אז בגלל התגובות המאגניבות שלכן, הנה פרק 11!

שפורסם ביום רביעי. באחת וחצי בלילה.

תיהנו.D:

                                                                    *  *  * 

למחרת בבוקר מאי ואני עוד ישנו, וליאור התעוררה מוקדם. אחרי שהתלבשה, היא יצאה מהחדר וירדה ללובי.

אתמול בלילה חיבקנו את מאי כל-כך הרבה בצרחות של "מזל טוב!" וצחקנו כל הלילה על שטויות. לי בדיוק נזכרה באחת הבדיחות וחייכה לעצמה, נכנסת אל המסדרון שמוביל לחדר האוכל כשמישהו נתקע בה. שניהם נפלו על הרצפה, והמון דפים התפזרו סביבם. לי נפלה על היד שלה.

"אח, לעזאזל..." האדם שהיא נתקלה בו רטן. "אני מצטער, את בסדר?" הוא קם והושיט לה יד. זה היה הבחור ההוא, עם השיער השחור והעיניים הכחולות שמאי דרגה בקניון. באותו הרגע היא הבינה את הציון הזה.

"א-אני חושבת שכן." היא גמגמה ואחזה בידו.                            

"את בטוחה? נראה לי שקיבלת מכה ביד..." הוא לא עזב את ידה, והביט בכתם האדמומי על היד שלה. הוא נגע בזה בעדינות ולי נרתעה. "כואב?"

"אה, לא... לא כואב, אני בסדר." היא אמרה והתכופפה כדי לעזור לו להרים את הדפים מהרצפה. "מה כל זה?" היא שאלה לאחר שהביטה בכמה טפסים שהרימה.

"מסמכי קבלה לאוקספורד..."

"וואו, אוקספורד." היא אמרה בהתרשמות.

"כן... אני לומד על מלגה." הוא נשמע ממורמר. "זיוני שכל אמיתיים."

"אתה מתארח כאן?"

"לא, אבל המנהל של האוניברסיטה כן, ואני אמור לפגוש אותו בלובי עוד חמש דקות כדי למסור לו את המסמכים."

"אה."

"אז, אמ... אני מיי –" הוא נקטע על-ידי קריאה שהגיעה מכיוון הדלת למסדרון.

"מייקל ג'ונסון?" אישה מבוגרת בעלת תסרוקת פקעת הדוקה, לבושה בחליפה שחורה החלה ללכת לעברם. צלילי העקבים שלה היו חזקים, כאילו היא הולכת על ברזל ולא על רצפה.

"כן?" אמר מייקל.

"שמי אמיליה ת'יקנס, ואני העוזרת האישית של מר קולינס. אתה מאחר. אדון קולינס מחכה לך בלובי. אני מציעה שתלך עכשיו, הוא לא אוהב סטודנטים שמאחרים לפגישות." היא אמרה בחומרה, והביטה בו במבט מזלזל. "או שדיברתי מוקדם מדי..." היא בחנה את מכנסי הג'ינס המשופשפים שלו, ואת נעלי האולסטאר המרופטות.

"אני צריך ללכת." הוא אמר לליאור. "אני מקווה שנתראה שוב."

"גם אני." היא אמרה, אבל הוא כבר נעלם כשהלך אחרי אמיליה ת'יקנס בהמשך המסדרון.

לי נכנסה לחדר וטרקה אחריה את הדלת, מקפיצה אותי ואת מאי.

"מה זה היה?" שאלתי, מנומנמת.

"מצטערת..." היא מלמלה והוציאה לעצמה בירה מהמקרר.

מאי קמה מהמיטה. "הכל בסדר?"

"בטח."

שתקנו.

"מה קרה ליד שלך?" מאי הבחינה לפתע בידה של לי, שהייתה מעט אדומה בסביבות כף-היד.

"נפלתי. זה לא רציני."

"תני לי לראות." אמרה מאי והתקרבה אליה. "את בטוחה שזה לא כואב?"

"כן, מאי. אני בטוחה." לי אמרה בקוצר-רוח והתרחקה ממנה.

"מה קרה לך?"

"כלום."

"לי, את יודעת שאת יכולה לספר לנו הכל, נכון?" אמרתי וגם אני קמתי מהמיטה.

"זה שום דבר. זה רק ש... רק התחלתי לחשוב על זה ש..." היא גמגמה.

"מה קורה?" שאלתי, מתיישבת לידה.

