היי. שוב. אני יודעת, זה אידיוטי שאמרתי שאני מפרסמת את 16 במקום היום, ועכשיו אני מפרסמת היום עוד פרק. ><

פשוט התכניות השתנו, ומסתבר שחזרתי הביתה מוקדם יותר.D:

אז הנה פרק 17, שלא-מוקדש-לאף-אחת, עקב ויכוחים מיותרים וחסרי תכלית לחלוטין.

למרות שיש לי הרגשה רעה בקשר לזה, אז אני רוצה להזכיר את אורין וההברקות המאגניבות שלה, ואת מאיה שקצת נעלבה ואני באמת מצטערת. >: אבלאבל את יודעת שאני מתה עלייך! 3>>> וגם מנדי. נכון, מנדס?P:

אגב, אני מקווה שלא נרדמתן על המקלדת.

תיהנו. P:

"דני נישק אותי." זה היה הדבר היחיד שאמרתי מאז שיצאנו מהמכונית של הארי ועד שהגענו לחדר. מאי ולי הסתכלו עליי בהלם. התיישבתי על המיטה שלי בשקט. שתיהן התיישבו על המיטה מולי ובהו בי בדממה.

"את צוחקת." מאי אמרה לבסוף.

"בכלל לא."

לי חייכה בשביעות רצון. "ידעתי."

"מה ידעת?" אני ומאי שאלנו במקהלה.

היא חייכה. "שהוא דלוק עלייך."

"מה זה קשור?" רטנתי. "הוא נישק אותי!"

"די, באמת? הייתי בטוחה שהוא זרק עלייך סוכריות טופי וצעק 'בר מצווה שמח, אלה!' בחצאית טוטו ורודה."

מאי הרימה גבה. "וואו. זה תיאור ארוך ומשעשע."

"תודה."

"הלו! אני במשבר כאן!" קראתי. "מה אני אמורה לעשות עכשיו?"

"לאנוס אותו." לי אמרה בנימה עניינית.

נחרתי בבוז. "ועכשיו ברצינות? אני לא יודעת איך אני עומדת להתנהג לידו עכשיו."

"מה בנוגע לכרגיל?" הציעה מאי.

"הי! הוא נישק אותי! אני לא יכולה להתנהג כרגיל אחרי זה!"

"חשבת על לנסות לדבר איתו בנוגע לזה?"

מצמצתי. "אני לא מתכוונת לדבר איתו על זה שהוא נישק אותי אם אני לא יודעת מה הוא חושב על זה."

"ומה את חושבת על זה?" שאלה מאי.

"אין לי מושג!"

מאי ולי החליפו מבטים.

"את דלוקה עליו." לי קבעה.

"אני לא."

"את כן. אחרת זה לא היה מפריע לך." שתקתי. "רואה?"

"בסדר. אז אני דלוקה עליו. אבל – הוא נישק אותי. דני. נישק. אותי. ואני לא. יודעת. מה. לעשות."

"מה בנוגע ללצרוח?"

"לי!" ייללתי.

"בסדר. מתי התנשקתם בכלל?"

"כשהלכתי לבדוק מה קורה עם הפופקורן." עניתי בשקט.

"ואחרי זה, הוא אמר לך משהו?"

"'נדבר על זה'." ציטטתי אותו.

"נו, רואה? אפילו הוא רוצה לדבר על זה."

"אבל-אבל-אבל אני מפחדת! ומה אם אני אגיד משהו אידיוטי, או אם הוא ינשק אותי שוב? אני בטח אסמיק לגמרי ולא אוכל להוציא מילה מהפה – "

"מה אכפת לך לנסות?" מאי משכה בכתפיה. "זה לא כל-כך נורא."

"מאי, אני נוטה לתגובות משונות במצבי לחץ."

לי הנהנה. "זה די נכון. זוכרת לפני שהיא יצאה עם אור בכתה י'?" מאי הנהנה. "היא התחרפנה במשך איזה שבוע אחרי שהוא מזמז אותה במסיבה ההיא של שי מול כולם."

"אה. נכון."

