YO. מה ניש?P:

אז החלטתי (כן, מנדי. -_-) לפרסם את הפרק היום במקום יומראשון, בגלל שרוב הסיכויים שלא יהיה לי זמן לפרסם מחר. גם אם מנדס יכולה לפרסם במקומי. אני אוהבת לפרסם בעצמי. ._.

Enjoy~

(חה, אני במצברוח סבבי. P:)

                                                                  *  *  *

 "אוי, אלוהים. מקפליי. כאן."

"אמרתי לכן."

"אוקי, להישאר רגועות. לנשום עמוק." ליאור אמרה והתקדמנו לעברם.

"היי." אמרתי, והם קמו ממקומם.

"היי." דני השיב, מחבק אותנו אחת אחרי השניה.

"מה קורה?" דאגי שאל, ולחץ לנו את היד. "כמו שאתן בטח יודעות, אלו - "

" -הארי וטום." לי השלימה אותו, והם חייכו, ניגשים כדי ללחוץ את ידה. "אני לי." היא אמרה, קולה רעד מעט כשהארי נגע בה. מאי ואני הצגנו את עצמנו וגם לחצנו את ידם.

"אז לך ולג'יימס יש יום-הולדת באותו תאריך, מה?" טום שאל אותי בחיוך ידידותי.

"כנראה שכן." עניתי, מחייכת אליו בחזרה. "הוא כאן?"

"הוא יגיע עוד מעט." טום השיב.

"אה..." מאי ניסתה למשוך את תשומת-ליבנו. "לאן הולכים?"

דני נראה לחוץ לרגע. "הי, שמעו..." הוא מלמל, מעביר את אצבעותיו בשערו. "אוליביה שלחה לי אסמס לפני שניה, נזכרתי שקבענו לצאת היום..."

מן צמרמורת לא נעימה עברה בי לחלקיק שנייה. אוליביה... בטח החברה שלו. אני מקנאה? שאלתי את עצמי ביובש.

"אז למה שהיא לא תצטרף אלינו?" טום הציע.

"זה לא רעיון רע..." דני הרהר. "כן, אני אתקשר אליה." והוא התחיל לחייג והתרחק מאיתנו קצת, כנראה כדי שלא נשמע אותו.

"זה לא הולך להיות יפה..." דאגי מלמל, יותר לעצמו מאשר לנו.

מאי הביטה בו בשאלה. "מה הכוונה?"

"אה..." דאגי נראה חושב. "בואי נגיד ש... אוליביה היא לא הטיפוס הנחמד ביותר בעולם."

"'לא הטיפוס הנחמד ביותר בעולם'?" הארי הביט בו בבוז. "היא פשוט כלבה." טום מירפק אותו כדי להזכיר לו שדני עדיין בטווח שמיעה.

"אני מבינה שאתם לא מחבבים אותה במיוחד...?" לי לא ידעה בעצמה אם זה מצחיק או לא.

"משהו כזה..." הארי מלמל כשדני התקרב.

"אוקיי, דיברתי איתה." הוא הודיע, למרות שלא נראה ממש שזה משנה למישהו. הייתה שתיקה. "נלך לאכול? אני מת מרעב."

"אין לי בעיה." אמרתי. מאי ולי הנהנו במרץ.

דאגי התחיל לשפשף את הבטן שלו. "איך באלי מוקפצים עכשיו..."

"מה אוכל סיני?" הארי מיהר למחות. "בואו נלך לאכול כמו שצריך- בשר. גריל, על האש, ברביקיו... זה אוכל!"

"כן, אני בעד." דני הרים את ידו.

"נו, בבקשה?" עיניה של מאי התרחבו בתחינה. "אני מתה על אוכל סיני!"

"אוֹ, הנה אחת חכמה!" דאגי אמר, וכרך את ידו סביב כתפה של מאי, שרעדה בהתרגשות.

"טוב..." הארי התרכך. "בגלל שאתן האורחות שלנו."

"חה, ממש. הוא פשוט מפחד ממני." דאגי אמר למאי, בניסיון כושל להרשים אותה.

הארי חייך. "שמעתי את זה." דאגי מייד התכווץ.

"כן, הוא ממש מת מפחד." מאי גיחכה. "משתין במכנסיים."

 דאגי, שהאגו שלו נפגע קשות, אמר, "לפחות אנחנו יודעים מי מבנינו יותר שווה..." וכולם התחילו לצחוק.

 אחרי כמה דקות, חבורה של בנות הגיחה אלינו משום-מקום. "אפשר חתימה?"

