אינלי כוח להקדמה, אז פשוט תקראו. זתומרת, אם אתם רוצים. אתם לא חייבים. רק אם באלכם.P:

 אה אה אה ואני רוצה לומר מזלטוב לאלמוג, בתדודתי היקרה, שישבתי וקרעתי את התחת בשביל למצוא שירים ליומולדת שלה, שבסוף גם לא היה דיסק כדי לצרוב אותם. -___-"

אז אלמוג- מזלטוב!D=

"עוד תשעה-ימים-בדיוק ההופעה." לי קפצה על המיטה שלי ושל מאי, גורמת לנו לפקוח את עינינו בזעזוע אחרי שינה מתוקה וארוכה.

"לכי!" מאי אמרה בכעס. "הרסת את שנת היופי שלי!"

"היא לא עוזרת לך במיוחד בכל מקרה." מאי הרביצה לה. "הי!"

"תשתקו. שתיכן. אני רוצה למות. והכרית שלי כוסית מכדי שזה לא יהיה עליה."

"ששש, אל תנשכי כריות."

"אני לא נושכת, אני מתה על כריות! תרתי משמע! ועכשיו תני לי לישון!"

"לא רוצה, אני נוקמת את נקמת המרמייט." זרקתי עליה את הכרית.

"הי, גם אני אכלתי את הזבל הזה, למה את נוקמת בי?"

"אה, אמ," לי נראתה חושבת, "סתם כי זה כיף."

"אני שונאת אותך." אמרתי וכיסיתי את ראשי בשמיכה.

"לאלא, קומו!" היא משכה ממני וממאי את השמיכה. "כבר שמונה!"

"אז מה?" מאי שאלה, אבל אני מייד קפצתי מהמיטה.

"שמונה?! מאי, הם יהיו כאן עוד שעה! ועוד לא קמנו!" אמרתי בהיסטריה ורצתי לצחצח שיניים.

"מי?" מאי שאלה בעייפות.

"הובסטנק." לי ענתה.

"הלוואי. אני קמה..." היא מלמלה ולבסוף קמה מהמיטה.

לאחר שאני ומאי התלבשנו, ירדנו לחדר האוכל.

אני ומאי מילאנו את הצלחות, אבל הצלחת של לי נשארה ריקה.

"את חולה?" שאלתי אותה.

"הא?" היא נראתה כאילו הערתי אותה מחלום.

"הכל בסדר איתך? את נראית מוזר."

"אה, כן, ברור. אני פשוט מתרגשת, 'תיודעת, מקפליי והכל..." היא מלמלה.

משכתי בכתפיי והמשכתי לאכול. לאחר חצי-שעה שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל.

"הלו?" שאלתי.

"היי, בוקר-טוב."

"בוקר טוב... אמ... מי זה?"

"טום." הוא אמר.

"איזה טום?" שאלתי, עוד הייתי מנומנמת  ולא מרוכזת.

"טום סוייר."

"אהה, טום!" נזכרתי. "מה יש לכם מדמויות ספרותיות?" שאלתי, נזכרת ב "הארי פוטר".

"הא?"

"לא חשוב." נאנחתי. "אז מה קורה?"

"אנחנו נהיה בלובי עוד חמש דקות. אתן מוכנות?"

"כן, אז נתראה שם."

"נתראה." הוא אמר וניתק.

"מי זה היה?" מאי שאלה.

"טום. טום סוייר."

"מה יש להם מדמויות ספרותיות?" היא שאלה.

צחקנו. "בכל מקרה, הם יהיו בלובי עוד חמש-דקות."

"עוד חמש דקות... עוד פאקינג חמש דקות אנחנו נפגוש את פאקינג מקפליי ונלך לפאקינג אולפן שלהם ונשמע פאקינג חזרה שלהם..."

"הו, פאק." מאי אמרה בלעג.

"טוב, אז בואו, הם בטח כבר שם." יצאנו מחדר האוכל וכשנכנסנו ללובי ראינו שם את דאגי, טום, דני והארי.

