בבוקר, התעוררתי מוקדם. קמתי מהמיטה, מחייכת כשראיתי את דני ישן. התלתלים שלו מבולגנים, הוא נראה כל-כך חמוד ככה. אני חייבת לשכנע אותו להפסיק להסתרק בבוקר. חשבתי לעצמי בחיוך, וליטפתי את ראשו קלות. הוא התרפק על היד שלי. באנחה קטנה של אושר, רכנתי כדי לנשק את המצח שלו לפני שהלכתי לכיוון המקלחת.

צחצחתי שיניים, התלבשתי וירדתי במדרגות למטבח. החלטתי להמשיך עם הרושם שאני יודעת לבשל, וחיפשתי מחבת. פנקייק זה אחד הדברים הפשוטים יותר שאני יודעת להכין.

"על החיים ועל המוות...” מלמלתי, מניחה את המחבת על הכיריים.

כשסיימתי, שמתי את ערימת הפנקייקים בצלחת, והנחתי אותה על השולחן. דני בדיוק ירד במדרגות, מפהק.

"וואו, משהו כאן מריח – " הוא העביר את מבטו מצלחת הפנקייקים אליי ובחזרה. " – טוב."

"החלטתי שמגיע לך פיצוי על זה שנכנסת לבריכה ההיא בשבילי, בשני המקרים." גיחכתי. הוא חייך אליי. "אני מת לטעום את הפנקייקים האלה..." והוא נישק אותי ארוכות לפני שהתיישב על הכיסא. חייכתי.

"אני חושבת שאני מתחילה לקלוט את כל העניין הזה של הבישול... זה לא כל כך נורא אחרי שמבינים את זה."

הוא חתך חתיכה מהפנקייק, נעץ בה מזלג והכניס אותה לפה. ציפיתי לראות את התגובה שלו. הוא לעס את זה באיטיות.

"אל תבהי בי כשאני אוכל...” הוא אמר בבדיחות.

"אבל אני חייבת לדעת איך זה יצא.” אמרתי במתח.

"המ...”

"נו!” הוא חייך אלי.

"זה דווקא יצא טוב.”

"באמת?” אני חושבת שהעיניים שלי נצצו באותו הרגע.

"באמת.” 

"יאיי!” צווחתי באושר, קמה ממקומי וקופצת. הוא השתעל והבטתי בו במבוכה. “מצטערת...” מלמלתי. הוא צחק והמשכנו לאכול את הפנקייקים, כשמדי פעם דני זורק בדיחה על כישרון הבישול שהתגלה אצלי. “אולי יום אחד אני אגלה שאני יודע לסרוג...” (זרקתי עליו חתיכה מהפנקייק והוא התחיל לצחוק). כשסיימנו לאכול פינינו ביחד את הכלים. התחלתי לשטוף אותם כשהוא הניח את ידו על ידי.

"אל תהיי המנקה שלי.” הוא לחש לי באוזן. “אני אשטוף את זה אחר-כך.” עצמתי את עיניי כשהסתובבתי, ואז נישקתי אותו. כשהתנתקנו, העיניים שלו הביטו לתוך שלי וכמעט חשבתי שאני טובעת; שלא יכול להיות יותר טוב מזה; שזה חלום. “אני אוהב אותך, אל.” הוא אמר בשקט, ועם זאת הקול שלו הדהד במוחי כמה שניות אחרי שהמילים נעלמו בחלל האוויר.

"דני..." הוא הביט בי בשאלה, ואז נאנחתי, קצת בעצב. "אני אוהבת אותך גם. כל-כך אוהבת אותך." לחשתי בחזרה, כל-כך חלש עד שלא הייתי בטוחה שהוא בכלל שמע אותי. חיוך נפרש על שפתיו, והוא נישק אותי שוב.

"הי, דאגי." מאי ענתה לפלאפון, עדיין שוכבת במיטה.

"הערתי אותך?"

"לא, כבר הייתי ערה. מה נשמע?"

"רוצה שנצא היום לעיר?" הוא שאל.

"ברור!" היא אמרה בשמחה. "מתי?"

"אמ... אני אבוא לאסוף אותך עוד חצי-שעה בערך?"

"מעולה, אז נתראה."

"נתראה." הוא ניתק.

