היי.D:

קודם כל, תודה רבה על התגובות בפוסט הקודם, באמת לא היה צורך... (אהמהיהאהמ).

אז בגלל שאני במצברוח טוב אני לא אחפור כמו בדר"כ. תיהנו~

                                                           *  *  *

"אם זה חלום, אני לא רוצה להתעורר לעולם." ליאור לחשה כשעלינו במעלית.

"מה הם עשו כאן בכלל?" מאי שאלה בהשתאות. "כלומר, מה הסיכויים שבדיוק כשאנחנו נהיה כאן דני ודאגי יהיו במלון הזה? למה להם להיות במלון? הם גרים פה!"

"מי יודע? אולי הם סתם קפצו לבקר מישהו במלון." עניתי. הראש שלי עדיין כאב.

"אז אֵל, ראינו איך דני פלרטט איתך שמה..." לי אמרה כבדרך-אגב כשנכנסנו לחדר שלנו.

"הוא בסך-הכל דאג לי. ואגב, הוא נתן לי את המספר פלאפון שלו." אמרתי והראיתי להן את ידי. הייתי בטוחה שליאור תתפוצץ מהתרגשות.

"דני-ג'ונס-נתן-לך-את-מספר-הפלאפון-שלו?!" היא שחררה צווחה קטנה. "ועוד על היד שלך... זה אומר שהוא נגע בך! מאי, דני ג'ונס נגע באלה!" היא אמרה למאי באי-אמון מוחלט.

"מה את בהלם? אז איך נראה לך שהוא הכניס אותה ללובי, עם מנוף?"

ליאור צרחה. "אני כל-כך יכולה לדמיין את זה!!! את דני ג'ונס מחזיק את אלה המעולפת בזרועותיו החזקות, המים נוטפים משיערו המתולתל, כל הגוף שלו רטוב והחולצה שלו נדבקת לחזה השרירי והרחב שלו, איך שהוא מרים אותה מהמים... אומייגאד, זה כמו התחלה של אגדה!"

גם אני יכולתי לדמיין את זה. דני ג'ונס- המתולתל, עם הנמשים המדהימים, עם הקול המקסים שלו, עם העיניים הכחולות שאת יכולה פשוט לטבוע בהן. והחיוך שלו, החיוך הממיס שלו... שקעתי בחלומות בהקיץ עד שמאי זרקה עליי כרית.

"אל, את חולמת." היא אמרה. "את צריכה להחליף בגדים לפני שתתקררי, את עוד רטובה לגמרי."

עיניה של ליאור נפערו לרגע. "גם הוא היה רטוב!"

"מה?" מאי הביטה בה.

"דני! גם הוא היה רטוב... זאת אומרת שהוא קפץ למים כדי להוציא את אל!"

"וואו, חתיכת תגלית." מאי אמרה בזלזול ואני וליאור הביטה בה. "מה?"

"כרגע פגשנו את דאגי ודני ממקפליי, ואת רגועה לגמרי. איך?!"

"מה עובר עליכן? אז פגשנו אותם, אז מה? זה אומר שנפנטז עליהם כל החופשה, שנעקוב אחריהם עד לבית שלהם ונציב להם מארב בשירותים?" הציניות נטפה מקולה.

"האמת שלא חשבתי על זה, אבל עכשיו כשאת אומרת..." ליאור אמרה ומאי זרקה עליה כרית. "אל תעמידי-פנים שלא התרגשת כשדאגי לחץ לך את היד. כולנו ראינו איך התלהבת ממנו." מאי רק חייכה.

"מה שתקת פתאום?" ליאור שאלה אותי.

"מה?"

"את חושבת עליו, נכון?" היא שאלה בחיוך ערמומי.

"על מי?"

"על הכלב של השכנה." היא נחרה בבוז.

"נכון שהוא חמוד?" התלהבתי. "ראית את הפעמון שיש על הקולר שלו? אני כל-כך רוצה גם כלב - "

"דיברתי על דני, מטומטמת."

"לי, יש לו חברה." אמרתי. שתקנו קצת.

"תגידו," מאי אמרה לפתע, בלי כל קשר לעולם. "לדאגי יש חברה?"

"את דלוקה עליו!" ליאור קפצה בשמחה.

"שתקי! את רוצה להעיר את כל המלון? וחוץ מזה," היא אמרה, "זה לא נכון. סתם התעניינתי."

"בטח." לי חייכה בשובבות. "בכל-אופן, אני רק יודעת שהוא יצא פעם עם איזו לואיז אחת... אני לא יודעת אם זה נכון."

