Wassup mates?

בכל-מקרה, את הפרק הבא אנחנו נפרסם ביום ראשון, ומיום ראשון אנחנו מפרסמות כל ראשון-שלישי-שישי. ^-^ תיהנו, אגב. D:

                                                                    *  *  *

"מה השעה?" שאלתי.

"שמונה."

"איזה פחד..."

"למה?" ליאור שאלה, מופתעת מעט.

"עוד חצי-שעה אני אפגוש את דני."

"אז למה הפחד?" שאלה מאי.

"כי עדיין לא נעים לי בקטע של הכרטיסים."

"נו, באמת." היא מלמלה כשנכנסנו למונית. "את לוקחת את זה קשה. הם לא ניסו להיות 'סתם נחמדים'." נאנחתי. הייתה לי תחושת התרגשות קטנה בבטן, מין משהו מפרפר בתוכי, אבל התעלמתי מזה. המונית עצרה. נכנסנו למלון, רטובות עד העצם.

"למה באנו דווקא בחורף?" לי שאלה בזעף כשנכנסנו לחדר.

"כי עוד שבוע יש לי יום-הולדת, ונמאס לי לחגוג בישראל." השבתי, מניחה את כל השקיות על הרצפה. כבר כאבו לי הידיים ."טוב, אז אני הולכת." הכרזתי והסתכלתי במראה. 'אני נראית בסדר... חוץ מזה שאני רטובה לגמרי, אני בסדר'.

"בהצלחה." ליאור אמרה. "ותשתדלי לא לטבוע שוב, השטיחים האלה מאוד מסוכנים!" היא קראה אחרי שיצאתי מהדלת.

'תנשמי עמוק.' אמרתי לעצמי כשירדתי במעלית. 'אל תפלטי שטויות, תהיי רגועה. תהיי עצמך'. נכנסתי ללובי, והלב שלי החסיר פעימה כשראיתי את דני עומד ליד דלתות הכניסה למלון. התקרבתי אליו.

"היי," הוא אמר ולחץ את ידי.

"היי." החזרתי.

"אז הנה הכרטיסים," הוא מסר לידי את הכרטיסים. "כתוב עליהם שיש כניסה אל מאחורי הקלעים." הוא הוסיף.

"תודה רבה." אמרתי בחיוך. ואחרי שגל של אומץ הציף אותי, הוספתי, "לא רק על הכרטיסים. תודה גם על זה שהוצאת אותי מהבריכה הזאת. באמת לא היית צריך, היית יכול פשוט לקרוא למישהו - "

" -אל תדברי שטויות, עשיתי את זה מתוך רצון." הוא הסמיק, וחייך אליי את החיוך המקסים שלו. "אז איך את מתכוונת לחגוג את יום ההולדת שלך?"

"אמ, חשבנו על איזה משהו קטן ואומלל במלון."

"המ, משהו קטן במלון. ומתי בכלל יום ההולדת שלך?"

"בערך, יום אחרי ההופעה שלכם?" חייכתי.

"מעניין."

"באמת?" גיחכתי. "ולמה זה?"

"לג'יימס יש יום הולדת בתאריך הזה."

"ג'יימס?"

"כן, בורן. אולי את לא מכירה - " הוא התחיל, ועצרתי אותו.

"ג'יימס בורן*? ה-ג'יימס בורן? מבאסטד?" הייתי בהלם מוחלט. באסטד הייתה הלהקה האהובה עליי לפני כמה שנים, והשמיים נפלו עליי כשהם התפרקו.

"אז את כן מכירה אותו..." הוא מלמל, יותר לעצמו מאשר לי.

"ברור שאני מכירה! באסטד הייתה הלהקה האהובה עליי פעם! אבל בינתיים, גם מ'סאן אוף דורק' לא שומעים הרבה, אז כבר הספקתי לשכוח מהם." הודיתי בחיוך אשם. "אני לא מאמינה שנולדנו באותו תאריך. איזה כבוד..." הוספתי, ממלמלת.

