אוקיאוקי, סופסוף, העניינים מתחממים בפרק הזה. ~מתרגשת~

יש לי הרגשה שתאהבו אותו.

אהה, ובסוף הפרק עלה היום, בגלל שאני לא אהיה בבית מהיום עד יום שבת. וויהי.D:

ושוב, אני אוהבת לפרסם בעצמי.

ובלי קשר, אני שומעת עכשיו את I've Got You! ~סגידה~ אני מטורפת על השיר הזה. |פאפיפייס|

אז תיהנוD:

אה, וגם- הפרק הזה מוקדש לאורין! כי אני רוצה לפצות אותה על זה שהיא לא הוזכרה בפוסט הקודם.

ראית, אורין? הפרק הנסגד הזה מוקדש לך.D:

שוב נכנסנו למכונית של הארי. צחקנו קצת בנסיעה, עד שהגענו לביתו של דאגי.

"אלוהים אדירים." מאי אמרה בעברית.

"הא?" שאל דאגי.

"אתה גר בבניין הזה?" היא שאלה והצביעה על בניין פאר ענקי.

"יאפ." אמר דאגי. "דני גר קומה מעליי. זה די מעצבן, כי לפעמים יש דפיקות מוזרות כשבנו-"

"כן, דאג." דני קטע אותו. הם צחקו ולא הבנתי למה.

עלינו במעלית, ונכנסנו לדירה של דאגי. ציפיתי שהיא תהיה גדולה יותר, למען האמת. אבל לא יכולתי לדמיין דירה יותר מפוארת מזו. המטבח היה ענקי, ומאובזר בכל אמצעי-הבישול החדשים ביותר. בסלון היה מסך LCD רחב, נגן וידיאו ונגן DVD, מערכת קולנוע ביתית הכוללת מערכת סראונד, פלייסטיישן 3 כולל כל המשחקים החדשים ביותר, וספה נוחה במיוחד.

"וואו." לי אמרה. "זה הבית הכי... מאובזר שאי-פעם יצא לי לראות."

"תודה," אמר דאגי בחיוך. "אני משתדל."

"לא-נכון!" אמרתי בהלם, כשדפדפתי בין סרטי ה-DVD ומשחקי-הפלייסטיישן שהיו על המדף. "יש לך GTA סאן-אנדרס פלוס תוספות לפלייסטיישן?! הגירסא הזאת עוד לא הגיעה לישראל!"

דאגי, דני, הארי וטום הביטו בי כאילו הייתי רוח-רפאים.

"את משחקת GTA?" דאגי שאל בפליאה.

"כן." אמרתי. "למה אתם מסתכלים עליי ככה?"

"לא חשבתי שבנות משחקות בזה... בנות לא מסוגלות להתמודד עם כלכך הרבה אלימות ודם..." דני אמר.

"מה זאת אומרת?" שאלתי. "מה אנחנו, בימיי הביניים?"

"לא, אבל אתן... איך לומר את זה..." טום גמגם.

"עדינות מדיי?" אמר דני.

"עדינות? אל תחמיאו לעצמכם..." מאי אמרה, מגלגלת את עיניה.

"בעצם," אמרתי. "בגלל שאנחנו כל-כך עדינות, לא תהיה לכם בעיה להתחרות נגדי ב-GTA, נכון?"

"את מציבה לנו אתגר?" דני שאל בחיוך.

"אתם לוקחים אותו?"

"בהחלט." אמר דני, ודאגי מייד הוציא את הג'ויסטיקס מהארון.

"את כל-כך הולכת להפסיד."

"עוד נראה."

דאגי מסר לי את הג'ויסטיק והדליק את הפלייסטיישן. התחלנו לשחק.

"דני, או שאתה נותן לה לנצח, או שהיא פשוט טובה." אמר הארי, בדיוק כשהרגתי חמישה שוטרים חמושים וגנבתי להם את הניידת.

"פאק..." דני אמר כשאחד השוטרים במשחק החרים לו את הנשק. "זהו. No more Mr. Nice Guy" והוא שקע ממש בתוך מסך ה-LCD.

"תהרגי אותו! הוא מאחורייך!" שמעתי את לי אומרת לי. מייד לחצתי על כמה מקשים בג'ויסטיק, אבל דני השיג אותי, והרג את האיש לפניי.

"ניסיון נחמד." הוא אמר.

"ועדיין, לי יש יותר נשק ויותר כסף." אמרתי. "ו-" הכנסתי במהירות את הניידת האחרונה לחניה, והמשחק נגמר. "ניצחתי." הנחתי את הג'ויסטיק על השולחן. "וואו, אני מרגישה טוב. רק ככה אני יכולה לספק את הצרכים הסדיסטיים שלי." התרווחתי על הספה ומתחתי את ידיי.