מאי קפצה מהמיטה וצחצחה שיניים. "לעזאזל," היא אמרה לעצמה. "איפה הנעליים שלי?" והיא הפכה את כל החדר בהיסטריה בחיפוש אחר הואנס שלה. "הנה!" והיא מצאה אותן מתחת למיטה של לי. היא סידרה את השיער במהירות וירדה ללובי, שם היא ראתה את דאגי יושב באחת הספות.

"הי - " היא נקטעה על-ידי שתי בנות שהתקרבו לדאגי.

"א-אתה יכול לחתום לי על הפוסטר שלך?" אחת מהן שאלה בהיסוס והגישה לו פוסטר שלו, שבו הוא לא לבש חולצה. דאגי חייך חיוך רחב, והבטן של מאי התחילה להתערבל בכעס.

"ברור." הוא אמר וניגש לחתום לה.

"אני יכולה להצטלם איתך?" שאלה הבת השניה. היא התקרבה לדאגי ונישקה אותו בלחי, וחברתה צילמה אותם. "תודה." היא אמרה בשמחה, והן יצאו מהלובי, מצחקקות ומפטפטות באושר.

"מה זה היה?" שאלה מאי.

"בוקר-טוב גם לך."

"עכשיו כל פעם שנצא זה יהיה ככה? תחתום על פוסטרים שלך בלי חולצה, ותחלק נשיקות לכל בת שתבקש?"

"מישהי מקנאה?" הוא שאל בחיוך.

"אני לא מקנאה, אבל זה כן מעצבן אותי!"

"אל תכעסי, זה חלק מהתפקיד. וחוץ מזה," הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה. "את לא סומכת עליי? רק אותך אני אוהב." היא עדיין הייתה מוטרדת, ועם זאת, היא חייכה והלכה אחריו לחניון. הם נכנסנו למכונית והתחילו לנסוע.

"אז לאן אנחנו נוסעים?" היא שאלה, קוראת תוך-כדי עיתון שהיה זרוק במכונית.

"אממ, חשבתי שנלך לשוק קמדן.” הוא חייך. “יפה שם.”

"כמו בכל מקום אחר בלונדון, אתה לא חושב?” העירה, מרימה את מבטה מהעיתון.

"זה שוק נחמד. הוא מחולק לשישה שווקים קטנים, ואחד מהם עובר בתעלה... את צריכה לראות את זה. לבוא ללונדון ולא להיות בשוק קמדן זה כמו להגיע לארצות הברית ולא לראות את פסל החירות.” מאי נישקה אותו. הוא חייך. “וזה היה בגלל...?”

"סתם התחשק לי.”

הם הגיעו ישר אל תוך שוק קמדן לוק, ומאי פערה את עיניה לנוכח המבנים מסביב; הסכר של קמדן; תעלת ריג'נטס. היא הביטה בכל הדוכנים.

"וואו.”

"אמרתי לך.” אמר דאגי, כורך את זרועו סביב מותנה והתחיל להוליך אותה דוכן-דוכן. “כאן זה שוק הפשפשים ובגדים משומשים.” הוא אמר, כשהם עברו לד דוכן של בגדים יד-שנייה. מאי נכנסה אל החנות. “לא ידעתי שאת אוהבת יד-שנייה.”

היא חייכה. “אין לך מושג מה אפשר למצוא ביד שנייה...” ובזאת היא הוציאה ג'ינס בהיר, עם כמה שרשראות מתכת שהיו מחוברות לחגורה שחורה, שנראתה קצת בלויה אבל גרמה לג'ינס להראות מיוחד. “רואה?”

הוא צחק. "סיימת להסתכל על אפנות שעברו?” הוא שאל לאחר חצי שעה בה מאי סרקה את הבגדים בחנות.

"לא לפני שאתה מודד את זה – " היא הוציאה חולצה מלאה בפרחים ולבבות בכל-מיני צבעים. דאגי השתעל.

"לא חזרנו לשנות השישים!”

"תמיד אפשר לעבוד על זה...” היא חייכה. “נו, אני רוצה לראות אותך לובש את זה.”

"אין סיכוי.”

"דאגי.”

"מאי...” הוא מלמל באומללות. “בבקשה?”

"דאגי.” היא הביטה בו במבט מזהיר.

"אוף, טוב...” הוא הוריד את החולצה שלו ולבש את חולצת הפרחים. “אני נראה כמו תייר.”