הוא התחיל לצחוק. "אז אולי אני אכיר ביניכם, ואת וחברות שלך תחגגו איתנו?"

"ב-באמת?" גמגמתי בהלם.

"אני חושב שבאמת, מה את אומרת?"

"כן, ברור!" אמרתי, לא יכולתי להפסיק לחייך.

"בוא מחר למלון בסביבות שתיים בצהריים?"

"נבוא?" שאלתי בהפתעה.

"כן. נכיר לכן את כל החבורה."

חבורה? לא יכולתי להאמין שאני אפגוש את מקפליי ואת באסטד. ועוד באותו יום! אני בטח חולמת...

"אתה צוחק עליי. אתה באמת מתכוון להפגיש אותנו עם כל החברים במקפליי, וג'יימס בורן?"

"למה, את לא רוצה?"

"אני רוצה!" אמרתי במהירות. "אבל זה לא יהיה קצת, אה... מוזר?"

"מוזר?"

"טוב, כן. זאת אומרת, הם לא מכירים אותנו, ופתאום נצוץ להם משום-מקום?"

"נו, מחר תכירו אותם. גם אני אהיה שם, את יודעת. ואנחנו מכירים, נכון?" הוא גיחך.

"כן, אפשר לומר שכן." צחקתי.

"אז נתראה מחר בשתיים?"

"כן!" קראתי בהתרגשות, מחייכת חיוך רחב וגדול.

הוא נתן לי חיבוק מהיר, ממלמל "להתראות" והלך משם.

"ביי." עכשיו, אני בטוח חולמת.

"נו, איך היה?" ליאור שאלה בהתרגשות כשנכנסתי לחדר.

"אל?" מאי התקרבה אליי, מבט מודאג על פניה. "הכל בסדר?"

"אלה?" גם ליאור התחילה לדאוג. לא יכולתי לדבר, רק הבטתי בהן בעיניים פעורות.

"לי, תביאי מים." מאי ביקשה. ליאור הושיטה לה את כוס המים ומאי שפכה אותה עליי.

"מ-מה?" קפצתי.

"מה עובר עלייך?! הפחדת אותנו!" מאי אמרה בכעס.

"אני מצטערת, זה פשוט ש...ש..."

"שמה? מה קורה?" ליאור שאלה, מביטה בי בעניין.

"שלושה דברים." אמרתי במהירות. "דבר ראשון, מחר אנחנו נפגשות עם כל החברים במקפליי ועם ג'יימס בורן. דבר שני, אנחנו חוגגות את יום ההולדת שלי ביחד איתם, כי מסתבר שלג'יימס ולי יש יום הולדת באותו התאריך. ודבר אחרון: דני ג'ונס חיבק אותי לפני חמש דקות."

מאי וליאור היו המומות. הן הביטו בי בהלם מוחלט.

"את צוחקת." מאי אמרה. "את עובדת עלינו?"

"נשבעת לך שלא. חכי למחר בשעה שתיים, ותראי שאני לא עובדת עליכן."

"לא-יכול-להיות. את... אני... לא יכול להיות." היו המילים היחידות שליאור הצליחה להוציא מהפה. "אנחנו פוגשות מחר את מקפליי!" היא החלה לקפוץ על המיטה. "מאי, את יודעת מה זה אומר, נכון?"

"שתשבי בשקט, ולא תטחני לנו את המוח עם זה כל היום?"

"חה, כאילו שזה יקרה." לי גיחכה. "לא. בעצם, התכוונתי שזה אומר שמחר את פוגשת את דאגי." מאי שתקה, וחיוך רחב התפשט על פניה של ליאור. הפעם היא פגעה בול.

"אז מה?" מאי שאלה בקול סתמי עד כמה שאפשר.