"אני לא מאמין..." דני מלמל.

"עוד מישהו?" שאלתי בגאווה.

"כן." דאגי קם. "אין סיכוי שתנצחי אותי. אני מתאמן בחרא הזה כבר מרגע שהשגתי את המשחק."

"אוה," אמרתי. "אז אולי נהפוך את זה למעניין יותר?"

דאגי רחרח את האוויר. "מריחים את זה? מריח כמו התערבות..."

חיקיתי אותו, מרחרחת את האוויר. "מריח כמו ההפסד שלך בהתערבות." כן. גם אני רואה דרייק וג'וש.

"אם אני מנצח," אמר דאגי. "את חייבת להודות שבנות הן עדינות מדיי למשחקים כמו GTA, ושהתחום הזה שייך לבנים בלבד."

"ואם אני מנצחת, אתה חייב להודות שבנות יכולות לעשות כל מה שבנים עושים באופן שווה, ואפילו יותר טוב." לחצנו ידיים והתחלנו לשחק.

לאחר חצי-שעה של צעקות "אידיוט! הוא היה ממש לידך, יכולת להרוג אותו!", "קחי לו את הנשק! מה את עושה?!", הנחתי את הג'ויסטיק על השולחן באנחה.

"אני..." דאגי מלמל. "אני לא מאמין..."

"אני חושבת שאתה חייב לי משהו." אמרתי בחיוך ערמומי.

דאגי מייד התחיל להסמיק. "לא ירקנו על זה."

"נו, תגיד את זה כבר." אמרה לי.

דאגי נאנח. "בנות יכולות לעשות כל מה שאנחנו עושים באופן שווה ואפילו יותר טוב."

"דאגי, כרגע ביישת את כל המין שלנו. איך יכולת לתת לה לנצח?" הארי שאל, מניד בראשו.

"כן, טוב, אולי אתה תתחרה נגדה, תראה כמה זה קל!"

חייכתי בגאווה למראה הפרצופים המבויישים של דאגי ודני, והחיוכים הרחבים של מאי ולי.

"הי, הפיצות מוכנות!" אמר טום, בלי כל קשר לסביבה. הוא נכנס לסלון. "פספסתי משהו?"

כולנו התחלנו לצחוק. טום הניח את מגש הפיצה על השולחן בסלון.

השעה הייתה כבר 6 וחצי. איך שהזמן עבר מהר...

"הי," אמרה לי. "יש לך את כל הסרטים של המסור?" היא שאלה בשמחה, כשהביטה במדף מעל הטלוויזיה.

"איזה בנות..." מלמל הארי. לי הביטה בו בתוכחה והוא חייך במבוכה.

"רוצים לראות?" שאל דאגי.

"לא!" מאי קראה בפאניקה. "אין-סיכוי! אני שונאת סרטי-אימה! שונאת-שונאת-שונאת שונאת סרטי-אימה!"

"לא נורא, מאי. שימי לידך כרית ותחבקי אותה כשאת מפחדת." הצעתי.

"אוי," אמר דאגי, מעיף שתי כריות מהספה במהירות, כך שאף אחד לא הספיק לראות. "המנקה לקחה אותן לניקוי יבש. אבל את יודעת, את לא חייבת כרית." הוא חייך חיוך ממזרי והתיישב ליד מאי. היא חייכה, קצת מגחכת. דני הלך להכין פופקורן, ודאגי הריץ את הסרט.

מאי צרחה וחיבקה את דאגי שצחק. "מה מצחיק אותך?" היא שאלה. "דם... רצח... זה כל-כך דוחה, איך אתם מסוגלים לראות את זה?" והיא התחפרה עמוק יותר בזרועותיו של דאגי.

"תגידו," אמר טום. "איפה דני עם הפופקורן?"

"אני אלך לבדוק." התנדבתי, וקמתי מהספה. נכנסתי למטבח וראיתי שם את דני, בוהה בנקודה כלשהי על הרצפה בחולמנות.

"דני?" הקפצתי אותו והוא מיהר להכניס את הפופקורן למיקרוגל.

"כן?"

"אמ... הכל בסדר?" התקרבתי אליו.

"כן, ברור." התחמק.

"משהו מציק לך?"

"אה... רק..." הוא גמגם. "אוליביה השאירה לי SMS לפני רגע."

"אה." אמרתי בשקט.

"היא רוצה שנחזור להיות ביחד..."

