מה ניש?P:

אז התאספנו כאן היום, כדי לחלוק כבוד לפרק 13. טוב, אתן לפחות, אני ומנדס כאן כדיי לקרוא תגובות ולבדוק כניסות.D:

בכ"מ, הרבה זמן עבר מאז הד"ש האחרון שלנו למיי, אז מייס- ד"ש, ואנחנו מתות עלייך 3>

אז בלי הקדמות נוספות, הנה פרק 13. שבו העניינים מתחממים. וו-הווו.

                                                                     *  *  *

הסתובבנו שם במשך שעה וחצי, ולא השתעממנו לרגע.

"תגידי," דני אמר. "גם את רעבה?"

"חיכיתי לרגע שתשאל." הודיתי בחיוך ושפשפתי את בטני.

"נלך למסעדה?" הוא הציע. "יש מסעדות מעולות שממש קרובות לכאן..."

"לא משנה לי לאן נלך, אני פשוט רוצה לאכול." אמרתי. יצאנו מהמוזיאון, ונכנסנו למכונית.

"דאגת שכל האלבומים החיוניים לך נמצאים במושב הקדמי?" שאלתי בתוכחה.

"אוקיי, זה היה מטומטם, וחד-פעמי. מבטיח." הוא חייך באשמה.

"כדאי לך. ואגב," אמרתי, נזכרת במאורעות הבוקר, "אתה אוהב מרמייט?"

"מרמייט?" הוא עיווה את פניו. "זה יכול להיות בסדר, אני מניח... כשלא אוכלים את זה... טעמת כבר?"

"כן. זה הדבר הכי דוחה שאי-פעם נחת לי על הלשון." התחלנו לצחוק.

לאחר רבע-שעה ירדנו מהמכונית ונכנסנו למסעדה שקטה, יחסית ללונדון, ושמחתי לראות שלא היו שם הרבה אנשים, כך שהסיכוי לפגוש מעריצות אובססיביות ופפארצים נמוך יותר.

התיישבנו בשולחן על המרפסת, ודני הזמין לנו אוכל.

"לא נעים לי שאתה משלם..." מלמלתי, נבוכה.

"אל תדברי שטויות," הוא אמר. "וסמכי עליי שלא חסר לי. חוץ מזה, אני דואג לזה שלא יהיה לך משעמם באנגליה, ואנגליה אכזרית בכל הקשור להוצאות כספיות." הוא אמר, מגחך.

"שמתי לב לזה. שבעים-וחמש פאונד לסקיני ג'ינס. רציתי לחנוק את עצמי."

"קנית סקיני ג'ינס?" הוא שאל, חיוך מוזר על פניו.

חייכתי אליו חיוך סרקסטי. "זה רק בשביל ההופעה, וזה חד-פעמי."

"אה, אז זה במיוחד בשבילי?"

"לא, זה במיוחד בשביל מקפליי."

"נו, מקפליי. אני. ושאר המוזרים. אבל אני! גם אני שם!" הוא כמעט קפץ בכסא. צחקתי. "ועכשיו את צוחקת עליי." הוא המשיך להיעלב.

"אני לא, צוחקת עלייך." עצרתי את עצמי באמצע בגלל שלא יכולתי לדבר ברגעים בהם אני לא יכולה להפסיק לצחוק. הוא הצטרף אליי. נראינו כמו שני מטורפים שהשתלטו על העולם.

לפתע, מלצרית ג'ינג'ית עם עקבים בגובה חצי-מטר הגיחה אלינו משום-מקום.

"אפשר לקחת הזמנה?" היא שאלה בקול שרמנטי, וחייכה חיוך לקקני.

"כן, אמ..." דני הביט בי.

"אה... אני אקח, אמ... ספגטי."

"אורז ועוף."

"אוקיי, מנה אחת של ספגטי, ומנה אחת של אורז ועוף." המלצרית חייכה את החיוך המגעיל שלה ורשמה את ההזמנה על דף.

"אפשר להציע לכם קינוח?" היא שאלה. "יש לנו מבחר רחב של מאפים, ובדיוק אתמול הגיע אלינו משלוח חדש של נשיקות." היא אמרה, מדגישה את המילה האחרונה, ונועצת מבט מתגרה בדני. הרגשתי שאני מתחילה להאדים כשהבטן שלי התחילה להתערבל בכעס. מה עובר עליי?

