס.

"ז-זה הדיוטי פרי?" אמרתי בעיניים פעורות, מביטה במקום הענקי.

 מאי ולי הביטו בי, משועשעות.

"כן. אבל אל תקני כאן שום מוצרי חשמל או משהו, הם ממש גרועים ואין אחריות." מאי אמרה.

"כאילו," אמרתי, "שאני בכלל צריכה לקנות לעצמי מיקרוגל. או שיש לי כסף בשביל זה." הסתכלתי סביב. "יש כאן את התו השמיני!!! בואו!!!" והתחלתי לרוץ לשם. הרגשתי כמו ילדה קטנה בחנות צעצועים, ובאמת ליד התו השמיני הייתה חנות צעצועים ("יש כאן פאזל בצורת כדור! זה כל-כך מגניב"). אחרי שהסתובבתי בחנות וקנינו דיסקים ("אין כאן הובסטנק!" מאי רטנה. "אני שונאת את זה. הם להקה גאונית ואין כאן דיסקים שלהם"), המשכנו לכל שאר החנויות.

"שימו לב! טיסת אל-על 825 ללונדון יוצאת בעוד כחצי שעה." שמענו את הקריאה.

"זו הטיסה שלנו." מאי אמרה. שמענו שוב את הקריאה למטוס. "קדימה..." מאי אמרה וגררנו את המזוודות לעבר המטוס.

"וואו," אמרתי כשנכנסנו למטוס. "זה ענקי."

"אוקי, אז המושבים שלנו הם... ג'י-18, ג'י-19 וג'י-20." ליאור אמרה בזמן שהסתכלה בכרטיסים.

"יופי, אנחנו יושבות אחת ליד השניה." אמרתי בהקלה.התיישבנו במקומות שלנו, בעוד אני מתלהבת מכל דבר קטן.

"נוסעים יקרים, נא לחגור חגורות ולהתכונן להמראה."

הדיילות עברו במטוס כדי לוודא שכולם חגורים היטב. התרגשתי כל-כך. אנגליה, הנה אני באה.

"שלום לכולם, וברוכים הבאים לטיסה 825 ללונדון.", הדיילת התחילה להסביר מה עושים בכל מיני מקרי טיסות, ולאחר מכן הטייס הקריא את תפילת הדרך. לאט-לאט המטוס התחיל לזוז והתחלנו להמריא. היו לי פרפרים בבטן.

"מתרגשת?" לי שאלה אותי.

"כן!" קראתי בחיוך. המטוס המריא.

הסתכלתי כל הנסיעה בחלון, הנוף היה מדהים, וקטן, ולאט-לאט עצמתי עיניים ונרדמתי.

"תעירי אותה, היא חייבת לאכול משהו."

"עזבי אותה, היא עייפה. היא תאכל כשהיא תתעורר."

"לי, היא לא אכלה כלום מהבוקר, את רוצה שהיא תתעלף לנו?"

קולות הויכוח של ליאור ומאי העירו אותי, ופקחתי את עיניי באיטיות כדי למצוא את שתיהן מביטות בי.

"מה נשמע?" שאלתי, מנומנמת.

"סוף-סוף קמת! אנחנו נוחתים עוד חצי-שעה בערך." אמרה מאי. "את חייבת לאכול, לא אכלת כלום מהבוקר!" היא דחפה לידיי כריך ענקי.

"תודה..." מלמלתי והתנפלתי על הכריך. "מה השעה?"

"בישראל או בלונדון?"

"לא חשוב."

"בישראל בטח שלוש וחצי, בלונדון אחת וחצי בערך."

"וואו, עוד חצי-שעה אנחנו באנגליה! עוד קשה לי להאמין..." אמרתי בחיוך רחב.

"גם לי... אני מרגישה כאילו אני חולמת את כל זה, ועוד-מעט אני אשמע את אחי הקטן צועק לי להזיז את התחת ולקום מהספה..." לי אמרה ומאי ואני התחלנו לצחוק.

"תראו!" מאי אמרה, מצביעה על החלון. אני ולי הבטנו דרך החלון וראינו את העננים מתבהרים.

"הגענו!" ליאור אמרה בשמחה.

המשכנו לטוס עוד קצת, עד שלבסוף המטוס התחיל לאבד גובה. הייתי מרותקת לחלון. לונדון; אנחנו כאן.

"נוסעים יקרים, נא להדק חגורות ולהתכונן לנחיתה!" שמענו את ההודעה המוכרת ושוב הדיילות עברו בין כולם כדי לוודא שכולם חגורים.

אחרי שנחתנו, שמענו את הקריאה: "נוסעים יקרים: אנו שמחים להודיעכם כי הנחיתה עברה בשלום. ברוכים הבאים לנמל-התעופה 'הית'רו', לונדון. תודה שבחרתם בחברת התעופה 'אל-על'. אנו מאחלים לכם יום טוב, ושהייה נעימה באנגליה."

"איזה מקום ענק." אמרתי כשיצאנו מהמטוס. "טוב, אז קדימה, לטרמינל 1..." הגענו לשם ולקחנו את המזוודות.

"אוקיי, לכוון שעונים." מאי אמרה וכולנו כיוונו את השעונים לפי השעון הגדול שנמצא ביציאה מהטרמינל. השעה היתה שש בערב. ירד גשם- מעין ריסוס אבל מאי התעקשה שנלך לקנות מטריות. זה היה חכם מצידה.

"בואו ניקח מונית למלון." ליאור אמרה ועצרה מונית.

"שלום, אנחנו צריכות להגיע למלון 'קיסר'." מאי אמרה במבטא בריטי לא רע.

אנגליה היתה מדהימה, לא יכולתי להסיר את עיניי מהחלון. חלפנו על פניי ארמון וסטמינסטר, ועל פניי הביג-בן. הבטתי במשטחים הירוקים. השמיים היו אפורים, אבל זה לא העיק אפילו במעט על ההרגשה הטובה שהייתי בה באותו הרגע.

"בתמונות הוא נראה גדול יותר." אמרתי כשעברנו ליד הביג-בן. מאי ולי התחילו לצחוק, והצטרפתי אליהן, למרות שזה לא היה כל-כך מצחיק. פשוט לא יכולנו להפסיק לחייך.

"הגענו, גבירותיי." הנהג אמר, עוצר את המונית.

"תודה." מאי שילמה לו את הכסף וירדנו מהמונית, מחזיקות בידינו את המזוודות.

הגענו.