יו, כאן מנדס בשידור.

מקווה ששמתן (שמתם?) לב לעיצוב החדש והחמוד שהכנתי כי ג'יין לא אהבה את הקודם (הוא היה יפה!!! תגידו לה!!!), ובגללו במשך ימים ארוכים עברתי על גוגל וחיפשתי תמונות של חבורת הלא-פוטוגנים האלה. זה עלה לי בחלום הזוי ברמות עליהם ולכן אני מאשימה אותם ב... טראומה מנטאלית קשה. יאפ.

הפרק הבא- ביום שישי.

נשתמע, וד"ש מדאגי.

*  *  *

"מה קורה?" שאלתי.

"אל..." הוא מלמל. "אני רוצה להיות קצת לבד עכשיו."

"אבל יורד גשם, אתה תתקרר!"

"זה בסדר." הוא אמר. "אני בריטי, אני רגיל." זו כנראה הייתה אמורה להיות בדיחה, אבל הוא לא חייך ואני לא צחקתי.

"נו באמת."

"אני לא חוזר למסעדה. אבל את צריכה לחזור, אני יודע שרצית לפגוש את ג'יימס - "

קטעתי אותו. "אתה יותר חשוב לי מג'יימס." הייתי מופתעת מהאומץ שלי, והייתי בטוחה שאני הולכת לשלם על המילים שעומדות לצאת לי מהפה. "הי, אנחנו ידידים, נכון? יהיו לי הזדמנויות אחרות להכיר אותו, כרגע אני מעדיפה להיות בטוחה שאתה לא תחטוף שפעת."

הוא הביט בי בהפתעה, כנראה שגם הוא בכלל לא החשיב אותנו בתור ידידים- אני לא יודעת מאיפה הבאתי את זה בכלל. הוא שתק לרגע ואז חיוך קטן עלה על פניו. "תודה."

"בטח." אמרתי. "רוצה לעשות סיבוב?"

הוא הביט בי בפליאה. "אבל יורד גשם."

"אז מה?"

"את תתקררי."

צחקתי. "זה בסדר." הוא משך בכתפיו והתחלנו ללכת ללא כיוון מוגדר בעל פואנטה. "שמע, אני יודעת שזה לא ממש ענייני..." מלמלתי. "אבל אני חייבת לדעת - "

" -אל תשאלי, כי אני בעצמי לא יודע את התשובה."

"אבל אני עוד - "

" -התכוונת לשאול אם אני באמת אוהב את אוליביה." הוא חייך, לא מסתכל עליי.

חייכתי חיוך נבוך. "נכון."

"אז כמו שאמרתי- אני לא יודע." שתקתי. לא הייתי בטוחה, אבל דני ג'ונס כרגע רמז שהוא לא באמת אוהב את החברה שלו? לא, לא יכול להיות. אני שומעת מה שאני רוצה לשמוע, ולא מה שבאמת קורה. מובן שהוא אוהב אותה, אחרת למה לו לבזבז את הזמן איתה? המשכנו ללכת. "את בסדר? נהיית שקטה כזאת..."

"כן, אני בס - " נקטעתי על-ידי אפצ'י גדול במיוחד.

"אמרתי לך שתתקררי." הוא גיחך. "רוצה את הסווצ'ר שלי?" הוא הוריד אותו ממנו והושיט לי את הסווצ'ר שלו.

"לא, אני לא יכולה..." מלמלתי. הלב שלי פעם במהירות.

"תפסיקי עם השטויות. אנחנו ידידים, נכון? אני דואג לך. וכרגע אני מעדיף שאת לא תחטפי שפעת." חייכתי, אם כי הרגשתי צביטה בלב לשמע המילה 'ידידים'. אני לא יודעת למה, הרי אני זו שהגתה את הרעיון.

"תודה." אמרתי כשלבשתי את הסווצ'ר שהיה גדול עליי בכמה מידות. "אז מה עם הארי?"

"זה בסדר," הוא השיב. "זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מתווכחים על אוליביה. ברור לי שהארי, ובעצם כולם, לא בדיוק מחבבים אותה."

"טוב, היא באמת נוראית..." אמרתי בשקט.

"סליחה?"

"כלום." אמרתי במהירות. "אמ, תגיד, מתחשק לך ללכת לגני קנטינגזטון?"

"התכוונת 'גני קנזינגטון'?" הוא שאל, צוחק.

"כן, זה. שמעתי שזה פארק יפייפה, ואני ממש רוצה לראות אותו." ביקשתי בחיוך קטן.

"בשמחה." הוא אמר, והתחלנו ללכת לעבר הפארק. דיברנו קצת בדרך, שיחה לא מחייבת ושטותית. נהניתי לדבר איתו, ואני חושבת שגם הוא נהנה לדבר איתי.

