ש-לום.

ג'יין הכריחה אותי לפרסם במקומה ובגלל שבאופן כללי עכשיו יום שישי, יש עוד פרק ישר אחרי אתמול. היאח-הידד.

הפרק הזה קצר יותר מבדרך כלל, אבל... *בודקת בוורד את פרק 13* הפרק הבא יותר ארוך. ו... הממ... *קוראת את פרק 13* חמוד לחלוטין! D: כי דני/אלה זה cute. ולבת שלהם כל-כך קוראים דניאלה.

 אם כבר מדברים על הפרק הבא: יום ראשון. למרות שבטח אם תבקשו ממש יפה ג'יין תפרסם בשבת או משהו. היא כבר עשתה את זה פעם...

אה! אה! ואני כל-כך מנצלת את הבמה הזאת בשביל לומר לכולכן לשמוע Mayday-Parade כי הם הקראש הזמני החדש שלי והם מעולים. תתחילו לשמוע מ-Jersey. זה ה-שיר.

יומטוב.

*  *  *

"היי."

"היי. דני." הייתי די בהלם.

"מה נשמע?" הוא שאל.

"הכל בסדר." הכל בסדר? מה לעזאזל? "ואצלך?"

"גם." הוא ענה בקצרה. "אז, אמ... אז רציתי לשאול אם מתחשק לכן לעשות, אמ... אם בא לכן לראות את לונדון כמו שצריך."

"כלומר, אתה תעשה לנו סיור בלונדון?" שאלתי, מחייכת למרות שהוא לא יכול לראות אותי.

"רק אם אתן רוצות. זה פשוט שטום והארי יצאו עם החברות שלהם, ודאגי ישן. ואז חשבתי, למה לא לנצל את הזמן ולעשות משהו מועיל כמו להראות לכן את לונדון?"

בדיוק התכוונתי לענות, כששמעתי מלמולים מטרידים מהצד השני של הקו.

"חמאת בוטנים... עם שוקולד... כן, זה טעים..."

"דני?" צחקתי בקול.

"מצטער. כמו שאמרתי, דאגי ישן." גם הוא התחיל לצחוק. "זו אחת הסיבות שבגללן אנחנו כבר לא גרים ביחד. פעם הוא חלם שאני האקסית שלו. יצאתי מזה בקושי." הוא נשמע מזועזע.

"אוּוּ, אונס מדאגי. אני מכירה מישהי שהייתה הורגת בשביל זה."

הוא צחק. יכולתי לשמוע את הצחוק שלו שעות. "בכל מקרה, תבואו?"

"אמ... רק רגע." הבטתי אל מאי ולי. "דני רוצה לעשות לנו סיור בלונדון." ליאור צווחה. מייד הנחתי את היד על הפלאפון. "תצעקי יותר חזק, אני בטוחה שדני עדיין שומע באוזן אחת."

"אנחנו נעשה סיור בלונדון עם פאקינג דני ג'ונס?!" היא שאלה בצווחה.

"לא, אנחנו לא." מאי אמרה ולי בהתה בה.

"מה זאת אומרת 'אנחנו לא'?"

מאי הביטה ב-לי, והניעה את שפתיה בדממה. לי הנהנה.

"אה!" היא קראה, לוחצת על בטנה.

"מה קרה?" נבהלתי, ורכנתי כדי להתקרב ל-לי. "את בסדר?" החזרתי את הפלאפון לאוזן. "אני אתקשר אליך עוד רגע." לא חיכיתי לתשובה וניתקתי במהירות. "מה קרה?"

"הבטן שלי... זה המרמייט הזה, הכל בגלל מאי." לי הביטה במאי בתוכחה.

"אל תאשימי אותי שאת אוכלת כל מה שעומד בשקט יותר מעשר שניות." מאי הגנה על עצמה.

"לי, את רוצה שנקרא למישהו?"

"לא, אני אהיה בסדר. אני פשוט אנוח הרבה. כדאי שאני אלך לישון, אולי הכאב יעבור..."

"אז אני אומרת לדני שאנחנו לא באות." הוצאתי את הפלאפון.

"לא!" מאי אמרה במהירות. הבטתי בה.

"לא?"

"לא. כי... חבל שתפספסי את זה, זאת אומרת, סיור ממקור ראשון. וזה בסדר, אני אשאר כאן כדי לדאוג ל-לי."

הבטתי ב-לי. לא יכולתי להעמיד-פנים שאני לא שמחה שאני יכולה ללכת עם דני, אבל ניסיתי לא להראות את זה.

"זה בסדר?" שאלתי אותה, מהססת.

"ברור, אני לא גוססת או משהו כזה." היא גיחכה. "אז תיהנו ביחד."

"נשתדל לא ליהנות יותר מדיי בלעדיכן." אמרתי בחיוך. לי צחקקה בשקט. "אז כדאי שאני אתקשר לדני..."

"כן, כדאי. ואנחנו נעלה לחדר כדי לחפש ל-לי כדור נגד כאבי-בטן." מאי אמרה. "נדבר אחר-כך." היא ולי עלו במעלית.

מייד הוצאתי את הפלאפון וחייגתי לדני. "היי, דני?"

"היי. אז מה החלטתן?" הוא שאל בציפייה, מתעלם מהעובדה שלפני רגע ניתקתי לו בפרצוף. לא יכולתי אלא להעריץ אותו יותר באותו הרגע.