התקדמנו לעברם. "היי." הם קמו מייד ודני חיבק אותנו אחת-אחרי-השניה. משום-מה, דני השתהה קצת בזמן שחיבק אותי. או שסתם דמיינתי.

מייד אחר-כך הארי, דאגי וטום ניגשו ללחוץ לנו את היד. הארי חייך לעבר לי, והיא שלחה לו חיוך מהוסס.

יצאנו מהלובי ונכנסנו למכונית.

"המכונית שלך גדולה הרבה יותר במציאות." לי אמרה להארי בזמן שהתניע את המכונית.

"איך ידעת שזו המכונית שלי?" הארי שאל בפליאה.

"אני, אה, ראיתי את הסרטון ביוטיוב ש... שהראית אותה, ואני קצת, אמ..." היא מלמלה במבוכה.

התחלנו לצחוק.

התיישבתי לצד דני במכונית.

"הי, באת לחלקת המנודים?" הוא שאל.

"'חלקת המנודים'? מה זה אמור להביע?"

"אנחנו מנדים את עצמינו מהשאר ומתמזמזים מאחור." מצמצתי, אדומה לחלוטין. "אוי, צחקתי. אנחנו סתם יושבים בצד של המכונית ואף-אחד לא מתייחס אלינו. אפילו אם אנחנו גוססים."

"באמת?" אולי הצבע קצת ירד ממני. אולי לא. לעזאזל, בניתי על האפשרות הראשונה שלו.

"כן, תראי," הוא הניח יד אחת על הצוואר שלו ועשה פרצוף של אדם גוסס, שולח את היד שלו אל מושב הנהג. "הצילו, אני גוסס, אני גוסס!" הוא נשען קצת עליי, שולח את ידו אל הראש של הארי ומחטיף לו.

הארי באמת התעלם ממנו.

"רואה?" הוא חייך אליי, עדיין נשען עליי קצת. צחקתי.

"סיימת להיות אידיוט?" שאל הארי.

"הישועה!" קרא דני בהלם. "שמו לב לחלקת המנודים בפעם הראשונה בהיסטוריה!" לפני ששמתי לב מה קורה, הוא חיבק אותי ואמר, "את מביאה לי מזל!"

"אתה מוכן לא לאנוס אותי תוך כדי שמחה?" שאלתי בשקט, שמה לב שאני מרוחה לחלוטין על לי ומאי, שהסתכלו עלינו. גם דאגי הסתכל עלינו. טום נחר מקדימה.

לא ממש שינה לי אם הוא אונס אותי או לא. אבל לא רציתי שיהיו לזה עדים. בעלי מצלמת וידאו וחשבון ביוטיוב.

"זה לא בדיוק מפריע לך, נכון?" הוא לחש בשקט, כדי שהאחרים לא יוכלו לשמוע. הסמקתי.

"אבל עדיף שתקום ממני, לא?" לחשתי בחזרה. הוא חייך אליי. הסתכלתי על העיניים שלו, ואז קלטתי שהוא הסתכל על שלי.

"אתם מוכנים לא לשכב עלינו?" שאלה מאי לבסוף. דני הפסיק להישען עליי. "תודה."

הארי עצר את המכונית. ירדנו ממנה ומצאנו את עצמנו עומדים בפתחו של מוסך ישן.

"אתם צוחקים עליי! כאן אתם עושים חזרות?!" לי שאלה בהלם מוחלט.

"לא, בעצם, שם אנחנו עושים חזרות." טום הצביע לעבר בניין גדול ועליו כתובIsland  באותיות גדולות. לי הניחה את ידה על ליבה.

"כבר נבהלתי," אמרה. גיחכתי בשקט.

"אז בואו." הם הובילו אותנו לכניסה של הבניין. נכנסנו.

"OMFG." מאי אמרה. "כאן אתם עושים חזרות?"

"כן. חזרות. והקלטות. ואוכלים פיצות על חשבון ההנהלה." טום אמר בחיוך.

צחקנו. "אני לא חושב שהם יודעים עד היום מאיפה נשרף להם כלכך הרבה כסף מחשבון כרטיס-האשראי." הוא אמר, מהורהר.