"טוב, אם נוכל לנוח מהבדיחות האלה כדי לתת לי להודיע הודעה חשובה, אני אשמח." אמרתי, מנסה לגרום להן להקשיב לי.

"נו?" שאלה מאי.

"אני הולכת להתקלח." הכרזתי בחשיבות, לקחתי את המגבת ונכנסתי למקלחת. אני חושבת שקצת נרדמתי שם, כי אחרי כמה זמן שמעתי דפיקה בדלת.

"כמה זמן את מתקלחת?" נזפה בי לִי. "טבעת שם? את רוצה שאני אקרא לדני?"

"חה-חה, מצחיק מאוד. אני יוצאת." אמרתי וסגרתי את הברז. התנגבתי, לבשתי את הפיג'מה שלי, יצאתי מהמקלחת והלכתי ישר למיטה.

"את לא באה לארוחת-ערב?" מאי שאלה.

"לא, אני הולכת לישון." אמרתי והשתטחתי על המיטה הרחבה. "זה נוח..."

"את בטוחה? לא אכלת היום ארוחת צהריים." היא אמרה בזמן שאספה את שיערה החום בצמה ארוכה.

"כן, זה בסדר." השבתי. "זה פשוט שאני ממש עייפה." פיהקתי בקול, פיהוק די מזוייף. למעשה רציתי  רק להישאר לבד ולחשוב.

"עדיין כואב לך הראש?"

"קצת, אבל אני אהיה בסדר."

"הנה, תשתי הרבה מים." מאי אמרה והושיטה לי בקבוק מים גדול. "אנחנו הולכות." היא וליאור פנו לכיוון הדלת.

"לילה טוב אל." ליאור אמרה ונישקה אותי.

"לילה טוב." אמרתי ונשכבתי על המיטה. נרדמתי במהירות, לשינה נטולת חלומות.

"אל, קומי. הולכים לארוחת בוקר."

"אל תעירי אותה, הרופא אמר שהיא צריכה לנוח הרבה."

"אבל היא חייבת לאכול!"

"כואב לה הראש! היא תאכל בצהריים. וחוץ מזה - "

"אתן חייבות להפסיק לעשות את זה..." מלמלתי. קולות הויכוח שלהן שוב העירו אותי.

"מצטערות." הן אמרו במקהלה.

"קומי, הולכים לאכול. את לא רעבה?" מאי שאלה.

"לא. אין לי תיאבון כרגע." אמרתי בישנוניות.

"את חולה?" מאי שאלה והניחה את ידה על המצח שלי. "הכל בסדר?"

"כן, אני פשוט הרגע קמתי מהמיטה..." מלמלתי בייאוש. "אני אוכַל אחר-כך."

"אבל אחרי זה אנחנו הולכות להחליף כרטיסי SIM!" אמרה ליאור. "את לא רוצה ללכת להופעה של מקפליי?"

מאי ואני הסתכלנו עליה.

"את יודעת שהם לא באמת התכוונו לזה, נכון?" אמרה מאי. "כלומר, הם רק ניסו להיות נחמדים."

ליאור הביטה בי, ואני הנהנתי.

"אני גם לא חושבת שהם התכוונו לזה." אני שונאת לצדד, אבל כשאין ברירה... "ואני לא מתכוונת להתקשר בשביל לבדוק."

"אתן לא רציניות." לי התיישבה על המיטה שלי. מאי נשענה על הקיר והביטה בליאור.

"הם באמת רק ניסו להיות נחמדים. אל נפלה לבריכה בגלל שהיא ראתה אותם, הם בטח חושבים שאנחנו מעריצות חולניות או משהו. זה ילחיץ אותם. ואולי המספר שהוא נתן לאל," היא הסתכלה על היד המקושקשת שלי, "הוא לא באמת המספר שלו?"

"אבל מה אם הם כן רוצים לתת לנו כרטיסים להופעה?" לי התעקשה. "אל, את לא רוצה להיות בהופעה של מקפליי?"

"אבל למאי יש נקודה. גם אני חשבתי על זה."

"לא נדע אם לא ננסה!" נאנחתי. "אל?" היא תלתה בי עיניים ירוקות ומקוות.

"אוף, שיהיה." נכנעתי. מאי נראתה משועשעת כש-לי התחילה לקפוץ באושר.

"הולכים להופעה של מקפליי! הולכים להופעה של מקפליי! הולכים להופעה של מקפליי – !"