"אז אולי מחר הוא יתוודה על אהבתו הנואשת אליה, ואיך שמהרגע הראשון שהוא ראה אותה הוא ידע שהיא האחת בשבילו, ושאיתה הוא רוצה לבלות את כל ימי-חייו." חייכתי. "ואז הוא ירד על הברכיים ויציע לה נישואין." לי ואני לא הפסקנו לצחוק בערך שלוש דקות רצופות.

"כן," מאי אמרה לפתע. "ואז דני גם ייפרד מאוליביה בטענה שהוא מעולם לא אהב אותה ושלדעתו היא מנצלת אותו. הוא ירוץ להתנחם בזרועותייך, אלה, ואז, כמובן, הוא יגיד לך שהוא תמיד אהב אותך, והוא המשיך לצאת עם אוליביה כדי שתשימי לב אליו. ואז הוא ייקח אותך לגג של 'One Canada Square'* ויציע לך נישואין." ליאור בקושי נשמה מרוב צחוק.

"ואל תשכחי, לי - " אמרתי. "מחר את פוגשת את הארי." היא שתקה לפתע.

"ואולי הוא גם יביא איתו את איזי." מאי הוסיפה, והיא ואני התחלנו לצחוק.

"לכו לעזאזל." היא אמרה בזעף. "הלוואי שתטבעו ושדני לא יציל אתכן לעולם!"

למחרת, בשעה רבע לשתיים, כולנו התכוננו לכבוד המפגש הגדול. "אז תגידו, עוד כמה זמן ההופעה?" מאי שאלה, בעודה מורחת מייק-אפ על פניה.

"עוד שבועיים." ליאור השיבה בזמן שאספה את שיערה בקוקו גבוה. "אני עדיין בהלם. תארו לכן; אנחנו, ידידות של 'מקפליי'!"

"אנחנו לא ידידות של מקפליי." אמרתי לה. "אנחנו ידידות של הארי, דני, דאגי וטום. וגם זה בקושי. אנחנו יותר... מכרות."

היא חייכה. "נכון. מעכשיו אני אפסיק להיכנס להלם כשאני אראה אותם. הם בסך-הכל בני אדם."

מאי העמידה פני מופתעת והניחה את ידה על ליבה.

"הארי?! רק בן-אדם? אני בהלם."

"טוב, אולי חוץ מהארי." ליאור אמרה, מחייכת.

"קדימה, אנחנו צריכות ללכת." אמרתי ונעמדתי מול המראה. לבשתי מכנס חאקי קצר עם חגורה, חולצה שחורה צמודה ונעלי אולסטאר. מאי לבשה מכנסי ג'ינס עד הברכיים, חולצה אפורה צמודה עם הדפס של איזה מעצב אפנה שלא הכרתי ונעלי ואנס, וליאור לבשה סקיני ג'ינס וחולצת טריקו.

"אוקיי, בואו נלך." מאי אמרה ויצאנו מהחדר.

יצאנו מהמעלית והתקדמנו לכיוון הלובי.

"ת-תראו." ליאור אמרה בקול רועד, והצביעה על הספות בלובי. "הם שם."

*למעשה, ג'יימס בורן נולד ב- 13.9.1983, אבל נאלצנו לשנות את העובדה הזאת. וקצת על ג'יימס בורן באופן כללי: היה אחד הסולנים והגיטריסט של באסטד. עכשיו נמצא בסאן אוף דורק, הלהקה שנעלמה קצת. ג'יימס נהנה לחטט באף עד שיורד לו דם, והוא איבד את בתוליו על חוף ספרדי כשהיה בן 17.

כמו כן, הוא אובססיבי לבריטני ספירס, אוהב פיצה וגלידה, ושמאלי-שמנגן-ביד-ימין.

*One Canada Square הוא גורד-השחקים הגבוה ביותר בכל הממלכה המאוחדת, והוא שוכן ברציף כלשהו בלונדון.

עד כאן בפינת הדקות-חסרות-הפואנטה.