הבטתי בהן באומללות. "מה אני אעשה?"

"תתנהגי כרגיל. עד שתדברי על זה עם דני." אמרה מאי.

"אבל אני-"

"-את דלוקה עליו, הוא דלוק עלייך, שניכם פנויים. מה לעזאזל לא בסדר כאן?" לי שאלה.

"אה, זה פרט שולי. קטנטן. חסר-משמעות. פאקינג דני ג'ונס! אני יכולה לתת לך אלף ואחת סיבות למה אנחנו לא יכולים להיות ביחד!"

"אוף, תפסיקי עם זה כבר." אמרה לי וקמה מהמיטה.

"מה?"

"למה את תמיד חייבת לעשות את זה?" היא שאלה בזעף ונשענה על הקיר. "את כזאת פסימית... תראי את חצי-הכוס המלאה: נכון, זה דני ג'ונס, לא תוכלו להתחתן ולהוציא מיליון ג'ינג'ים פגומים*, אבל תוכלו להיות ביחד בזמן שאנחנו כאן! ואז כשנחזור לישראל את כבר תשכחי ממנו, והוא ישכח ממך, ותמשיכו הלאה עם החיים שלכם. אבל זה משהו שתוכלי לספר לנכדים שלך! שאת בילית חודש רומנטי עם דני ג'ונס!" היא אמרה בהלם. "אני ממש לא מבינה אותך. אני הייתי עושה הכל כדי שהארי ישים לב אליי. דני מנשק אותך, ואת מתלוננת!"

"לי, נסי להבין אותה." אמרה מאי. "תראי, היא מבולבלת. היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה, וזה בגלל שהיא לא יודעת אם היא מאוהבת בו או לא. הוא נישק אותה, ואין לה מושג מה זה אומר. ומה אם זה יתחיל בתור סטוץ ובסוף הם ימצאו את עצמם מאוהבים? נצטרך לחזור לישראל מתישהו..." קולה של מאי נשבר קצת במשפט האחרון, וחשבתי שראיתי לרגע דמעות נוצצות בעיניה, אבל היא מייד הסיטה את מבטה.

"מאי..." התיישבתי לידה. "הכל בסדר?"

"בטח, רק נכנס לי משהו לעין." היא ניגבה את עיניה.

"אוקיי, אם ככה," אמרה לי. "אני בעד ההצעה של מאי. תתנהגי כרגיל, עד שתדברו על זה. במקרה הכי גרוע תגמרו כמו מאי ודאגי." מאי הרימה גבה.

"מה זאת אומרת 'במקרה הכי גרוע תגמרו כמו מאי ודאגי'?" היא שאלה, נעלבת.

"סטוץ קצר ולקקני. למרות שאתם יכולים להיות ממש חמודים ביחד כשאתם רוצים." היא הוסיפה, מהרהרת.

"שתקי! אני ודאגי זה אהבה ממבט ראשון!"

לי נחרה בבוז. "אבל מתישהו הכרכרה תחזור להיות דלעת, והסוסים יחזרו להיות עכברים. מה תעשי אז, סינדרלה?"

"יש לך דימויים נורא יצירתיים." מאי אמרה.

"אל תשני את הנושא."

"אני מניחה שנהיה חייבות לחזור לישראל. פאק, אני לא רוצה לעזוב... אני חושבת שאני ממש מתחילה להתאהב בו..." לי ואני הסתכלנו אחת על השנייה, בעוד עיניה של מאי מתחילות לדמוע.

"מאי..." ניסינו לנחם אותה. "את לא מאוהבת בו, את סתם דלוקה עליו... את תשכחי ממנו ברגע שנעזוב את אנגליה." אמרתי, למרות שהייתה לי הרגשה שזה ממש לא נכון.

"עזבו, בואו לא נדבר על זה." מאי מחתה את הדמעות. "נתמודד עם זה כשזה יבוא, בינתיים, אני פשוט שמחה שאנחנו ביחד." היא נשמעה מעודדת יותר. "סינדרלה..." היא גיחכה.