"וואו, באמת יפה כאן."

"אם את חושבת שהוא יפה עכשיו, את צריכה לראות אותו ביום שיש בו שמש." דמיינתי את המראה. זה היה מדהים. "בואי נשב." הוא אמר והתיישבנו על אחד הספסלים בפארק.

הספסל היה רטוב לגמרי, אבל זה לא ממש הפריע לנו כי בכל מקרה היינו רטובים. שתקנו קצת שוב.

אבל אני לא מבינה..." אמרתי, והוא הביט בי.

"מה?"

"מה זאת אומרת 'אתה לא יודע אם אתה אוהב אותה'?"

"טוב... זה טיפה... מורכב."

"אתה מזלזל באינטיליגנציה שלי?" שאלתי בהלם מעושה, מניחה יד אחת על הלב.

"לא בדיוק." הוא צחק, והצטרפתי אליו בגיחוך.

"אז למה שלא תנסה אותי?"

הוא הביט בי לכמה שניות, וזה נראה כאילו הוא עומד בפני דילמה רצינית. הבנתי אותו- אחרי הכל, אנחנו מכירים פחות משבוע, הוא לא חייב לי כלום.

לבסוף הוא חייך. "אוקיי." הייתי מופתעת, למרות שלא ציפיתי לתגובה כמו "זה לא עניינך", כי דני ממקפליי או לא ממקפליי- הוא היה נחמד ומנומס ולהיות בחברתו פשוט היה כיף- כל שיחה איתו זורמת בקלות, כאילו אפשר לדבר איתו על כל נושא בעולם. "אז בפעם הראשונה שפגשתי את אוליביה גם אני לא חיבבתי אותה במיוחד." הוא התחיל. "אבל איכשהו נעשינו ידידים טובים, למדתי לאהוב אותה. היא גרמה לי להרגיש חי, את מכירה את ההרגשה?" הנהנתי, למרות שבכלל לא הכרתי את ההרגשה הזאת. "טוב... קמתי בוקר אחד, והחלטתי שאני רוצה אותה איתי, קרובה אליי. את יודעת, רק רציתי לחבק אותה ולנשק אותה והכל. מכאן אני ואוליביה התחלנו לצאת. זה היה לפני שנתיים... אבל עם הזמן, התחיל להימאס לנו אחד מהשניה. הארי, טום ודאגי מעולם לא חיבבו אותה..."

"אני חושבת שאני מבינה על מה הארי דיבר אז, במסעדה." אמרתי לפתע.

"מה זאת אומרת?"

"טוב..." חיפשתי בראשי את המילים הנכונות. "אני לא מכירה את אוליביה, וגם אותך אני לא מכירה כל-כך טוב. אבל ממה שראיתי היום במסעדה... איך התכווצת כשהיא נכנסה, איך ישר נכנעת לה..."

"אני לא רוצה שהיא תכעס עליי, אני ממש לא מחפש צרות עם אוליביה." הוא התוודה.

"אתה רואה?" אמרתי. "זה בדיוק מה שהבנים מדברים עליו."

"מה הכוונה?" הוא שאל.

"אתה מפחד ממנה. אתה מפחד לומר לה מה עובר לך בראש. אתה מתקפל כל הזמן, כאילו אין לך אופי משל עצמך."

"טוב... אני..." הוא התחיל לגמגם, ואז עצם את עיניו לשניה. "אולי זה נכון, אבל, משהו בה גורם לי לרצות אותה איתי. נכון שאני אולי קצת לחוץ כשאני איתה, אבל זה כי אני מפחד לאבד אותה."

"אז למה לא הלכת אחריה?" הרגשתי שאני מכאיבה לו, אבל לא יכולתי להפסיק. "אם היא כל-כך חשובה לך, למה אתה לא נלחם על זה?"

"לא יודע. אולי הארי צודק... אולי אני צריך לחכות עד שהיא תירגע ואז להתנצל..."

נאנחתי. "אני מקווה שתהיה מאושר." אמרתי לו. "אבל לא נראה לי שאיתה באמת תהיה כזה."

"אני מחבב אותה." זה נראה כאילו הוא ניסה לשכנע את עצמו. קמתי מהספסל, מחויכת.

"אם אתה אומר..."

הוא צחק קצת וקם אחריי. "אז אולי זה דעך," הוא אמר, "אבל אני לא יודע מה לעשות."

"זה פשוט - " הסתובבתי תוך כדי הליכה והבטתי בו. "תעשה מה שאתה חושב."

"ואם אני לא יודע מה לחשוב?"

"אז תחיה."

"אאוץ'." צחקנו. "אז די לדבר על אוליביה." הוא אמר בחיוך לאחר כמה זמן. "בואי נדבר עלייך."