הרגשתי צביטה בלב. "ומה... מה אמרת לה?"

"לא החזרתי לה תשובה." הוא נאנח. "אני לא יודע אם אני רוצה לחזור אליה."

שתקנו לדקה בערך. "אני לא חושבת שאתה צריך לחזור אליה." אמרתי לבסוף. "אני חושבת שקודם היא צריכה לומר שהיא מצטערת. אני חושבת שמה שהיא עשתה לך לא היה הוגן, ולדעתי זה טוב שהעניין איתה נגמר."

הוא הביט בי בעניין. "אוקיי."

"ואני גם חושבת שהגיע הזמן שתפסיק לוותר לה. היא צריכה להבין שאתה בן אדם, ושיש לך דעות משלך, ושלפעמים גם אתה טועה."

"את צודקת. בעצם," הוא אמר. "אני אדבר איתה מחר. זה נגמר סופית ביני לבין אוליביה." הוא נשמע מעודד הרבה יותר. "זה מצחיק איך שאנחנו מדברים ככה..." הוא חייך.

"איך ככה?"

"את יודעת, אני מרגיש חופשי לדבר איתך על הכל. כאילו אנחנו מכירים כבר מלא זמן..." ופתאום מצאתי את עצמי בין זרועותיו. "תודה."

"מתי שתרצה." אמרתי בחיוך. הייתי בטוחה שעוד רגע הוא יצטרך לנגב אותי מהרצפה.

התרחקתי ממנו קצת, והבטנו אחד בשניה לכמה רגעים. הידיים שלו היו עדיין כרוכות סביב מותניי, והוא התקרב אליי, פתאום יותר-מידיי-קרוב. יכולתי ממש לספור את הנמשים שלו. הבטתי, מהופנטת, בעיניים הכחולות שלו, כמעט טובעת בהן עד שהרגשתי את השפתיים שלו נוגעות בשלי. הלב שלי קפץ בהפתעה. לאחר שניה, אולי, שמענו את הארי צועק מהסלון.

"הלכתם לחמם פופקורן, או לקטוף את התירס מהשדה?"

התנתקנו במהירות, והבטתי בדני בהלם מוחלט. הוא הכניס במהירות את הפופקורן לקערה ורץ לסלון.

נשארתי במטבח, בוהה בחלון בחולמנות. לאחר כמה דקות חזרתי לסלון, מתיישבת ליד טום.

"מה," אמרתי, כשהסתכלתי במסך. "הוא לא מת בכלל בתחילת הסרט?"

טום התחיל להסביר לי את כל העלילה שפספסתי, אבל לא הקשבתי למילה ממה שהוא אמר. עוד הייתי די בהלם ממה שקרה לפני חמש דקות. שמעתי את לי והארי ממלמלים ביקורת על הסרט, תוך כדי גיחוך. "הם קוראים לזה אימה? אפילו איזי לא הייתה מפחדת מזה. ואיזי ממש פחדנית."

"אם אתה באמת רוצה אימה, אתה צריך לבוא לישראל. מה שהולך בחופים שם- זה אימה."

הם צחקו בשקט. הסרט נגמר.

דאגי ניסה להרגיע את מאי, שנראתה כאילו בעוד רגע היא תפרוץ בבכי. "מאי, לא קרה כלום, זה רק סרט..." הוא חיבק אותה והיא עצמה את עיניה, מנסה להירגע.

דני ואני הסתכלנו אחד על השניה לרגע, ואז מיהרנו להסיט את מבטנו.

"נראה לי שאנחנו נחזור למלון..." אמרתי.

"אתן כבר הולכות?" שאל דני, כמעט מאוכזב. לא יכולתי ממש להסתכל עליו.

"כן, אני חושבת שכדאי שנחזור, לפני שמאי תתעלף."

מאי ולי קמו מהספה. גם הארי, דאגי ודני קמו אחריהן.

"אז להחזיר אתכן למלון?" שאל הארי.

הן הנהנו ודאגי פנה לפתוח את הדלת. הוא נפרד ממני ומ-לי בחיבוק, ולמאי הוא נתן נשיקה ארוכה על השפתיים. גם דני נפרד מאיתנו בחיבוק.

הרגשתי ממש מובכת כשחיבקתי אותו, ואני מניחה שגם הוא הרגיש כך. "נדבר על זה, טוב?" הוא לחש לי. הצטמררתי בשקט. "אז נתראה מתישהו..." הוסיף בקול, לאחר שטום חיבק אותנו. דאגי פתח לנו את הדלת. "להתראות."

ירדנו במעלית ביחד עם הארי.