"בטח." טום אמר וחתם להן. אחריו גם הארי, דאגי ודני חתמו.

"אני יכולה להצטלם איתך?" אחת מהן שאלה בשמחה.

דאגי התקרב אליה, מחייך בטמטום. "בטח!"

"בעצם," היא אמרה, "התכוונתי אליו." היא הצביעה על הארי, וכולנו התחלנו לצחוק למבטו הזועף של דאגי.

הארי הצטלם איתה והן הלכו, צוחקות בקול.

"אמרת משהו, דאג?" הוא שאל בחיוך, וטום כבר לחץ על בטנו כדי שלא תכאב מהצחוק.

"אז נוסעים?" דני חייך, מסתכל עליי.

"אחריכם."

נכנסנו למכוניות והתחלנו לנסוע. בזמן הנסיעה, הפלאפון של טום צלצל.

"הלו? מצטער, ג'ים. אנחנו בסוהו, אנחנו כבר עוד שניה נכנסים ל'מטסורי'. זו מסעדה סינית, גאון. אוקיי, אז נתראה שם." הוא אמר וניתק. "שכחתי לומר לג'יימס שהלכנו..." הוא מלמל במבוכה. גיחכתי.

"אה, אוכל!" דני קרא בשמחה כשנכנסנו למסעדה. היה בה ריח נהדר.

"יש שם מקום." ליאור אמרה והצביעה על שולחן גדול ליד החלון.

"אמ..." מאי לא יכלה שלא לסרוק את המסעדה כשנכנסנו. "אנשים בוהים בכם." היא עידכנה את כולנו, למרות שלא ממש היה בזה צורך.

"זה בסדר, מתרגלים לזה עם הזמן." הארי אמר. "פשוט תתעלמו."

התיישבנו לשולחן. בין אם תכננו את זה כך, ובין אם לאו, דאגי ומאי ישבו אחד ליד השניה. אני ישבתי בין דני לליאור, וליאור ישבה ליד הארי. טום ישב ליד דאגי.

"אז מה להזמין לכן?" טום שאל.

"אה..." הבטתי בתפריט. הכל היה באנגלית, כמובן, ואחת המילים היחידות שהבנתי ונשמעו לי טוב, היתה 'נודלס'. "אני אקח נודלס." אמרתי. מאי וליאור הזמינו כמוני.

"בתיאבון." המלצרית אמרה לאחר רבע-שעה והניחה את הצלחות על השולחן. הודינו לה והתחלנו לאכול.

דאגי מצץ את הנודלס בצורה רועשת וקצת מטרידה, וטום גם דאג להעיר לו על זה.

"דאגי, תאכל יפה." נזף בו. "יש לנו אורחות."

"מצטער." דאגי בלע. "אני לא יכול לשלוט בזה." הוא לקח עוד קצת נודלס ושאב אותו לתוך פיו. האטרייה פגעה לו באף.

"אל תצטער," מאי אמרה לפתע. "זה חמוד..." היא מלמלה, וקיבלה גוון אדום כהה למראה חיוכו של דאגי. הבטתי בליאור, שהחזירה לי מבט שואל. הנהנתי והיא חייכה.

לפתע, מישהי פחות-או-יותר כהה, בעלת שיער בלונדיני מחומצן נכנסה למסעדה ברעש ובצלצולים.

"דני!" היא קראה בכעס בעודה מתקרבת לשולחן שלנו. "למה לא אמרת לי שאתם כאן?! אני שעה מחפשת אתכם בחוץ, ואתה גם לא עונה לי בפלאפון!"

חיוך נבוך ואשם התפשט על פניו של דני. "מצטער, אוֹלִי..." הוא מלמל, ונראה כמו חתול שהתקפל לפתע.

"למה לא ענית לי?!"

"הפלאפון היה על שקט..."

"זה לא מעניין אותי, כשאני מתקשרת אתה צריך לענות!"

"היא נראית לי כמו בן-אדם נחמד שכיף לדבר איתו." מאי מלמלה לדאגי, שכמעט נחנק כשניסה לבלוע את הנודלס ובאותה העת לעצור את עצמו מלפרוץ בצחוק. אוליביה שלחה בהם מבט מאיים והם השתתקו מייד.

"את לא צריכה לכעוס, אני מבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם." דני מלמל אליה בקול רכרוכי.

"הנה זה מתחיל..." הארי לחש לי ולליאור, מגלגל את עיניו.