"עליי?" שאלתי, מופתעת. "מה יש לדבר עליי?"

"המון דברים... איזה להקות את אוהבת, לדוגמא? חוץ ממקפליי." הוא שאל, מגחך.

"בלינק-182." אמרתי במהירות. "הם מעולים. וגם, אה... ניקלבק, גוד שארלוט, אבנג'ד סבנפולד, סאן אוף דורק... והלהקה האהובה עליי, אחריכם כמובן, סימפל פלאן."

"סימפל פלאן?" הוא שאל, מהרהר. "אה, הם. כן, גם הארי אוהב אותם."

"הם פשוט להקת-כבוד." אמרתי בגאווה.

"'להקת-כבוד'?" דני שאל בקול נעלב.

"מה אתה מופתע? הם הרבה יותר ותיקים מכם."

"גם נכון..." הוא אמר והתחלנו לצחוק. וכך טיילנו בפארק, צוחקים ומדברים על דברים של מה-בכך.

לאחר שעה-וחצי של טיול בגשם, שאלתי, "אתה לא חושב שכדאי שנחזור למסעדה, אם הם עדיין שם?"

"לא יודע. את רוצה לחזור?"

"כן, בוא נחזור." אמרתי. הוא הסתכל עליי רגע ארוך. "מה?"

"תודה," הוא אמר, מתקרב אליי, "אל." הוא חיבק אותי, מצמיד אותי אליו. הגשם, שהתחזק מעט במשך הטיול שלנו, פסק. כל מה שיכולתי לשמוע היה השקט של אחר הצהריים ואת הנשימות החמות של דני, שפגעו קצת באוזני. עצמתי את עיניי ונשארנו כך רגע ארוך.

"אין בעד מה."

נכנסנו למסעדה וראינו שכולם עדיין שם. "דני ג'ונס ואלה רוזנשטיין!" מאי התנפלה עלינו ברגע שרגלינו דרכו על המרצפות המעוצבות של המסעדה.

"אז זה שם המשפחה שלך..." דני מלמל בשקט. צחקתי, אבל הפסקתי מייד כשראיתי את הבעת פניה של מאי.

"נוכחים!" הכרזתי.

"אל תנסי להיות מצחיקה!" היא קטלה אותי. "יש לכם מושג, אפילו שמץ, כמה דאגתי בגלל היציאה ההו-כה-דרמטית שלכם?!"

"מאי, אל תעשי מזה סיפור, זה לא כזה חשוב - "

"לא כזה חשוב!" היא חזרה אחריי בלגלוג, זועמת. "היה אפשר לחשוב שמישהו מת בגללכם! את יודעת כמה - " דאגי קטע את ההתפרצות שלה.

"אני מת עליה כשהיא כועסת..." הוא אמר ונישק אותה בלחי, כורך את ידיו סביבה. היא השתתקה ונראתה מעט פחות זועפת- לא חשבתי שזה אפשרי שהיא תרגע כל-כך מהר, בדרך-כלל זה לוקח הרבה זמן.

"פספסנו משהו?" דני שאל את טום והארי בלחש.

"אל תשאל..." הארי מלמל בתשובה שקטה, כדי שדאגי ומאי לא ישמעו.

שלחתי מבט שואל לעבר לי. "מה קורה?" לחשתי.

"אל תשאלי." היא השיבה.

"אז איפה ג'יימס?" שאלתי, מנסה לשנות את הנושא.

"אה, בדיוק פספסת אותו. הוא היה צריך ללכת." טום אמר. עשיתי פרצוף עצוב.

"אז, אה... לאן עכשיו?" ליאור שאלה.

לפני שמישהו מאיתנו הספיק לענות, הפלאפון של הארי צלצל. "היי, איזי."

ליאור נראתה מוזר פתאום. "אמ, נראה לי שאני אחזור למלון, אני לא מרגישה כל-כך טוב..."

"הכל בסדר?" מאי שאלה. הייתי המומה; היא כבר הייתה רגועה לחלוטין. מאי היא הבחורה הכי עצבנית שאני מכירה, היא לא נרגעת בכמה דקות. יכול להיות שזה בגלל דאגי? דבר אחד היה בטוח- משהו קורה ביניהם.

"כן, רק..." לי מלמלה בחוסר-אונים. היא הביטה במאי ובי במבט מיואש, והבנו מייד- הארי.

הנהנתי. "אז כבר נחזור איתך."

"ללוות אתכן למלון?" טום שאל אותנו.

גיחכתי. "זה יהיה מעולה, בעיקר כי אנחנו לא יודעות איך חוזרים מכאן למלון."

הוא צחק. "אוקיי, אז בואו נצא."