"נשיקות?" דני שאל בחיוך.

"כן, נשיקות. יש בטעם שוקולד, ובעוד מבחר טעמי פירות."

"אה." החיוך נמחק מפניו. "אמ, לא, תודה. אנחנו נחליט על קינוח אחר- כך."

"אתה בטוח?" זה מדהים איך גם כשהיא לא מחייכת היא כל הזמן מבליטה את השיניים שלה. "אני מוכנה לעשות לך הנחה על הקינוח אם תיתן לי עוד חיוך כזה."

"נחליט אחר-כך," אמרתי בנימה קרירה. המלצרית נעצה בי מבט מתנשא והלכה. דני הסתכל עליי. "מה?" שאלתי, מעט עצבנית.

"את חמודה כשאת מקנאה."

"אני לא מקנאה! היא עצבנה אותי!" רטנתי. בטח הסמקתי כל-כך. "חוץ מזה, כשאני רעבה לא כדאי להתעסק איתי..."

"תודה על האזהרה," הוא חייך. אני חושבת שגם אני הייתי עושה הנחות בשביל חיוך כזה. 

"אבל את באמת חמודה כשאת מקנאה." הוא אמר ברצינות, מביט ישר לתוך העיניים שלי. השפלתי את מבטי וישבנו בדממה עד שהמלצרית הביאה לנו את המנות.

כשהיא הניחה אותן על השולחן, הייתי כמעט בטוחה שמתחשק לה לשפוך עליי את כל הספגטי. שיחקתי קצת עם המנה שלי.

"את לא אוכלת?" שאל דני.

"המ?" הבטתי בו. "אני אוכלת." וגלגלתי מנה נכבדה של ספגטי על המזלג, מכניסה את זה לפה.

"את לא אכלת קודם, עובר עלייך משהו?"

"אה, אמ, כן." אמרתי ברצינות.

"מה עובר עלייך?"

"אוויר. חלקיקים. מולקולות. זבובים. דברים כאלה."

הוא צחק קצת, ואז נעץ בי את העיניים הכחולות האלה שלו. יכולתי למות במקום.

"נהנית במוזיאון?" הוא שאל בחיוך ממזרי. "את עדיין חיה."

"היה כיף..." היה הרבה יותר מ"כיף", אבל חוסר הטאקט שלי שוב הפגין נוכחות.

"ראיתי איך הסתכלת על הבובות ב'חדר האימים'," הוא התגרה בי. "מסכות מוות יהיו ידידותייך הטובות ביותר בקרוב." התכווצתי במקומי.

"זה לא היה נחמד מצידך, לקחת אותי לשם. מאוד נהניתי להסתכל על הביטלס."

"אה-הא."

שתקתי קצת.

"באמת נהניתי להסתכל עליהם!"

"את בוגדת בנו. מקפליי. ידידייך. בשביל בובת שעווה של... ביטלס! את לא ראית אותי ממזמז את בובת השעווה של אנג'לינה ג'ולי!"

"אבל אתה כן בהית בה!" אמרתי בניצחון. "ומה זאת אומרת 'בוגדת בנו'?"

"את לא בהית בבובת השעווה שלנו."

"הא? אבל אין לכם בובת שעווה."

הוא נחר בבוז.

"אבל תהיה." הוא רכן כדי להביט בי בחיוך.

"אז תיקח אותי לשם כשתהיה." החזרתי לו, רוכנת גם. היינו קצת-יותר-מידיי קרובים, עד שיכולתי לשמוע את הנשימות שלו ולקבל מבט קרוב על העיניים שלו. הייתי מהופנטת, וגם הוא.

"סיימתם לאכול?" המלצרית הג'ינג'ית שאלה. חזרנו לצורת ישיבה נורמאלית במהירות.

"כן, סיימנו." אמר דני.

"אז אתם רוצים קינוח או לא?" היא שאלה בקור.

"לא, תודה." דני אמר והניח את הכסף על השולחן. יצאנו מהמסעדה.

"רוצה לחזור למלון?" הוא שאל.

"כן, נראה לי שכדאי שאחזור, אתה יודע, לראות מה עם לי..." השבתי. הוא הנהן ונכנסנו למכונית.