"זה רק שאתמול, כשמאי אמרה שהיא ודאגי חברים... לא יודעת, התחלתי לחשוב איך זה שהיא הגשימה את הפנטזיה שלי. כלומר, היא יוצאת עם דאגי, ה-דאגי ממקפליי, ו..."

"אז מה את אומרת?" מאי שאלה בזהירות, מנסה להישמע כרגיל. אבל היא לא אהבה את צליל דבריה של לי.

"אני רק אומרת... לא יודעת, אני מניחה שאני מקנאה. ואני חושבת שהעובדה שאין לי חבר כרגע רק הופכת את זה לגרוע יותר... אני יודעת שזה נשמע אנוכי, ואני כנראה חברה ממש גרועה. אני אמורה לשמוח בשבילך, ובמקום זה אני יושבת ובוכה לכן על זה שאין לי חבר..."

מאי ואני הסתכלנו אחת על השנייה.

"את לא חברה גרועה." מאי אמרה, מניחה את ידה על כתפה של לי בתנועה מנחמת.

"את החברה הכי טובה שיש." חיזקתי את דבריה של מאי. "וחוץ מזה, את יודעת שבקשר לבנים- אין לך בעיה. את יודעת שאת יכולה לבחור כל מי שאת רוצה. אולי אלה לא יהיו דאגי ודני, או טום והארי, אבל כשתמצאי את הבן-אדם הנכון, תדעי מה לעשות." ניסיתי לעודד אותה.

"נכון." מאי הנהנה. "ואתן יודעות מה? אולי נלך היום להסתובב בחוץ ומי יודע, אולי תמצאי לך איזה בחור בריטי נחמד כאן."

"אתן צודקות," היא אמרה. "אני חייבת להכיר מישהו. בחיי, אני מרגישה כזאת מטומטמת..." היא הוסיפה וניגבה את עיניה. "נוכל פשוט לשכוח מכל מה שקרה בעשר-דקות האחרונות?"

"בטח." אמרתי וקמתי. "אני מתה מרעב. אתן באות לאכול?" הן הנהנו. מאי ואני החלפנו בגדים ושלושתנו ירדנו ללובי. ליאור התעכבה שם, סורקת בעיניה את האנשים שישבו על הספות, האנשים שעמדו ליד הקבלה וסתם אנשים שנכנסו ויצאו משם. זה היה נראה כאילו היא מחפשת מישהו ספציפי, ומאי ואני הבטנו בה בחשדנות.

"מה את מחפשת?" מאי שאלה והתקרבה אליה.

"מה? אה... כלום, לא משנה."

מאי הביטה בי בשאלה, ומשכתי בכתפיי. המשכנו ללכת לחדר-האוכל.

"הו," אמרה לי, "צריך ללמד את הבריטים האלה לבשל."

"די, ככה הם אוכלים." מאי בהתה בשקט בנקניקייה שנחה בצלחת שלה, לצד שתי פרוסות לחם וקופסא עם משהו לא מזוהה שהיא הניחה בצד של הצלחת שלה והשתדלה לא לנעוץ בו מבטים. "זאת לא אשמתנו שאפשר לגמור במיון בגלל זה."

גיחכתי. "מאי, מה זה - " הרמתי את הקופסא הלא מזוהה. היה כתוב שם Marmite. "מרמייט?" חשבתי שראיתי ניצוץ משונה בעיניים שלה, אבל התעלמתי מזה.

"אה, זה הממרח שוקולד שלהם," היא חייכה, "אני לא ממש אוהבת, כי זה... מתוק לי מידיי, אבל הבריטים מתים על זה."

"באמת?" לי חטפה ממני את המרמייט ורחרחה אותו. "אין לזה ריח."

"תפסיקי, זה לא מנומס." נזפה בה מאי בשעשוע. "אתן יכולות לטעום אם אתן רוצות." והיא חתכה חתיכה מהנקניקייה, נעצה בה את המזלג ואכלה אותה. היא לא הסירה את מבטה משתינו לרגע.

"טוב..." פתחתי את המכסה, ולי רכנה לידי כדי להביט בזה מקרוב. האפים שלנו נגעו בקצה השולחן כשבהינו בזה. מאי הרימה גבה.

"מה אתן עושות?"

"זה נראה כמו נפט. את חושבת שזה יאכל אותנו?" שאלה לי.

"זה ממרח שמרים." מאי השיבה, מגלגלת את עיניה. "אני לא חושבת שזה יכול."

"אה." לי ואני המשכנו לבהות בזה במשך דקה ארוכה.

"אני טועמת קודם!" קראה לי בחיוך.