"הגענו," אמר דני. לקחנו מונית (טום הסיע את הארי לאיזי עם המכונית שלו, ושניהם לא הצטרפו אלינו)

"אל תשכחו שההופעה עוד שבועיים." דאגי העיר (כאילו שזה באמת היה נחוץ).

"אל תדאג, לא נשכח." ליאור אמרה. "אז נתראה?" הם הנהנו ופנינו ללכת. "מאי?" הבחנו במאי, שנשארה מאחור.

"אמ... דאגי ואני יוצאים לסיבוב. נתראה עוד מעט, בסדר?" היא אמרה, סמוקה מעט.

"בסדר, אז אנחנו נהיה במלון." השיבה לי. שמרנו על הבעה אדישה וקוּלית למדיי עד שנכנסנו לתוך החדר שלנו במלון.

"אני-לא-מאמינה." אמרתי. "מאי. מאי שלנו. עם דאגי פוינטר, הבסיסט של מקפליי. איך לעזאזל זה קרה?"

לי משכה בכתפיה.

"אחרי שאת ודני יצאתם הם התחילו לפלרטט אחת עם השני, וזה ממש התחיל לעלות על העצבים, אז הארי אמר שהם יעשו טובה לכולם אם הם פשוט יתחילו לצאת ויגמרו כבר עם המתח המיני הזה שביניהם." היא התחילה לצחוק, אבל הפסיקה כשראתה את הבעת פניי. "מה יש?"

"מה זאת אומרת 'מה יש'? אנחנו כאן רק לחודש! מה היא חושבת לעצמה? היא לא תוכל לעבור לגור כאן או משהו כזה..."

"אני די בטוחה שהיא יודעת את זה," לי אמרה. "אולי היא מחשיבה את זה רק בתור סטוץ."

"אני מרגישה שאני חולמת." אמרתי בפיזור-נפש מסוים. "מי היה מאמין שזה יקרה לה, דווקא למאי? דווקא מי שמבנינו הכי פחות מעריצה אותם!"

"מזל, אני מניחה." היא משכה בכתפיה. "אבל אם כבר מדברים, מה איתך ועם דני?"

"מה איתנו?" שאלתי בתמיהה שהייתה, עד כמה שניסיתי להכחיש, מעושה.

"נו, את יודעת. מה היה כשהלכת אחריו?"

"אה, אמ, סתם דיברנו על אוליביה. אמרתי לו שזו לא מערכת יחסים בריאה והכל." עניתי. "לא נראה לי שהוא הקשיב לי במיוחד."

"ומה עם רגשותיו העמוקים כלפייך, אלה יקירתי?" לי שאלה בשעשוע.

"הוא לא מרגיש שום דבר כלפיי, אני יכולה להבטיח לך." אמרתי בבדיחות. "ואני לעולם לא אוכל לגרום לו להרגיש איתי את מה שהוא מרגיש עם אוליביה."

"מה, פחד?" צחקנו.

"שאלתי אותו בקשר לזה," הרצנתי, "הוא אמר שהוא מפחד לאבד אותה."

"אם תשאלי אותי, קצת מאוחר מדי..." היא מלמלה. משכתי בכתפיי.

"כן, אבל זה לא משנה, כי גם ככה לא קורה כלום, ואנחנו לא מרגישים שום דבר אחד כלפי השנייה." חייכתי, אבל הרגשתי שהמשפט האחרון הוא לא נכון לחלוטין. לפתע שמענו רעש חזק מבחוץ.

"מה זה?" שאלה ליאור. הנדתי בראשי בבלבול ויצאנו החוצה. "אה." 

"אמ... היי." אמרתי, כשראיתי את מאי ודאגי עומדים בחוץ, נבוכים.

"אה, מה היה הרעש הזה?" לי שאלה כבדך-אגב.

"לא. עכשיו." מאי הזיזה את שפתיה בדממה מאחורי דאגי.

"אוקיי... אז אתם נכנסים?" שאלתי, מנסה לצאת מהמצב המביך והאידיוטי הזה.

"לא, רק ליוויתי את מאי." דאגי אמר, סומק ורדרד משתלט על לחייו. התאפקתי לא לגחך.

מבט מאוכזב התפשט על פניה של מאי. "אתה הולך?"

"אני חייב ללכת, יש לנו חזרות מחר בבוקר." הוא אמר, נשמע מאוכזב לא פחות ממנה. "ביי..." והוא רכן כדי לנשק את מאי בלחי. זאת הייתה נשיקה עדינה ומאי האדימה. אחרי זה הוא חייך אליי ואל לי, והלך. כשהוא נעלם לגמרי מאחורי הקיר, לי ואני הסתובבנו והבטנו במאי.

"מה זה היה?" לי שאלה, קצת בהלם. מאי חייכה בשקט.

"אני חושבת שאני יוצאת עם דאגי פוינטר."