הייD:

אני מוכרחה לציין- דניאל ואורין, השיחות איתכן היו כמה מהשיחות הכי מצחיקות בחיים שלי.XD והכי ארוכות. ולכן- כבוד. X3333

אז ד"ש למייס וגם למנדי, שלא מחוברת, אז באלי לדש"ש לה.D:

וגם- שברתי את השיא של עצמי במסנג'ר! 7 שעות שיחה! ~כיף~ בפעם התשיעית (המבין יבין. נראה לי. אני מקווה שכן.). XD

פרק 14~

ממש ארוך, אני מקווה שלא תירדמו על המקלדת. אני יודעת שאני בטראומה מזה מאז אתמול. תיהנו. P:

"הארוחות בוקר כאן איומות. ואני בכל זאת בטוחה שנשמין בעשרה קילו לפחות בחודש הזה." מאי אמרה בזמן שישבנו בחדר-האוכל.

"למי אכפת?" אמרה לי, מניחה מאפינס בצלחת שלה, "חופשה היא לא חופשה אם לא משמינים."

"לי אכפת, אסור לי להשמין." מאי אמרה. "דאגי כזה מקלון, והדבר האחרון שאני רוצה זה להיות יותר שמנה מהחבר שלי."

"מאי, בפעם האלף, את לא שמנה. בכלל." אמרתי.

"לדעתי אני כן. אנחנו חייבות לצאת להליכה כל ערב, החל מהיום."

ליאור השתנקה, וטפחתי על גבה בעוצמה. "מה?!"

"מה?" מאי שאלה.

"אנחנו בחופשה! אנחנו-לא-עושות-ספורט-ב-ב... בחופשה!" ליאור אמרה בזעזוע.

"בסדר, אז אני אלך לבד." מאי אמרה.

"אבל יש גם סוגים כיפים של ספורט שנוכל לעשות בחופשה, לי." אמרתי לה.

"אני בספק." היא אמרה בקור.

"אל תהיי. אפשר לשחות, לשחק טניס-" היא קטעה אותי.

"שכחת רק פרט קטן, פצפון. עכשיו ח-ו-ר-ף!" היא אמרה, מדגישה את המילה האחרונה.

"סתיו, למען האמת. ובכל-זאת," אמרתי. "יש גם מכונת ריקודים בקניון. ושמעתי שהמכונות ריקודים בחו"ל הן אכזריות." אמרתי והבטתי במאי.

"אני לגמרי בעד."

"לי?" העברתי את מבטי אליה.

"אין-סיכוי."

"אבל, לי-" אמרתי ומאי קטעה אותי.

"אל תנסי לשכנע אותה, היא לא תבוא."

"אני שמחה שאת יודעת את זה." ליאור אמרה והמשיכה לאכול את המאפינס.

"זה בגלל שהיא מפחדת להפסיד לי." מאי אמרה, מחייכת.

ליאור נחנקה מהמאפינס ושתתה כוס מים. "היית. מתה." היא סיננה מבעד לשפתיה, עדיין משתנקת.

"אז מה דעתך על התערבות קטנה?"

"כל-כך בבקשה." ליאור אמרה.

"יש! אז הולכים עכשיו?" שאלתי, מחייכת.

"ברור. אלה אם כן," מאי התחילה. "לי מפחדת."

"חה, בדיחה טובה! אני יכולה לנצח אותך בעיניים עצומות." היא אמרה וגיחכה.

"אני אלך להחליף בגדים." אמרתי ויצאתי מחדר-האוכל, בעוד מאי ולי ממשיכות להתווכח.

כשנכנסתי למעלית, הפלאפון שלי צלצל.

"הלו?" שאלתי.

"היי, אל. זה הארי."

"הארי... ג'אד? ממקפליי?" לא הייתי בטוחה בדיוק.

"לא, זה הארי פוטר."

"קול, מה שלום ג'יני?"

"טוב תודה, חולה קצת ובהריון..." צחקנו.

"אז מה נשמע?" שאלתי.

"המ, חשבנו לשאול אם מתחשק לכן לבוא לראות חזרה שלנו." הוא אמר.

התאפקתי ככל האפשר לא לצרוח. "יהיה, כלומר, נהיה באולפן ההקלטות שלכם?" שאלתי בהתרגשות.

הוא צחק. "לא נכון, את תהיי במכבסת ההקלטות שלנו. גרביים בדולר. תבואו?"

"כן! רק, אה... מתי?" שאלתי.

"אמ... מחר, בתשע וחצי. בבוקר."

"אנחנו-נהיה-באולפן-ההקלטות-של-מקפליי?" לא יכולתי שלא להישמע כמו מעריצה מטורפת.

"כנראה שכן." הוא שוב צחק. "אז נפגוש אתכן במלון מחר בתשע?"

"כן, אוקיי." אמרתי. "אז נתראה."

"כן, אז ביי."

"ביי." ניתקתי. הייתי יכולה לצרוח ולחבק כל מי שנקרה בדרכי מרוב התרגשות.

נכנסתי לחדר והחלפתי בגדים. מאי ולי נכנסו, עדיין מתווכחות.

