"וואו." היה הדבר היחידי שיכולתי לומר כשנכנסנו ללובי.

"אני הולכת לרשום אותנו." ליאור אמרה. "אל? את כאן?"

"מה? אה... כן." עוד הייתי בהלם מהמראה של המלון. הוא היה מדהים.

מאי התחילה לסרוק את הלובי, מחייכת חיוך רחב ומאושר. "אני כל-כך אוהבת את המלון הזה!"

לאחר רבע-שעה ליאור חזרה. "אוקיי, אז אנחנו בחדר 4033, הוא נמצא בקומה השלישית. והמלון הזה הוא גנבה אחת גדולה. 500 פאונד ללילה! זה פאקינג 3,250 שקלים!"

"תנוחי." מאי ואני התעלמנו ממנה. עובד-מלון חביב למראה הציע לסחוב את המזוודות שלנו לחדר.

"תודה..." מלמלנו כשמסרנו לו את המזוודות. זו הייתה הרגשה נפלאה, לדעת שאנחנו רחוקות מהשמש ומהערסים ומהג'יפה של ישראל. חייכתי לעצמי,  ועלינו במעלית לחדר.

"תצבטו אותי, אני חולמת." ליאור אמרה כשנכנסנו. החדר היה מדהים; היו בו שתי מיטות זוגיות רחבות, בר משקאות, חדר אמבטיה גדול ומרפסת שפנתה לכיוון הבריכה.

עובד המלון בדיוק הגיע עם המזוודות, והוא הניח אותן בכניסה לחדר, מחייך אל שלושתנו.

"אני מקווה שתהיה לכן שהייה נעימה באנגליה." המבטא שלו היה מדהים.

"Thank you." עניתי לו. זה היה כל-כך מוזר לדבר ככה באנגלית. המבטא שלי כנראה קצת הצחיק אותו, כי שמעתי אותו מגחך מעט כשיצא מהחדר.

"קדימה, לפרוק מזוודות..." מאי אמרה והתחלנו לסדר את כל הבגדים בארון ואת כל שאר הדברים במקום. כשסיימנו, התיישבנו על המיטות. "אני כל כך ע-ע-עייפה."

"עייפה? מה איתך? אנחנו הולכות לעשות סיור בלונדון. אין סיכוי שאנחנו נלך לישון עכשיו." אמרתי בהתלהבות.

"קל לך לומר, את ישנת כמעט כל הטיסה." ליאור אמרה ונשכבה על המיטה.

"לא, אל תלכו לישון! מה אני אעשה בינתיים?" שאלתי, אבל הן כבר נרדמו. "נהדר..." מלמלתי לעצמי.
'אולי אני אלך לעשות סיבוב במלון... לא. עכשיו המלון מפוצץ באנשים, אני אחכה קצת. טוב, לטלוויזיה.' חשבתי והדלקתי את הטלוויזיה. העברתי ערוצים, עד שהגעתי לערוץ ניקולודיאון. "הי," אמרתי. "הי, אלה מקפליי!" זרקתי כרית על לי.

"מה...?" היא שאלה, מנומנמת.

"קומי, תראי! מקפליי בטלוויזיה!"

"ראינו כבר את הקליפ החדש שלהם..." היא אמרה והניחה את הכרית על ראשה.

"לא, לא! הם מנחים את טקס פרסי-הילדים בניקולודיאון!"

"מי?" היא מלמלה.

"נו, מקפליי!!! הם בטלוויזיה, קומי כבר!" אמרתי ושוב זרקתי עליה כרית. לא נשארו לי יותר כריות.

"מה? מקפליי?" ליאור קפצה. "מה? אבל, אבל... אלה הם!" היא אמרה בשמחה.

"ותראי!" אמרתי. "הם להקת השנה!"

"ברור, אלה מקפליי!" קפצנו על המיטה והערנו את מאי.

"מה-לעזאזל-אתן-עושות?" היא שאגה עלינו, קופצת מהמיטה.

"קומי! מקפליי הם להקת השנה והם בטלוויזיה!"

"אני לא מאמינה. כרגע חזרנו מטיסה ואתן מעירות אותי? אין לכן לב?" היא ייבבה.

"מאי-מאי!" ליאור אמרה בחיוך רחב. "אם לא היה לנו לב, איך היינו אוהבות את מקפליי?"

"אוף איתכן!" מאי אמרה בכעס וכיסתה את ראשה בשמיכה.

"טוב, באמת הגזמנו..." ליאור אמרה והתיישבה על המיטה. "אני עדיין עייפה."

"אבל מה אני אעשה בינתיים? את רוצה שאני אמות משעמום?"

"תעשי סיבוב בחוץ או משהו..." היא אמרה. "אני הולכת לישון." והיא נשכבה על המיטה וכיסתה את עצמה.