"אני אבוא. אמ, לבד. לי חטפה כאב-בטן, ומאי נשארת איתה כאן. זה בסדר, נכון?" ציפיתי לתגובה שלו.

"כן! 'זתומרת, כן, ברור." הוא מיהר לומר. בלי לשים-לב, חיוך עלה על שפתיי.

"אז איפה נהיה?"

"את תראי." הוא אמר. "אני אבוא לאסוף אותך עוד, אממ... מתי שנוח לך."

"עכשיו זה בסדר?"

"כן, אז אני אבוא עכשיו. נתראה עוד עשר-דקות." הוא ניתק.

נשארתי לבהות בצלחת שלי עוד דקה ארוכה, לפני שחייכתי וכמעט צרחתי באושר.

הוא הגיע אחרי רבע שעה. בדיוק ישבתי על אחת הספות בלובי ושיחקתי בפלאפון שלי, כשהרגשתי את הספה שוקעת לידי.

"היי," חייכתי אליו. הוא חיבק אותי חיבוק מהיר. התמוגגתי ביני לבין עצמי, מרגישה איך עם כל מגע שלו הדם שלי הולך ומתלהט.

"היי." הוא אמר. "בואי."

"לאן נלך?" שאלתי, קמה ויוצאת אחריו מהמלון.

"מאדאם טוסו."

"הא?"

"זה מוזיאון שעווה." נאלמתי דום. הוא הסתובב והביט בי. "את לא צריכה להדגים איך פסל שעווה נראה..." הוא גיחך קצת, אבל הפסיק כשראה שאני קפואה לחלואין.

"אני ראיתי את 'בית השעווה'!" ייבבתי. "ואולי הדבר הכי מפחיד שם היה פאריס הילטון, אבל – "

"הי, אני אגן עלייך." הוא צחק.

"אני לא צוחקת! ומה אם ייגמר לנו הדלק, ואז נלך לאיזו תחנת-דלק ישנה אחרי שמטורף אחד שזורק פרות בשדה יוביל אותנו לשם, ואז יחטפו אותי ויחתכו לי את האצבע ואתה לא תראה ואז – "

" – ואז כולנו נמות מוות איטי, כואב ומייסר." הוא אמר במבט רציני עד-כדי-כאב.

"אתה רוצה שאני אתעלף?"

"זה אומר שאני שוב אצטרך להציל אותך?" הוא שאל בחיוך קטן. העדפתי להתעלם מההערה הזו. "אז בואי." נכנסנו למה שזיהיתי בתור "מיני-קופר S כחולה של BMW, דגם 2004", כמו ש-לי אמרה פעם.

הערה לעצמי: לגמול את לי מיוטיוב.

"זו המכונית של טום, לא?"

"איך את יודעת?" הוא שאל בפליאה.

"כבר הזכרתי ש-לי היא המעריצה הכי גדולה שלכם? היא חרשה את כל הסרטונים ביוטיוב, כולל זה שטום מראה בו את המכונית שלו." השבתי, מתאפקת לא לגלגל את עיניי. הוא פתח את דלת המכונית. "בכל מקרה, איפה המכונית שלך?" שנינו נכנסנו, והוא התחיל לנהוג.

"במוסך. כבר, בערך, חודש." הוא נאנח.

"הו."

"אז איזו מוזיקה את שומעת?" הוא שאל לאחר כמה דקות, כשהגענו למה שנדמה לי שהיה הכביש הראשי. "יש לי כאן... אמ... שניה." הוא עצר ברמזור אדום, והסתובב כדי לחפש משהו במושבים מאחור.

"דני, ירוק." אמרתי. הוא לא הניח את ידיו על ההגה. הוא עוד היה עסוק מאחור, ורק לחץ על דוושת הגז מבלי להסתכל. "די, זה מפחיד. שים את הידיים על ההגה ותסתכל על הכביש."

"אל תדאגי, הכל תחת שליטה." הוא אמר. "אה-הא!" הוא קרא, מנופף בידיו במה שנראה כדיסק כלשהו.

"דני!" קראתי בפאניקה. המכונית סטתה מהנתיב, ואם לא הייתי מסובבת את ההגה בשניה האחרונה, היינו מתנגשים במכונית שהתקדמה לעברנו במהירות.

"מטורפים!" שמענו את הנהג צועק אלינו בכעס.

דני רק צחק וצעק לו, "קח את זה בקלות!"

"אתה שפוי?! כמעט מתנו! ובגלל - " לקחתי מידיו את האלבום, מנופפת בו בהיסטריה מול פניו. "זה?!"

"מה זאת אומרת 'זה'? זה ג'ימי הנדריקס!" הוא מחה. "אל תזלזלי."

"לא אכפת לי גם אם זה היה פול מקרטני! אמרתי לך להסתכל על הכביש! יכולנו להיהרג! ובכלל חשבת על זה ש - "

"תירגעי! את תמיד כזאת לחוצה?"

נאנחתי בכעס. "הגענו כבר?"

"יאפ." ירדנו מהמכונית ועמדנו בפתח של מבנה גדול. ממש גדול. ניסיתי לעמוד בפיתוי ולא להיצמד אליו ולמלמל אני-לא-רוצה-להיות-בובת-שעווה בפחד. "אני מקווה שמסרטי אימה את לא מפחדת ככה..." הוא אמר כשעמדנו בתור לקניית הכרטיסים.

"אני לא פחדנית!" קראתי. "אני סתם... היסטרית ומושפעת."