"הי, לא רוצה!" שתינו נעצנו כפיות בקופסת המרמייט האומללה והמוכה. כל אחת לקחה כמות מכובדת של מרמייט בתוך הכפית, והקופסא הייתה ריקה. מאי מזגה לכוסות של שתינו מים, ולא הבנתי למה.

"באחת, שתיים, שלוש - " הכנסנו את הכפית לפה. מאי הביטה בנו בציפייה, ופתאום-

"איכס!!!" אני ולי צרחנו.

"זה מגעיל! מאימאי- פוי! פוי, מאי! אני מתכוונת – אההה!" ולקחתי מהר את כוס המים המלאה שלי, גומעת את כל תכולתה בשניות.

"אני דועכת! אני לא מרגישה את הלשון שלי!" לי נכנסה להיסטריה. "זה אוכל אותי! אני נעלמת! תגידו להארי שאהבתי אותו! אההה!" היא נפלה מהכיסא. "הצילו!!!"

"תשתי מים," אמרתי לה, מגישה לה את כוס המים שלה וממלאת את שלי במהירות כדי לשתות שוב.

מאי התפוצצה מצחוק. לי שתתה את המים שלה במהירות, כמוני. כשהתאוששנו מהטראומה, הבטנו בה בשנאה. "את רעה, מאי!" האשמתי אותה. "מרושעת! רשע טהור!"

"Well thank you, young ladies," היא חייכה חיוך תמים, מדברת במבטא בריטי כמעט-מושלם. "It was all my pleasure."

"אנחנו עוד נתנקם בך על זה," אמרה לי. "אני מקווה שאת יודעת."

"שיהיה. זה היה מצחיק." היא גיחכה, אבל הבעתינו נשארה רצינית.

"ואם מקפליי אוהבים מרמייט?" אמרה לי. "איך אני אוכל לחיות עם זה?"

"מה זה משנה?" מאי הרימה גבה.

"אני לא מסוגלת לחשוב על הארי אוכל מרמייט ונהנה מזה. זה כמו לדמיין אותו שוכב עם איזי." אחרי שנייה היא עיוותה את פניה. "איו."

צחקנו. "אז מה עושים היום?" אני ולי העפנו את הטעם הנורא של המרמייט מפינו אחרי שאכלנו סלט, ועכשיו נשארנו עם צלחות ריקות על השולחן ושום תוכנית ליום הזה. "אי אפשר להישאר במלון ולישון."

"רוצות להתפצל?" הציעה לי. "לא מתחשק לי לצאת היום, ואולי מאי תרצה להיות עם דאגי." מאי חייכה בתגובה.

"אבל מה אני אעשה?" שאלתי באומללות.

"תשכבי עם דני," הציעה לי. סומק בלתי-רצוני התפשט על פניי. "למה את מסמיקה?"

"אני מסמיקה?" התחמקתי.

"כן."

"אה. לא יודעת." אמרתי, ואז גיחכתי.

מאי לחצה לי על האף. "את כבר תמצאי משהו לעשות עם עצמך."

"ואת חייבת להפסיק לגעת לי באף."

"אני לא יכולה."

"למה?"

"יש לך אף שכיף לגעת בו."

לי שרקה. "וזהו סיפור האהבה הסוחף בין מאי לאף של אל," צחקה.

"חה-חה-חה." אמרתי, אפילו שגם לי התחשק לצחוק.

"נו, לא נורא." חייכה לי. " אני בטוחה שגם דני אוהב אותו."

"אולי תפסיקי לרדת עליה ועל דני כל הזמן?" שאלה מאי בשעשוע. "זה כאילו את ממש בטוחה שיקרה ביניהם משהו."

"ואם יקרה?" אמרה לי ברצינות.

"לכי תדעי."

"אבל לא יקרה כלום." אמרתי בייאוש. "יש לו חברה, זוכרות? אוליביה, משהו?"

"אבל היא זרקה אותו!" לי אמרה בנימה של נצחון. שלושתינו צחקנו.

"בטח. והוא פשוט עומד להתקשר הרגע ו – " הפלאפון שלי באמת צלצל. מצמצתי. שתיהן הסתכלו עליי.

"מי מתקשר?" הוצאתי את הפלאפון שלי והבטתי על הצג.

"אין מצב." אמרתי בהלם. מאי הרימה גבה. "דני."

"טוב, אז רגע," לי אמרה, "לפני שאת עונה, תגידי שהארי יזרוק את איזי ויבוא להתנחם בזרועותיי."

"לי."

"טוב, בסדר..."

נאנחתי. "הלו?"