"אז..." שאלתי בזמן שנסענו. "ג'ימי הנדריקס, הא?"

"יאפ. יש לי כאן גם קווין איפושהו..." הוא אמר.

"אוו, קווין?" שאלתי בשמחה.

"כן, את אוהבת? רק שנ - "

" -אל תחשוב על זה אפילו!" אמרתי בהיסטריה, מחזיקה לו היד. "אני אחפש את זה. זה מאחור?"

"אהא."

שיחררתי את החגורה והסתובבתי לעבר המושבים מאחור. התחלתי לחטט מתחת למושבים, בחיפוש אחר הדיסק. ראיתי שם המון דברים מוזרים.

"תגיד," אמרתי. "למה יש לך כאן תחתוני בוקסר?"

"אה... לא יודע. יש לי כאן המון דברים." הוא אמר בחיוך.

"אה-הא. ואולי תגיד לי למה יש לך חזייה מתחת למושב האחורי?" שאלתי בחשדנות.

"מה?!" הוא עצר את המכונית והסתתובב אליי במהירות. מייד התחלתי לצחוק.

"רק צחקתי!" אמרתי, בקושי נושמת. "איך קפצת... היית צריך לראות את הפרצוף שלך!"

ניסיתי לחקות את הפרצוף המופתע שלו. הוא נראה משועשע ונבוך באותה העת.

"לא נראיתי ככה. ואם כבר," הוא אמר. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך כשהמלצרית ההיא הגיעה."

"אמרתי לך, אני לא קינאתי!" התגוננתי.

"לא אמרתי שקינאת. אבל אם את אומרת..." הוא חייך לעצמו והמשיך לנהוג.

"בחיי..." מלמלתי בכעס והשענתי את ראשי על החלון. הערב ירד, וגשם התחיל לרדת.

"הגענו." הוא עצר את המכונית.

"תודה," אמרתי, פותחת את הדלת.

"אה, לא היה איתך כל-כך נורא. אולי אני אפילו אשקול לצאת איתך שוב." גיחך. גיחכתי גם.

"ברצינות, זה נשמע כאילו יצאנו לדייט." ניסיתי לגרום לזה להישמע כמו בדיחה. הייתה שתיקה קצרה ומביכה. "אני אלך."

"כן, נתראה." הוא אמר ונישק אותי על הלחי. בטח שוב הייתי אדומה. לעזאזל.

"ביי." יצאתי מהמכונית ונכנסתי ללובי. עליתי לחדר במהירות וראיתי שם את לי יושבת על המיטה ומתעסקת עם הלפ-טופ שלה.

"היי." אמרתי. היא הרימה את מבטה אליי.

"נו, איך היה?"

"כיף." אמרתי בקצרה.

"זהו?" היא שאלה, נראית מפקפקת.

"לא יודעת. צריך להיות עוד משהו?"

"לא יודעת. איפה הייתם?"

"מוזיאון השעווה."

"עד עכשיו?"

"אחרי זה הלכנו למסעדה." לי נראתה נדהמת. "מה קרה?" שאלתי בחשש.

"דני ג'ונס הזמין אותך לארוחה?!"

התחלתי לצחוק. "'הזמין אותי לארוחה'... בסך-הכל אכלנו ארוחת-צהריים. ולא, לי," אמרתי, כשראיתי שהיא באה לדבר. "לא קרה כלום. אמרתי את זה פעם, ואני אומר את זה שוב- לא קרה, לא קורה ולעולם לא יקרה משהו ביני לבין דני ג'ונס. יש לו חברה!"

"את שוב שוכחת שהיא זרקה אותו!" רטנה לי. "אנחנו עוד נראה."

"מה זאת אומרת?" שאלתי. לי בינתיים המשיכה להתעסק עם המחשב הנייד שלה. היא משכה בכתפיה. התיישבתי על המיטה שלי.

"איפה מאי, בכל מקרה?"

"הלכה." היא ענתה, ואז הוסיפה- "עם דאגי."

"הא." אמרתי. "ומה את עושה, בעצם?" התקרבתי כדי להביט במסך המחשב. היא סגרה אותו.

"לא משהו חשוב." הרמתי גבה.

"עובר עלייך משהו?"

"כלום." לי אמרה בחדות. משכתי בכתפיי ולא לחצתי עליה יותר.