"טוב, זה הדימוי הראשון שעלה לי לראש, בסדר?" אמרה לי. "ועכשיו כשמיצינו את הנושא הזה, אני נכנסת להתקלח." היא לקחה את המגבת ונכנסה.

"מאי," אמרתי בשקט. "סינדרלה והנסיך היו ביחד בסוף."

היא חייכה.

"הי, אל," שמעתי את לי צועקת מהמקלחת. "איך הוא מנשק?"

הנחתי את הכרית על הראש שלי, אדומה לגמרי.

"תשתקי!"

"נו?"

"הוא מעולה, טוב?" אמרתי וקברתי את הראש שלי עמוק יותר מתחת לכרית.

למחרת בבוקר, לי ואני קמנו די מאוחר, ולאף אחת לא היה כוח לכלום. חוץ ממאי, כמובן.

"נו כבר, כמה זמן לוקח לכן להתלבש?" היא שאלה והסיטה את הוילונות כך שאור השמש חדר פנימה.

"תסגרי את זה, זה מסנוור!" אמרה לי.

"לא. ותתלבשו כבר, יש לנו המון מה להספיק היום."

"כמו מה?" שאלתי בעייפות.

"הלו! אנחנו בלונדון! מה זאת אומרת 'כמו מה'? אנחנו עושות סיבוב בכל העיר, אני רוצה שנלך לכל החנויות, לכל המסעדות ולכל האטרקציות שיש כאן ואין בישראל!"

"אבל מאי, לונדון ענקית! לא נוכל לסייר בכל המקומות בעיר ביום אחד!" רטנה לי.

"אז נלך גם מחר. ומחרתיים. וביום שאחרי מחרתיים, וביום שאחרי וביום שאחרי, עד שנהיה בכל האטרקציות בעיר!" אמרה מאי ולי רק פיהקה.

"מאי..." אמרתי. "אני עייפה, ולא אכלנו עדיין ארוחת-בוקר."

"זו בעיה שלכן שקמתן מאוחר. ארוחת הבוקר נגמרה כבר, בכל מקרה." מאי אמרה. "אבל אם אתן כל-כך רעבות, נוכל ללכת למסעדה, בסדר? רק תתארגנו כבר!"

אני ולי סיימנו להתארגן וכולנו יצאנו מהמלון.

"אז לאן הולכים קודם?" שאלתי.

"מסעדה. ואני רוצה ללכת למסעדה בסנט-ג'יימס." אמרה לי.

מאי עצרה מונית. "לפארק סנט-ג'יימס, בבקשה." המבטא שלה היה פשוט מושלם.

שילמנו לנהג וירדנו מהמונית.

"הי," אמרה לי. "הי, זה לא הגלגל הענק הזה שקראנו עליו באינטרנט?" היא הצביעה על גלגל ענקי, קצת מאחורי הפארק.

"לא, לי. לאלאלא. את יודעת שיש לי פחד-גבהים, אין סיכוי שאני עולה לשם."

"אבל, אל, תראי! אנחנו בלונדון! רוב הסיכויים שלא יהיו לך עוד הזדמנויות להיות כאן! איתנו! בלי הורים!" לי התחננה. "בבקשה! בבקשה-בבקשה-בבקשה, בשבילי?" היא פתחה את עיניה לרווחה והביטה בי.

"לא. אם אני עולה לשם אני מתעלפת, בטוח. זה קרה לי בגלגל הענק בסופרלנד, אז כאן אני בטח אחטוף התקף אפילפסיה או משהו!"

"את אפילפטית בכלל?"

"זו לא הנקודה! אני לא עולה לשם, וזהו."

לי נאנחה. "טוב, אז בואו נלך לאכול כבר, הבטן שלי ממש זועקת הצילו!"

נכנסנו למסעדה, ומאי הזמינה לנו אוכל. אכלנו, וצחקנו על כל מיני שטויות שרק אנחנו נוכל לצחוק מהן.

כשיצאנו מהמסעדה, עשינו סיבוב בפארק, כדי להוריד את הכובד של האוכל.

התחלנו לצחוק כשדיברנו על המלצר שניסה להתחיל עם לי.