"תשתקי כבר!" מאי זרקה עליה כרית.

"אחרי ארוחת הבוקר את מתקשרת אליו, ברור לך?" לי אמרה לי, בעודה זורקת את הכרית בחזרה על מאי.

"כן, בסדר."

"טוב, מספיק לדבר." מאי חייכה. "אני רעבה." הנהנתי. אחרי זה הלכתי להתלבש, צחצחתי שיניים, ושלושתנו ירדנו לחדר האוכל.

"הולי. שיט." מלמלה לי, מביטה בכל כריכי הבייקון, הנקניקיות מלאות השמן ומעל הכל- ממרחים משונים לצד לחם שנראה כאילו עוברת מאה עד שהוא מתעכל.

"הם אוכלים, את כל זה, לארוחת בוקר?" שאלתי את מאי בהלם.

"ברוכות הבאות לאנגליה," היא אמרה, ולקחה את אחד הסלטים.

אחרי האוכל ("נקניקיות! לארוחת בוקר!"), הלכנו לחנות שהייתה צמודה למלון, ויצאנו עם כרטיסי SIM חדשים.

"את מתקשרת אליו עכשיו." לי אמרה בשמחה. "אני רוצה לדעת אם הוא התכוון לזה."

"ומה אני אמורה להגיד לו?" שאלתי בזעף. "כל מה שאני אוכל לומר יישמע חצוף או משהו כזה..."

"נו כבר!"

"אוף, בסדר." מלמלתי וחייגתי את המספר שרשום לי על היד.

צלצול. 'בבקשה אל תענה...' ביקשתי בליבי. חשבתי שזה יהיה יותר קל פשוט להשאיר לו הודעה קולית.

"הלו?" שמעתי את הקול מהקו השני.

"לעזאזל." אני שונאת כשקללות נפלטות לי.

"סליחה?"

"אני מצטערת." מלמלתי במבוכה. "היי, זו אל." אמרתי, ואז הוספתי- "מהמלון..."

"הטובעת?" הוא שאל בשעשוע.

"אני חושבת, הצלת עוד כמה בנות מטביעה לאחרונה?" שמעתי אותו צוחק.

"מה שלומך?"

"בסדר, תודה." השבתי. "הראש שלי כבר לא כואב, אם לזה התכוונת. ואתה?"

"טוב לשמוע." הוא גיחך, ויכולתי לראות אותו מחייך בדמיון שלי. "ואצלי הכל טוב, את יודעת."

התאפקתי לא לפלוט אנחה מאושרת. "בכל-אופן," התאפסתי על עצמי לפני שאאבד שליטה. "הכרט - "

"כן, הכרטיסים." הוא עצר אותי. "השגנו לכן מקומות מעולים, ממש ליד הבמה. תהיי היום בלובי של המלון, אני אחכה לך בשעה שמונה וחצי." שמעתי רעשים מוזרים ברקע. "אני צריך ללכת. נתראה?"

"כן..." מלמלתי, קצת בהלם.

הוא צחק. "אז ביי."

"ביי."

"נו, מה הוא אמר?" ליאור שאלה בהתרגשות.

"הוא אמר שהוא יפגוש אותי בלובי בשמונה וחצי. כדי לתת לי את הכרטיסים." הוספתי, כשראיתי את החיוך המתפשט על פניה של ליאור.

"אנחנו-הולכות-להופעה-של-מקפליי!" היא פלטה צווחה של אושר ואנשים שעברו ברחוב החלו לבהות בה.

"טוב, אז קדימה." מאי אמרה, ופנתה ללכת.

"לאן את הולכת?"

"לאן נראה לך שאני הולכת? אנחנו בלונדון, ועוד שבועיים אנחנו הולכות להופעה." היא אמרה. "אני הולכת לקניון. יש לי פאונדים בתיק שפשוט צורחים 'בזבזי אותנו! בזבזי אותנו!'."

"אוּ, נכון, נכון." ליאור תמכה בה. "אני רוצה לקנות מכאן את כל האלבומים של מקפליי שאין בארץ!" היא אמרה, והתחנה הבאה שלנו הייתה סניף ענקי של HMV. כולנו יצאנו משם עם (כמעט) כל האלבומים של מקפליי, כולל ה-DVD החדש שלהם ("שמונה-עשרה פאונד בשביל דיסק! זה מאה ושבע-עשרה שקל!").

"תבואו לבקר!" שמענו את המוכר קורא אחרינו בשמחה, לאחר שמילאנו לו את הקופה.