"אל תגיד לי 'את לא צריכה לכעוס'! כמובן שאני אכעס, מה אתה מצפה שאני אעשה? שאני אבליג לך על זה?!" היא שאלה בכעס, ואנשים במסעדה הרימו את ראשם מהצלחת ובהו בה.

"אוליביה, זה לא המקום המתאים..." דני מלמל, שולח תוך-כדי חיוכים מתנצלים אל האנשים שבהו בהם.

"אני לא מאמינה! שכח מזה, למה אני בכלל מנסה? זה בלתי-אפשרי איתך!" היא אמרה, זועמת, ויצאה מהמסעדה.

"אוֹלִי, בחייך!" דני קרא אחריה.

"אתה לא מתכוון ללכת אחריה?" טום שאל ודני פנה לקום ממושבו. טום הושיב אותו בחזרה. "אני רק שואל, אני לא אומר שאתה צריך ללכת."

"אני צריך ללכת אחריה."

"למה?" שאל הארי. "תן לה זמן, היא תירגע. ואם לא, אז טוב שזה נגמר." דני הביט בטום ובדאגי, שהביטו בו בשתיקה.

"אתם לא רציניים..." הוא מלמל. "אני חייב ללכת אחריה."

"אתה לא." הארי אמר. "אתה באמת לא. אז היא נעלבה קצת, אז מה? שמת לב שאתה תמיד יוצא עם הזנב בין הרגליים כשאתה איתה? ובכלל - "

 דני קטע אותו. "מה?!"

הבטתי בריב שלהם בשקט והרכנתי את הראש, ממשיכה לאכול את הנודלס בשתיקה.

"אני הולכת לשירותים," אמרתי לבסוף, די בייאוש, ומאי ולי קמו אחריי במהירות.

"תגידו לי שזה לא קרה עכשיו." אמרתי אחרי שדלת השירותים נסגרה עלינו.

"זה לא קרה עכשיו." ליאור אמרה במהירות. "זה כל-כך לא קרה עכשיו..."

"א-אוליביה כרגע זרקה את דני?" שאלתי באי-אמון מוחלט.

"אני חושבת שכן..." מאי אמרה, נושכת את שפתיה. "הארי ודני רבו כרגע?"

"אני חושבת שכן." עניתי. "אני-לא-מאמינה. אוליביה זרקה את דני."

"נכון שזה מדהים?" ליאור שאלה. "בחיים לא דמיינתי שמישהי תזרוק אותו. איך אפשר?"

"כן, הבה נריע לאוליביה." אמרתי במרירות.

"אם הייתי הוא, כבר הייתי זורקת אותה מזמן." מאי אמרה בנימה מזועזעת. "היא באמת זוועתית." לי ואני הנהנו.

"אוקיי, אז זה מה שנעשה: נחזור לשם ונעמיד פנים שכלום לא קרה. הולך?" לי הציעה בתקווה.

"איך אפשר להעמיד פנים שכלום לא קרה?" מאי שאלה, מביטה בשתינו. "קרה המון בעשר-דקות האחרונות."

"זה לא משנה." אמרתי, קוטעת את הויכוח שלהן (לפני שהוא התחיל. אבל אני יודעת לאן השיחות האלה מובילות, אני מכירה אותן). "בואו רק נצא, מסריח כאן. וגם הם יתחילו לחשוב שטבענו באסלה או משהו..."

יצאנו מהשירותים וחזרנו לשולחן. "איפה דני?" שאלתי את טום, כשלא ראיתי את דני יושב ליד השולחן.

"הלך."

"אחרי אוליביה?"

"לא יודע, הוא פשוט יצא מהמסעדה. אני לא חושב שהוא הלך אחריה." הוא הוסיף, כשראה את הבעת פניי. התיישבנו והמשכנו לאכול, מדברים קצת. רציתי לקום ולחפש אותו, ואחרי כמה דקות באמת עשיתי את זה. לא ידעתי אם זו הזדמנות מיוחדת או לא, אבל פשוט חשבתי שלא כדאי שהוא יהיה לבד. הוא לא מכיר אותי בכלל, ולא בדיוק פעלתי על פי ההיגיון באותו הרגע.

"אני כבר חוזרת." אמרתי, קמה מהכסא.

"אל?" מאי שאלה אחריי. "לאן את הולכת?"

אבל התעלמתי ממנה ויצאתי מהמסעדה.

"דני?" קראתי בקול. ירד קצת גשם כשיצאתי, מעין ריסוס מעצבן. "דני!" ראיתי אותו הולך מולי ורצתי אליו.