"היי, ג'ון." דאגי אמר.

"בוקר-טוב, בחורים." פקיד שישב בכניסה נופף אליהם. "מקליטים היום?"

"חזרות." השיב טום.

"תיהנו, אם ככה." הוא אמר. "אה, אני צריך ללכת. יום טוב." הוא אמר ונעלם במעלית.

"מי זה?" שאלתי.

"אה, זה ג'ון." דאגי השיב. "הוא עובד באיילנד, החברה שמייצגת אותנו."

"אה. אבל שמעתי שאתם רוצים לעבור לחברת-הקלטות אחרת?" לי שאלה כשנכנסו למעלית.

"מאיפה היא יודעת את כל זה?" דני לחש לי.

"יוטיוב." השבתי בשקט.

דאגי חייך אליה. "כן, אבל אנחנו צריכים לחכות עד שייגמר החוזה עם איילנד, ואז תהיה לנו יד חופשית לעשות מה שבא לנו."

"כלומר, אתם מתכוונים לפתוח חברת הקלטות משלכם?" מאי שאלה בעניין.

"אולי." דאגי אמר בחיוך מסתורי.

המעלית נפתחה וכולנו יצאנו ממנה. נכנסנו לחדר גדול בקצה המסדרון. היו מונחים בו הכלים שלהם, וכמה כיסאות בערימה. מאי ולי הורידו לעצמן כיסאות מהערימה, ודני הוריד אחד בשבילי.

"תודה." אמרתי בשקט, לוקחת את הכיסא מידיו. נגעתי קלות באצבעות שלו, והצטמררתי קצת. כשהתיישבתי ליד לי ומאי, לי כרכה את זרועותיה סביב כתפי וחייכה. "מה?" שאלתי.

"את יודעת."

"אני יודעת מה?" מאי גלגלה את עיניה.

"באמת, אל, זה כל-כך שקוף שהוא מתחיל איתך כל הזמן." היא אמרה.

"לא נכון!" הכחשתי. "יש לו – "

"אין לו!" קראה לי בקול. הם הסתובבו אלינו.

"אמ, הכל בסדר איתכן?" שאל טום. חייכתי בהתנצלות, צובטת את לי תוך כדי.

"כן, הכל בסדר."

"זה כואב." סיננה לי.

"אז אל. תמשכי. תשומת. לב. מיותרת." אמרתי, בקושי מניעה את שפתיי.

"טוב, בסדר." שחררתי אותה. היא הניחה את הראש שלה על הכתף שלי. "אבל הוא כל-כך דלוק עלייך."

"את כל-כך מתה."

"ילדים, לא לריב," מאי אמרה באנחה.

"טוב, שתקו, הם מסתכלים עלינו." לי אמרה לנו.

דאגי בהה בנו. "בטוחות שהכל בסדר?"

"כן, ברור. תתחילו." מאי אמרה בחיוך רחב.

הם נטלו לידיהם את הכלים, והארי התיישב מאחורי התופים. הוא נקש במקלות התופים. "אחת, שתיים, שלוש..."

"Some people laugh,

Some people cry,

Some people live…"

"אלוהים. The heart never lies. הארי מתופף. שני מטרים ממני. אני יכולה לאנוס אותו? מאי, אני יכולה? אני יכולה, מאי? בבקשה?" העיניים של לי נצצו כשהיא בהתה בהארי.

"ברור, לכי על זה. רק שזה לא יצא מהחדר, איזי נשמעת אכזרית."

"תודה, מאי." לי אמרה במרירות.

"איך את יכולה להיות עצובה? מקפליי מנגנים שני מטרים ממך! הארי מנגן שני מטרים ממך!" אמרתי לה.

"את צודקת, אני לא אתן לאיזי לדכא אותי. למרות ש..." היא הנמיכה מעט את קולה. "שני מטרים זה רחוק הרבה יותר מדיי."

"Yeah, we are the lovers,

I know you believe me,

When you look into my eyes",

"הי,"לי לחשה לי. "דני בוהה בך."