"...וגם אז ניצחתי אותך, עם הנקע ברגל, זוכרת?" ליאור שאלה ופתחה את הארון.

"כן. אבל בכיתה ח' היה טורניר מחניים, והקבוצה שלי ניצחה את הקבוצה שלך." מאי אמרה, בזמן שחיפשה את הסווצ'ר השחור-לבן שלה.

"אה, ומה עם הפעם שניצחתי אותך בסימולציית-גולף של אבא שלך?" ליאור שאלה ונעלה את נעלי האולסטאר שלה.

"זה היה חד-פעמי. זוכרת כשניצחתי אותך ואת שי בבאולינג?" מאי שאלה, בעודה אוספת את השיער בקוקו גבוה.

"אוף, תשתקו כבר." אמרתי. "כמה אתן יכולות לדבר?!"

הן הביטו בי. "סליחה באמת." מאי אמרה.

"מצטערת, לא התכוונתי להתעצבן." אמרתי. הן המשיכו לבהות בי.

"את נראית לחוצה. קרה משהו?" ליאור שאלה.

"טוב... כן." אמרתי, והן הזדקפו והביטו בי בעניין. "כשהייתן בחדר-אוכל, כשעליתי במעלית, הארי התקשר." ליאור הביטה בי בשמחה ומאי נראה כרגיל.

"ה-הארי ג'אד? ממקפליי?" לי התרגשה.

"לא, הארי פוטר."

"באמת?" התעניינה מאי. "מה שלום ג'יני?"

"טוב תודה, חולה קצת ובהריון..."

"איזי בהריון?"

"הא?" מאי בהתה ב-לי, מרימה גבה. "טוב, תמשיכי."

"הוא הזמין אותנו לאולפן ההקלטות של מקפליי, לראות חזרה שלהם."

"אהה!!!" ליאור צרחה. "נהיה באולפן ההקלטות של מקפליי! פאקינג מקפליי! אההה!!!"

"הו, מישהי לקחה סטרואידים." מאי אמרה.

"מה, את לא מתרגשת, מאי? לשמוע סוף-כל-סוף את דאגי שלך מנגן?" לי שאלה, מגחכת.

"מה זאת אומרת 'דאגי שלך'?" מאי שאלה בקול נעלב.

"באמת, מאי." אמרתי, ואז לבשתי על פניי ארשה רצינית. "וחוץ מזה, את ודאגי פוינטר? אנחנו עוזבות את אנגליה עוד שלושה שבועות!"

"אני לא רוצה לעזוב את דאגי." מאי אמרה בעצב. "אני רוצה להישאר לגור באנגליה, ונתחתן, ויהיו לנו ילדים בלונדינים קטנים עם עיניים כחולות..." מאי נסחפה לחלומות, עד שליאור עצרה אותה.

"קצת הגזמת, לא? אתם יוצאים רק יומיים."

"היי, מותר לי לחלום!" מאי אמרה וקמה. "אז עדיין לא הבנתי למה את לחוצה."

"אלה מקפליי." אמרתי.

"חה, את יכולה להגיד את זה שוב." ליאור אמרה, מגחכת.

"נו, אז...?" מאי שאלה.

"אני עדיין לא מאמינה שכף-רגלי תדרוך באולפן ההקלטות של מקפליי."

"אוקי, עכשיו ממש הגזמת." מאי אמרה. "הם רק להקה!"

"הם לא רק להקה!" אמרתי. "הם הרבה יותר מזה, יש בהם משהו שאין ללהקות אחרות, אני לא יודעת מה-"

"אני חושבת שאני יודעת מה," העיניים של לי הבזיקו. "יש במקפליי את דני." הסמקתי, ומאי צחקה. "ואת דאגי," הוסיפה לי.

"ומכאן לעניינים אחרים," מאי שינתה נושא במהירות, "הולכים כבר לקניון, או ששתיכן מפחדות שתפסידו לי?" שלושתנו צחקנו.

"טוב, בואו נצא." מאי אמרה. "אל, את לא יכולה לצאת ככה, את תתקררי!"

"בסדר, אמא. אני שמה כובע." אמרתי וחבשתי כובע-גרב שחור. "מרוצה?"

היא הנהנה ויצאנו מהמלון. הזמנו מונית, ושוב נסענו לקניון.

"בחיי, התור כאן ענק." ליאור אמרה, כשעמדנו בתור למכונת הריקודים.

"בסדר, התור שלנו בטח יגיע עוד איזה עשר דקות..." אמרתי.

עברה רבע-שעה, והתור שלנו הגיע. לי ומאי באו לעלות על המכונה, אבל מישהי עצרה אותן.

"אני ניצחתי בסיבוב הקודם, אז אחת מכן צריכה להתחרות נגדי." היא אמרה.

"כן, הצעה נחמדה, אבל האמת שרצינו להתחרות אחת בשניה, אז אם לא אכפת לך לזוז..." ליאור אמרה, ועצרה כשראתה את הבעת פניה של הנערה. "או-קיי." היא אמרה. "אז אל, את תתחרי בה."

