רדיואקטיב יצא. OO

אז חפשו באינטרנט, הוא שם. וזה אלבום כלכך נסגד. ס.ס

והגירסא האקוסטית ל- POV כלכך שווה. באמת.

טוב, אם אני לא אפסיק כאן זה לא ייגמר לעולם. אז הנה פרק 31, שהיה אמור לעלות היום בערב, או בכלל מחר, אבל אמרו הללויה למור, שעוד פרק עלה בזכותה.D:

"טוב, אני חוזרת בי.” אמרתי בארוחת הבוקר ביום שאחרי. “האוכל כאן נורא.”

לי ומאי פלטו אנחת רווחה.

"הידד!” אמרה לי, מורחת חמאה על פרוסת הלחם שלה ואוכלת. “אבל אני אוהבת את הלחם שלהם. זה טעים...” מבט מלא-זימה נמרח על פניה.

"לי, לא ליד האוכל.” אמרה מאי.

"כן, אימא.”

נאנחתי, והבטתי בתאריך על הפלאפון שלי. "מאי, לי...”

"מה קרה?” שאלה מאי.

"מחר. ההופעה. של. מקפליי.” הבעה המומה נפרסה על הפנים של שלושתנו. “ואנחנו לא זכרנו את זה בשיט.”

"אלוהים.” אמרה לי. “הופעה של מקפליי. שכחתי מזה לגמרי...” החלפנו מבטים.

"מחר ההופעה של מקפליי!!!” צעקנו בחיוך, ולי אפילו קמה ממקומה וקפצה בהתלהבות. “אני אוהבת את החיים שלי!”

"תתנהגו יפה...” מאי הרגיעה אותנו, מחזיקה בחולצה של לי ומושכת אותה כדי שתשב שוב על הכיסא. “אין סיבה להיכנס לפאניקה, אלה רק מקפליי...”

"רק מקפליי!”  אמרתי בהלם. “שמעת את זה, לי?”

"כן, אל, 'רק מקפליי'!” היא ענתה לי. “איך נעניש אותה על חוצפתה?”

עשיתי פרצוף מהורהר. "מרמייט.”

"אוו.” לי חייכה ברשעות.

"הו, לא, תמחקו את החיוכים האלה!” מאי אמרה בקול מאוים. אני הלכתי להביא קופסת מרמייט, ואז חזרתי אל השולחן.

"הנה, לי, את תקבלי את הכבוד?”

"תודה רבה, אלה,” חייכה אליי לי, ואז פתחה את הקופסה הקטנה וטבלה שם כפית. אני הלכתי להחזיק את מאי.

"אין סיכוי! אתן לא מכריחות אותי לאכול את זה! Help! Help!”

"תשתקי, זו נקמת המרמייט. תקבלי את זה.” לי קרבה את הכפית המלאה במרמייט אל מאי.

"לא! בבקשה! אם אי-פעם היינו חברות...-” לי דחפה את הכפית לפיה, ומיד מילאה כוס מים והגישה אותה למאי, שהשתעלה. היא חטפה את הכוס ושתתה את כל תכולתה. לאחר מכן היא הביטה בנו.

"אני שונאת אתכן.”

"אה-הא.”

טיילנו קצת באחד הפארקים בלונדון לאחר מכן, שלושתנו. אחרי שלוש שעות חזרנו אל המלון וראינו את כל ארבעת הסרטים של 'מת לצעוק', אחרי שרבנו על סוג הסרט (“אני רוצה דרמה!” - “קומדיה! קומדיהקומדיהקומדיה!“ - “אימה!”) ו-לי החליטה שפשוט נראה את הפרודיות האלו במקום להתווכח כל היום.

בערך בסביבות אחת בלילה הפלאפון שלי צלצל. מאי ולי ישנו, אבל אני התהפכתי במיטה מרוב התרגשות וחיפשתי אותו במהירות, נזהרת לא להיתקל בחפצים שהיו זרוקים על הרצפה.

"אל... תכבי את זה..." מאי מלמלה, מניחה את הכרית על הראש שלה. לי בתגובה התחפרה מתחת לשמיכה.

מצאתי את הפלאפון ורצתי איתו אל תוך חדר האמבטיה, סוגרת את הדלת כדי לא להפריע להן. הבטתי בצג, זה היה דני.

"הלו?" עניתי.

"הערתי אותך?" הוא שאל.

"בכל מקרה לא הצלחתי להירדם..." יכולתי לראות את החיוך שלו כנגד עיניי, וכמעט נאנחתי בחולמנות. "מה רצית?"

"רק לשמוע את הקול שלך. התגעגעתי."

"אתה תראה אותי מחר, לא?"

"אבל לא ראיתי אותך היום, ולא הפסקתי לחשוב עלייך." אני לא יכולה יותר, הוא כל-כך חמוד... חייכתי.

"אז איך היה היום שלך?" הוא שאל. הורדתי את המכסה של האסלה והתיישבתי עליו.

"אה, רגיל... טיילתי עם מאי ולי, ואז ראינו את כל הסרטים של 'מת לצעוק' ברצף ואז, טוב, זהו."