הזמנו מונית לקניון הגדול- 'Brent Cross'. 

"וואו." אני וליאור אמרנו ביחד כשנכנסנו לקניון. "זה... זה..."

"הדבר היפה ביותר שראיתי בכל ימי-חיי." מאי לחשה כשעברה בחנויות רחבות-הידיים. "אני לא רוצה לעזוב את אנגליה לעולם!" היא ייללה כשנכנסנו לחנות של מעצב-אופנה שלא הכרתי, אבל כנראה אחד ממש מפורסם, כי חבורה של בנות נהרה לחנות והתנפלה על כל הבגדים. מאי הייתה ביניהן. היא יצאה לאחר חצי-שעה, ובידיה חמש שקיות גדולות. "קדימה, יש לנו עוד הרבה תחנות." וכך יצא שבילינו את כל שעות אחר-הצהריים במדידת בגדים, קניית דיסקים, וכמובן, בהייה בבנים-בריטים-חתיכים-טיפוסיים.

"אני נותנת לו ציון שבע." מאי אמרה, כשנער בעל שיער בלונדיני ועיניים ירוקות עבר על פנינו.

"שבע?!" ליאור התפלצה. "אני הייתי נותת לו לפחות שמונה."

"לא, עצמות הלחיים שלו בולטות מדיי. אבל לו - היא הצביעה על נער גבוה עם שיער שחור חלק ועיניים כחולות. "הייתי נותנת עשר."

"שיהיה." אמרתי, משועממת בעליל. "אבל בינתיים, עוד אין לנו בגדים להופעה."

"את צודקת. בואו נעלה לקומה הבאה, אולי נמצא שם משהו." לי הציעה, ועלינו במדרגות הנעות לקומה השניה.

"אני-רוצה-את-זה." החלטתי, כשראיתי זוג מכנסיי סקיני כהות.

לי בחנה את המכנסיים בגבה מורמת. "את בטוחה? זה לא נראה כמו הסגנון שלך..."

"את צוחקת? הן מהממות. את חייבת לקנות אותן!" מאי אמרה בהתרגשות. "וזה ילך ממש טוב עם חגורת-ניטים." היא הוסיפה.

"נכון." הסכמתי, והסתכלתי על המחיר. "שבעים וחמש פאונד?!"

"וואו, זו חתיכת הוצאה." לי הביטה בי בהלם. "אבל זה לא שאת לא יכולה להרשות לעצמך, נכון?"

"נכון, אבל... אוף... שיהיה, הן שוות את זה." אמרתי כשמדדתי אותן.

מאי חייכה חיוך רחב כשראתה אותי בסקיני ג'ינס. מה שהיה דבר מאוד נדיר. "הן יושבות עלייך נפלא!"

"אני אוהבת את אנגליה." מלמלתי כשיצאנו מהחנות. "אבל המחירים כאן דורשים איזו פצצת אטום. ועכשיו אני רק צריכה חולצה. חגורת-ניטים כבר יש לי במזוודה."

"מה דעתך על זאת?" ליאור שאלה והצביעה על חולצה-קצרה-צמודה-בשחור-לבן.

"אמ... אני לא בטוחה..." הרהרתי. "אבל במחשבה שניה, החולצה הזאת מתאימה לואנס שלי." מדדתי אותה ביחד עם המכנס.

"זה יפה." מאי אמרה כשיצאתי מתא ההלבשה.

"וואו." אמרתי. אני לא רגילה לראות את עצמי ככה. בדרך-כלל אני לא משקיעה בבגדים שלי. שילמתי למוכרת, ויצאנו מהחנות.

"עכשיו רק אני צריכה למצוא בגדים. אין לי מושג מה אני הולכת ללבוש." אמרה לי בייאוש. המשכנו להסתובב.

"הי, לי." קראתי אליה. "תראי." הצבעתי על מכנסי דגמ"ח שחורות עם הרבה שרשראות וכיסים. היא בהתה במכנסיים בעיניים נוצצות במשך כמה דקות, ואז הצמידה את אפה לזגוגית חלון הראווה.

"את זה אני אלבש בהופעה." היא קבעה, השתהתה שם עוד רגע, ונכנסה לחנות בריצה.

היא קנתה את המכנס אפילו בלי למדוד אותו. "אני כבר לא יכולה לחכות להופעה!" היא אמרה כשיצאנו מהקניון. כבר היתה שעת-ערב מאוחרת.