"ל-למה אני?" שאלתי. ממש לא רציתי להתחרות בה. היא נראתה מאיימת יחסית לילדה בלונדינית שבקושי הגיעה לגיל 19.

"כי ככה." ליאור אמרה, ודחפה אותי למשטח הריקודים.

"אימא'לה." אמרתי בשקט כשעליתי למכונה. בחרנו שיר, והחיצים התחילו לעלות.

צעד ימינה, שמאל, למטה, למעלה, ימין, שמאל... וכך זה נמשך.

"וואו, היא טובה." שמעתי שתי בנות מתלחששות לידי, ותהיתי על מי הן דיברו.

'זה נגמר'. חשבתי בהקלה, כשהתוצאות עלו על המסך.

"שחקן 1- 20,456 נקודות.

שחקן  2- 20,455 נקודות." היא קראה בקול. "כל-כך צפוי." היא אמרה בנימה רברבנית.

"לא נורא, היית קרובה." מאי אמרה לי.

"האמת שזה ממש לא משנה לי, אני רק שמחה שזה נגמר." אמרתי, ושטפתי את הזיעה מפניי.

"נגמר?! ממש לא. אני הולכת להראות לפרינססה הסנובית הזאת איך רוקדים." ליאור אמרה, ונעמדה על משטח-הריקודים.

"איזו רמה?" הנערה שאלה.

"הכי גבוהה." ליאור אמרה וחייכה אליה חיוך של: 'את-הולכת-להפסיד-בגדול'.

הן בחרו שיר והחיצים התחילו לעלות.

החיצים עלו כל-כך מהר, שהם כמעט נראו מטושטשים. ליאור הסתובבה, קפצה, צעד-כפול ימינה, צעד-כפול שמאלה... זה באמת נראה קשה.

המשחק נגמר, והתוצאות עלו על המסך.

"שחקן 1- 70,300" היא שוב קראה בקול. "תנסי להתעלות על זה."

ליאור רק חייכה ושתקה.

"שחקן 2- 75,300. וואו. אם אני לא טועה, זה בדיוק 5,000 נקודות יותר ממך. כן, נדמה לי שהצלחתי להתעלות עלייך." ליאור חייכה חיוך רחב. הילדה נעצה בה מבט עצבני.

"היית מדהימה!" אמרתי, וניגשתי אליה כשהיא ירדה מהמכונה, מחבקת אותה.

"תודה, תודה." היא אמרה, וקדה בליצנות.

"אז עכשיו את נגדי?" שאלתי.

"נראה לך? הרגליים שלי הורגות אותי. וחוץ מזה, אני חייבת ללכת לטאוור-רקורדס, הם סוגרים עוד חצי-שעה. תתחרי נגד מאי. נדבר עוד כמה דקות." היא אמרה והלכה לטאוור-רקורדס.

בטאוור רקורדס, היא התחילה לעבור על המדפים, דיסק-דיסק, ממשיכה לבהות בהם בעיניים נוצצות, עד שהרגישה מישהו מתנגש בכתף שלה. היא הסבה את מבטה.

"מייקל?" שאלה בהפתעה.

"היי." הוא אמר וחייך חיוך רחב. "קיוויתי שנתראה שוב. גם אם זה בהיתקלות מקרית כזו." הוא אמר.

"כן," חייכה, " Third time's a charm."

"הא. If I see you next time I'll scream."*

"אתה תצרח?" היא עשתה פרצוף עצוב. הוא צחק, ואז הסתכל על הדיסקים שאצבעה רפרפה עליהם.

"את מחפשת להקה ספציפית?"

"אה, לא, אני סתם עוברת על כל מיני דיסקים שאין בישראל..." היא מלמלה.

"ישראל?"

"כן, אני משם. באתי לכאן לחודש עם החברות שלי." היא אמרה.

"הו." הוא אמר בשקט.

לפתע הפלאפון שלו צלצל. "הלו? אוקי. אני יוצא עוד רגע. כן. ביי."

"אני צריך ללכת... היה נחמד להיתקל בך." הוא אמר, חייך במהירות והלך.

*למעשה, הביטוי "פעם שלישית גלידה" בא במקור משני המשפטים הללו: ה-third time הפך ל- "פעם שלישית" וה- I'll scream הפך ל Ice-cream; גלידה.

הביטוי "Third time lucky" (בפעם השלישית ישתפר מזלנו) הוא גרסא בריטית ל- "Third time is a charm" האמריקאי.

"If I see you next time I'll scream" הוא גם ביטוי אמריקאי. זה המקור של המשפט. הרעיון המשעשע הוא ש-לי היא בכלל ישראלית, והשתמשה בביטוי האמריקאי הראשון; מייקל הבריטי לקח ביטוי אמריקאי אחר, שדומה לזה בו היא השתמשה.

כאן הסתיים שיעור חקר השפה האנגלית. שיעורי הבית למחר; לאכול הרבה פירות. אל תשכחו להרים את הכיסא כשאתם יוצאים מהכיתה, מי רוצה למחוק את הלוח?