"מה-" בדיוק התכוונתי למחות, כשקלטתי שהיא צודקת. הוא מיהר להסיט את מבטו, והתקרב למיקרופון.  

Cause the heart never lies,"

Cause the heart never lies, yeah,

Cause the heart never lies"

אני, לי ומאי מחאנו כפיים במרץ. "זה היה מדהים!" מאי אמרה בשמחה.

"תודה, תודה." דאגי קד קידה עמוקה לאחר שהניח את הגיטרה בצד. "אני יודע, הנגינה שלי מושלמת, אבל באמת, לא צריך..." הוא גיחך.

"תירגע, דאג." דני אמר. "הן מוחאות לי כפיים, נכון?"

"שתקו כבר." טום אמר ונתן לדני מכה קלה על העורף.

"אאוץ'!" דני קרה בכעס.

"לפעמים זה כאילו אנחנו עושים עליהם בייביסיטר." הארי אמר לנו והניד בראשו.

"לפחות זה אימון טוב לשנים הבאות שלך ושל איזי." לי אמרה בשקט. אני ומאי גיחכנו.

"זה באמת היה מעולה, ובכל הכנות, אני די שונאת פופ, ומעולם לא הייתה לי חיבה מיוחדת אל מקפליי, אבל עכשיו זה כאילו כבר אין לי סגנון מוגדר, אני לא יודעת מה-" מאי התחילה ולי קטעה אותה.

"אוף, שתקי מאי. פשוט תגידי כבר שזה היה הדבר הכי טוב ששמעת בחיים שלך וזהו."

מאי הסמיקה. "זה היה הדבר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי וזהו." היא חייכה.

"טום," דאגי אמר באומללות. "אני רעב."

"אכלת לפני שעתיים חבילה שלמה של דונאטס!" טום אמר בהלם.

"נו, וזו רק אחת מחמש הארוחות העיקריות ביום!" דאגי אמר וכולנו התחלנו לצחוק. "מה אתם צוחקים?" הוא שאל בקול נעלב.

"כלום, דאג." דני אמר. "ותמיד אפשר להזמין פיצות על חשבון ההנהלה."

טום חייך ברשעות, אבל הארי אמר, "אי אפשר להזמין פיצות."

"למה לא?" טום שאל באכזבה.

"יש לנו אורחות, וזה לא... מעודן, אתם יודעים. בואו נלך לאכול במסעדה."

"הארי מפחיד אותי לפעמים." אמר דאגי והביט בהארי בעיניים בוחנות.

"וחוץ מזה, אכלנו ארוחת-בוקר לפני שעה." אמר טום. "אז בואו נזמין פיצה לדאגי ונגמור עם זה כבר!"

"אני לא רוצה לאכול לבד! אחרי זה אתם בוהים בי, ואני לא אוהב שמסתכלים עליי כשאני אוכל!" דאגי רטן.

"אבל אנחנו תמיד מסתכלים עליך כשאתה אוכל." דני אמר.

"אבל אתם לא בנות." אמר דאגי, והוסיף, "טוב, אולי חלקכם..." דאגי אמר והסתכל על טום.

"אידיוט." טום אמר. "אבל אם לא שמתם לב, אנחנו מנהלים דיון על פיצה כבר עשר דקות, והבנות נרדמות משעמום."

מייד כל המבטים עברו אלינו.

"מה?" לי שאלה. "אה... כן, אני מסכימה עם הארי." היא אמרה. הם התחיל ולצחוק.

"אז רוצים שנלך לדירה שלי וזהו?" דאגי שאל. "אני מת לחרבן... והשירותים כאן מסריחים ברמה לא נורמאלית-"

"דאגי." טום אמר. "אהמאהמ." הוא העביר את מבטו מדאגי אלינו, ובחזרה.

"מה? זה נכון!" דאגי אמר וטום נאנח.

"מצטער עליו." אמר טום בעצב.

"זה בסדר, נוותר לו. הפעם." מאי אמרה. דאגי חייך אליה חיוך נבוך והיא החזירה לו חיוך רחב.