"אוף..." חזרתי לצפות בטלוויזיה. וכך, גם אני נרדמתי. כשהתעוררתי, השעה היתה שמונה וחצי בערב. מאי וליאור עדיין ישנו. 'כמה הן יכולות לישון...?' חשבתי כשלבשתי את הסווצ'ר האהוב עליי, המשובץ בריבועים שחור-אפור. ירדתי לעשות סיבוב בלובי ואז יצאתי החוצה, לבריכה. בחוץ היה קפוא ורוחות חזקות סערו. חיבקתי את עצמי והמשכתי ללכת. השיער שלי התנפנף ברוח ועצמתי את עיניי. אנגליה נהדרת. ראיתי עוד כמה אנשים בחוץ, רובם הורים שמזרזים את ילדיהם לחזור לחדר.

המשכתי ללכת, והרמתי את ראשי כשראיתי שני גברים הולכים מולי: האחד היה עם שיער בלונדיני ופוני שכמעט הסתיר עין אחת, והשני בעל שיער חום מתולתל ונמשים, לראשו היה כובע-גרב. שניהם היו בעלי עיניים כחולות, והם נראו מוכרים מאוד. הם המשיכו ללכת, וגם אני. רגע... מה?

'לא-יכול-להיות.' חשבתי, כשנזכרתי מאיפה הם מוכרים לי. הסתובבתי אחורה במהירות, אבל מעדתי על אבן שהחליטה להתמקם בדיוק מתחת לרגל שלי, וברעש חזק נפלתי לבריכה. הראש שלי נחבט בתחתית הבריכה, ועיניי נעצמו, אט-אט.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי שוכבת על אחת הספות בלובי. פקחתי את עיניי, וראיתי את אותו אחד בעל השיער החום המתולתל.

"Are you okay?" הוא שאל במבטא בריטי כבד. ממש כבד, אפילו יחסית ללונדונים. הוא בטח לא מלונדון.

"מ-מה?"

"נפלת לבריכה והתעלפת. חבר שלי ואני בדיוק היינו בסביבה, אז הבאנו אותך לכאן."

הייתי מבולבלת, ולא זכרתי שום דבר ממה שקרה לפני שהתעלפתי. לפתע נפל האסימון ונזכרתי בהכל. כשהבנתי מי עומד מולי, חשבתי שאני הולכת להתעלף שוב. קמתי במהירות והרגשתי כאב חד בראש.

"כדאי שתשכבי, חטפת מכה רצינית שם..." הוא אמר, נוגע במצח שלי ובעדינות דחף אותי קצת. נשכבתי שוב על הספה.

"הנה היא!" שמעתי את הצעקה של ליאור כשהיא יצאה מהמעלית.

"אֵל, כל-כך הדאגת אותנו! איפה היית?!" מאי קראה בעודה רצה אליי.

"היא התעלפה. אני ודאגי היינו שם, והבאנו אותה לפה. הוא הלך לקרוא למישהו..."

לי הביטה בו בהלם מוחלט והתקרבה למאי. "מאי, יש לך מושג מי זה?"

"לא, אבל - "

"זה דני ג'ונס, ממקפליי! וגם דאגי כאן!"

"בסדר, מגניב, אבל כרגע אל מעניינת אותי יותר." היא אמרה. "אמרתי לך שאת תתעלפי! לא שתית היום מספיק!"

"מאי, אל תצעקי עליה, גם ככה כואב לה הראש."

"לא התעלפתי בגלל זה. נפלתי לבריכה וקיבלתי מכה בראש." אמרתי בקול חלש. הרגשתי ממש מטומטמת.

"אז מה עשית בבריכה בכלל?" מאי שאלה, מבט מבולבל על פניה.

"אתן ישנתן, אז הלכתי להסתובב!" רטנתי. "הכל באשמתכן."
"תיזהרי או שאני אדחף אותך לבריכה."

"הנה דאגי עם הרופא." דני אמר.

הגבר הבלונדיני שראיתי חזר עם רופא זקן ושניהם נעמדו מולי.

"מה קרה כאן?" הרופא שאל, פותח את התיק שלו.

"היא נפלה לבריכה וקיבלה מכה בראש." דאגי השיב, מעביר את מבטו ממני אל הרופא.

הרופא החל לבדוק אותי וסיים לאחר כמה דקות.

"בסדר, המכה שטחית למדי. שום-דבר שהמון שינה והמון כוסות מים לא יוכלו לסדר." הוא אמר. "תנוחי הרבה, ותשתי הרבה מים. לא נראה שיש לך סדק בגולגולת. אם כאב-הראש ממשיך, אני ממליץ על הכדורים האלה." הוא אמר, רשם את שם הכדורים על דף ונתן אותו למאי. "אם זה הכל," הוא אמר. "אז אני אלך. תרגישי טוב, עלמתי הצעירה, ותיזהרי יותר בפעם הבאה."

"כאב הראש ממש נורא?" דאגי שאל, מתקרב אליי. הנהנתי, ואז הוא פנה אל מאי ולי. "אתן חברות שלה?"

"כן. זה בסדר, אנחנו נשמור עליה." מאי אמרה.

"אם ככה, אז אנחנו נלך... תרגישי טוב." דני אמר, והם פנו ללכת.