מאי התאפקה לא לצחוק. “למה... זה נראה... חמוד.” היא לא הצליחה להחזיק את זה בבטן יותר וצחקה. דאגי הביט בה בזעף, ואז צחק גם הוא. לאחר מכן הוא לבש בחזרה את החולצה שלו, והם המשיכו לסייר בשוק.

"את יודעת, השוק הזה היה פעם אורוות סוסים.” דאגי אמר, כשהם הגיעו לכניסה לשוק האורוות.

"אני יודעת, השם 'Stables Market'* מרמז יפה על מה שהיה כאן.” היא גיחכה. הם נכנסו אל השוק.

"אם השורש  של MC זה Z, אז...?" שאל מייקל.

"אז... אז Z שווה ל- X..." לי המשיכה אותו.

"ואת X מצאנו במשאווה הקודמת שהיא - "

"Z שווה ל-X, ששווה 30! " לי קראה בניצחון.

"נכון!" אמר מייקל. "כל הכבוד!"

"תודה, תודה, אני רוצה להודות לכל מי שתמך בי לאורך הדרך, להורים שלי, לאח שלי, למנגו- הכלב שלי..."

"אה, למנגו את אומרת תודה, אבל לי לא?" מייקל שאל, נעלב.

"אה, כן, גם לך." היא אמרה בחיוך והוא נראה מופתע. "סתם, אני צוחקת. תודה על הכל." היא חיבקה אותו. "אם אני אי-פעם אתקבל לאוקספורד, זה יהיה רק בזכותך."

הוא חייך לעצמו. "מתי שתבקשי."

"תגיד," אמרה לי, אחרי שהם חזרו לצורת ישיבה נורמאלית. "מה השעה?"

"אה... ארבע וחצי. את צריכה ללכת?"

"כן, אני חושבת שהמוח שלי עומד להתפוצץ מעומס נעלמים." היא אמרה בחיוך.

"אוקיי, אז אני אסיע אותך, אם בא לך."

"כן, תודה." והם יצאו מהבניין ונכנסו למכונית של מייקל. הוא הסיע אותה למלון, וליווה אותה עד הכניסה לחדר.

"לא היית חייב ללוות אותי. אבל תודה." היא אמרה ונתנה לו נשיקה על הלחי.

ישבתי בחדר ושמעתי מוזיקה, כשתקף אותי דחף עז לאכול ארוחת-צהריים. פתחתי את דלת החדר, וראיתי את לי מתחבקת עם מישהו שלא הכרתי במסדרון.

"לי?" שאלתי.

"א-אל." היא אמרה, ומייקל מיהר להוריד ממנה את ידיו.

"מי החבר שלך?" שאלתי בחשדנות.

"אה... אמ, זה מייקל. ו, אמ, אנחנו ידידים."

"היי, מייקל." אמרתי ולחצתי את ידו. "אל."

"נעים להכיר." הוא חייך. ולחץ את ידי בחזרה. "אז, אמ... אני אלך... נתראה מחר?"

"כן, נתראה. ביי." היא אמרה והוא ירד במעלית.

"מאיפה את מכירה אותו?" שאלתי כשנכנסנו לחדר.

"פגשתי אותו במלון."

"ומה הוא עשה כאן?"

"אהה... הוא, אה, מנסה להתקבל לאוקספורד, והמנהל של המכללה מתארח כאן."

"אה." אמרתי. "אההה."

"מה זה אההה?" שאלה לי בחיוך.

"סתם, עכשיו הבנתי לאן את נעלמת כל הזמן. אני מקווה שלא עשית שטויות."

"אני - זה לא מה שאת חושבת!" היא ניסתה לתרץ. "אנחנו לא... את יודעת. אנחנו רק ידידים."

"אם את אומרת."

"את לא מאמינה לי? חוץ מזה, אני שומרת אמונים להארי." היא חייכה חיוך רחב.

"כן, אבל הארי שומר אמונים למישהי אחרת."

"הכל יכול לקרות." היא אמרה. משכתי בכתפיי.

*Stables – אורווה. של סוסים. שוק האורוות שימש פעם כאורוות של חברת הרכבות 'מידנלנד' ושל בית חולים שהיה סמוך לשם. הדוכנים בשוק ממוקמים בתוך התאים של הסוסים, והמקום מאופיין לרוב בבגדים הגותים שנמכרים בו.