"הוא היה חתיך!" אמרה מאי. "אם הייתי את הייתי מתנפלת עליו!"

"היה לו שפם!" אמרה לי בזעזוע. "אני לא יוצאת עם משופמים!"

"יש מילה כזאת?"

"להארי יש זיפים." אמרתי.

"קודם כל, זיפים זה לא שפם. ודבר שני, הארי זה הארי. הוא תמיד יהיה חתיך, עם שפם או בלי." צחקנו והמשכנו ללכת.

"אז לאן הולכים עכשיו?" שאלה לי.

"בואו נלך לגשר לונדון." ביקשתי בחיוך.

"כן-כן-כן!" אמרה לי. "נלך לגשר לונדון! תמיד רציתי לעלות עליו!"

מאי נאנחה ושוב עצרנו מונית. "אתן יודעות," היא אמרה. "אנחנו חייבות לשכור מכונית מתישהו. זה הרבה יותר יקר שאנחנו מזמינות מונית כל הזמן."

"ואגב, אם אנחנו כבר הולכות לגשר לונדון, הוא מוביל לסיטי*, נכון?" שאלתי.

"רוצות שנעשה שם סיבוב?" מאי שאלה. הנהנתי.

ירדנו מהמונית ומצאנו את עצמנו עומדות מול גשר לונדון.

"Oh. My. God."

"זה גדול!" אמרתי בשמחה. "בואו כבר!"

עלינו על הגשר. "זה מדהים!"

"זו התמזה, נכון?" שאלתי. מאי הנהנה ואמרה, "כן, זה נהר התמזה. אתן יודעות, הגשר הזה היה היחיד על התמזה עד שנת 1750 עד שנבנה גשר וסטמינ-"

"- מאי, לא שאלתי על תולדות הגשר."

"סליחה באמת שאני מנסה לגרום לכן להפיק משהו תרבותי מהטיול שלנו כאן!" היא אמרה בקול נעלב.

"מאי-מאי!" לי חיבקה אותה. "אנחנו בלונדון! תשתחררי מהלחצים!"

חיוך רחב נפרס על פניה של מאי. "הי, חכו לי!" היא צעקה. רצנו על הגשר כמו מטורפות, ומאי פתאום קפצה עלינו מאחור. צחקנו עד שהגענו לקצה של הגשר.

"זו... זו הסיטי?" שאלתי בהלם.

"אם לא הייתי יודעת שאנחנו באנגליה, הייתי חושבת שהגענו בטעות לניו-יורק..." מלמלה לי.

"קדימה, בואו." אמרה מאי והמשיכה ללכת.

"לאן הולכים?"

"לחומת לונדון."

"חומת לונדון... אל, לא עשינו עבודה על חומת-לונדון בתיכון?" שאלה לי.

"איך אפשר לשכוח? זו הייתה העבודה הראשונה בהיסטוריה שקיבלנו בה יותר ממאי!" אמרתי בחיוך.

גם מאי חייכה. "כן, טוב, זו גם הייתה העבודה היחידה בהיסטוריה שקיבלתן בה ציון יותר גבוה ממני."

לי ואני חיבקנו אותה תוך-כדי הליכה. הגענו לחומת-לונדון. עשינו שם סיבוב, וכמובן שמאי ידעה את ההיסטוריה של כל סלע וכל עץ שנקרה בדרכינו ("הנמלה הזאת נולדה בשבעה באוקטובר 2007..." –"מאי, תשתקי!").

"תנוחי!" אמרנו לה, כשהיא סיפרה לנו על ההיסטוריה של איזשהו פסל בגבעת טאוור.

"אוף, בסדר." היא אמרה. המשכנו לצחוק ולהסתובב.

*ג'ינג'י פגום זהו כינוי לאדם בעל נמשים, אך ללא שיער ג'ינג'י (ע"ע דני ג'ונס).

*הסיטי של לונדון היא המרכז ההיסטורי והפיננסי של לונדון. האזור נקרא בדרך כלל "הסיטי", או "המייל המרובע" (Square Mile).