"חכו!" ליאור קראה אחריהם.

הם עצרו. "קרה משהו?"

"אני יכולה להצטלם איתכם?" היא שאלה, סומק בצבע אדום-כהה מתפשט על פניה. "זה פשוט ש... אתם הלהקה האהובה עליי, ואף אחד לא יאמין לי שפגשתי אתכם..."

דני ודאגי חייכו.

"את יודעת שאנחנו מופיעים כאן עוד שבועיים, נכון?" דאגי שאל.

"טוב... כן, אבל כל הכרטיסים נמכרו." היא אמרה באכזבה.

"ומעולם לא היית בהופעה שלנו?" דני שאל, מופתע.

"אנחנו מישראל," היא ענתה, "ובאנו לחופשה באנגליה לכבוד היום-הולדת של אלה, חברה שלי." היא הצביעה עליי.

"אז בגלל זה יש לכן מבטא מוזר." דאגי אמר במבט מהורהר וכל השאר גיחכו.

"לכמה זמן אתן מתכננות להישאר באנגליה?" דני שאל, אחרי שכולם נרגעו קצת.

"חודש." השבנו ביחד.

"טוב," דני אמר, והביט בדאגי. "בגלל שזה יום ההולדת שלך..." הוא הסתכל עליי. "ובגלל שאתן כאן רק לחודש - "

"ומעולם לא הייתן בהופעה שלנו." דאגי קטע אותו, מצקצק בלשונו.

"זה מפני שאף פעם לא הופעתם בישראל." מאי אמרה וצקצקה בלשונה בעצמה, מחקה את דאגי, שחייך אליה. היא הסמיקה.

"מה דעתכן על כרטיסים להופעה ולמאחורי הקלעים?"

"כ-כרטיסים? מאחורי הק-קלעים?" ליאור לא יכלה להשתלט על עצמה וחיבקה את דני ודאגי. כשקלטה באיזה מצב היא נמצאת, היא שיחררה אותם מיד. "מצטערת..." היא חייכה במבוכה.

הם חייכו אליה. "לא נורא."

בזמן שמאי, ליאור ודאגי צחקו ביניהם, דני ניגש אליי. "את תהיי בסדר?" הנהנתי. זה כאב. בריכה מטומטמת. "אז איך נפלת בכלל?"

"טוב... אני ראיתי אותך ואת דאגי וקצת, אמ... נבהלתי. ואז הסתובבתי כדי להיות בטוחה, לא הסתכלתי לאן אני הולכת, ונפלתי."

"הו, אז זיהית אותנו. יש איזשהו סיכוי שאת מעריצה שלנו?" הוא שאל, מחייך.

"לא כמו לִי." אמרתי. "אבל אני לא אכחיש שלדעתי השירים שלכם גאוניים. מאז שראיתי את הסרט ההוא ששיחקתם בו, אני מכירה כמעט את כל השירים שלכם."

"באמת?" הוא היה מופתע. "את חושבת שהשירים שלנו גאוניים?"

"אל תגיד לי שלא שמעת את זה כבר! אני בטוחה שיש לכם אלפי מעריצות באנגליה."

"כן, אולי שמעתי את זה פעם, פעמיים, או עשר... או מאה..." התחלנו לצחוק. "תבואי להופעה שלנו?"

"תגיד לי אתה."

הוא חייך אליי חיוך שאסור לבנות בעלות לב-חלש להסתכל עליו. למזלי, לא הייתי כזאת.

"תשמרו על קשר, נשיג לכן כרטיסים." הוא השיב. "מה המספר שלך?" הוא הוציא את הסלולארי שלו.

"לעזאזל." פלטתי בעברית. הוא נראה מבולבל.

"הא?"

"שכחנו להחליף את הכרטיס SIM." הסברתי.

"לא משנה. אז עד שתחליפו את הכרטיס, הנה המספר פלאפון שלי. יש לך נייר?" הושטתי אליו את ידי והוא כתב עליה את המספר. צמרמורת עברה בי למגע ידו, אבל נדמה שהוא לא שם לב לזה ושמחתי.

"תתקשרי אליי ברגע שאתן מחליפות את כרטיס הSIM, אוקי?"

"בטח." ניסיתי לא לחייך יותר-מדיי, אני ממש לא רוצה שהוא יתחיל לחשוב שאני עוד יותר מוזרה.

"אני מאי," מאי אמרה והוא לחץ את ידה. היה אפשר להבחין מרחוק שהיא רעדה לרגע. "ואלו לִי," היא הצביעה על ליאור. "ואֵלַה." היא הצביעה עליי.

"תקראו לי אֵל." מיהרתי לומר. "ככה כולם קוראים לי ו... זה גם ככה קצר יותר." גיחכתי. 

"היה נעים להכיר אתכן." אמר דני. "ונתראה בהופעה...?"

לי חייכה ולחצה את ידם. "תהיו בטוחים."

דאגי קרץ למאי והיא נהייתה אדומה כמו שטיח הכניסה.

"אז להתראות." הם יצאו מדלתות הלובי.