"למה את לא ישנה, בעצם?"

"סתם, אני מתרגשת קצת בגלל ההופעה, אז אני לא יכולה לישון... ניסיתי לגרום ל-לי להישאר ערה ביחד איתי אבל היא נרדמה באיזשהו שלב." הוא גיחך. "הי, אל תצחק עליי!" אמרתי בקול נעלב.

"אני לא צוחק עלייך, את פשוט חמודה."

לא הצלחתי להתאפק, ויצא לי "אוו." המשכנו לדבר על כל-מיני דברים לא חשובים במיוחד.

"אחותי, פז, ביקשה ממני לכתוב לה בכל יום כשהלכתי, ולאימא שלי..." פיהקתי בשקט, "אימא שלי –"

"את עייפה?" הוא קטע אותי.

"קצת." אמרתי בנמנום, מביטה בשעון. ארבע וחצי לפנות בוקר. "כדאי שאני אלך לישון, כדי שאני אהיה ערה בהופעה."

"אוקיי... כדאי שגם אני אהיה ער בהופעה ולא אפול על המיקרופון." צחקנו קצת.

"אז, ביי."

"ביי." חיכיתי שהוא ינתק, ואז ניתקתי אחריו. ישבתי על האסלה עוד כמה דקות בשתיקה, ואז קמתי, מפהקת, ונשכבתי במיטה.

נרדמתי מיד.

"תעירי אותה, אין לי כוח לזרוק עליה כרית." לי אמרה.

"נה, היא תתעורר לבד. היא חייבת להתעורר מתישהו." מאי אמרה.

"כן, היא התעוררה מתישהו." אמרתי, מנומנמת. "כבר אמרתי לכן שהשיחות שלכן קולניות נורא, גם אם הן לא מכוונות להיות כאלה?" הן גיחכו. "אני הולכת לצחצח שיניים..." מלמלתי ונכנסתי לחדר-האמבטיה.

כשיצאתי, החלפתי בגדים. "אתן לא באות לארוחת-בוקר?"

"איזו ארוחת-בוקר?" מאי שאלה, מגחכת. "כבר צהריים."

"באיזו שעה הלכת לישון אתמול?" לי שאלה.

"ארבע וחצי בבוקר."

"מה? מה עשית כל הזמן הזה?"

"דיברתי עם דני..." מלמלתי, נבוכה.

"אה, עכשיו זה ברור." מאי אמרה, ממשיכה לקרוא בספר שלה.

"אני רעבה," אמרתי לפתע. "אני מרגישה שעוד שנייה הבטן שלי תיצמד לגב. ויש עוד מלא זמן עד לארוחת-ערב." נאנחתי בעצב.

"אחח, אל," לי אמרה. "מה היית עושה אם לא היה לך אותנו?"

היא הוציאה מהמיני-מקרר צלחת מלאה בטוסטים, סלט ולפחות חמישה סוגים שונים של גבינות.

"אמרתי לכן כמה אני אוהבת אתכן?" שאלתי, מתנפלת על האוכל.

"כן, אבל יהיה נחמד לשמוע את זה שוב." מאי אמרה.

"אני אוהבת אתכן." אמרתי בפה מלא טוסט. מאי ולי עצמו עיניים.

"די, זה דוחה!" מאי אמרה. "אל תעשי את זה!"

לפתע הפלאפון של מאי צלצל. כבר מהרינגטון Kiss Me הבנו שזה דאגי.

"דאגי?" היא שאלה בשמחה. "גם אני..." היא מלמלה והתחילה להסמיק. "מה? אה... כן, ברור. בשמונה וחצי נצא, המלון קרוב לשם. רגע, מתי? אמ... נראה לי שכן, בסדר." אני ולי החלפנו מבטים משתאים. "טוב, אז ביי." היא אמרה. "לא, אתה תנתק קודם. לא, אני לא רוצה. אתה תנתק." היא אמרה בקול שממש לא התאים לה. לי גלגלה עיניים וחזרה ללפ-טופ שלה. "אז ננתק באותו זמן. ביי." והיא ניתקה לבסוף.

" 'לא, אתה תנתק קודם...' " חיקיתי אותה, ולי התחילה לצחוק.

מאי זרקה כרית שפגעה בשתינו. ומאי זורקת כריות בעוצמה אכזרית.

"כמה מלוקקים אתם יכולים להיות?" שאלתי, מגחכת.

"כאילו שאת ודני שונים כל-כך," מאי אמרה. "אני מתערבת איתך שאחרי שהלכנו, אתם התחלתם - "

"בסדר, הבנו!" קטעתי אותה.

היא חייכה.

"נו, אז מה הוא אמר?" לי שאלה.

"הוא שאל אם אנחנו רוצות לבוא איתם לחזרה הגנראלית, אתן יודעות, והוא אמר שאם כן, אז שהם יבואו לאסוף אותנו בחמש." מאי אמרה בהתרגשות.

"זה כל-כך מגניב!" לי צווחה.

"אז מה השעה בכלל?" שאלתי.

"OMG!" מאי נכנסה לפאניקה. "ארבע ועשרה!!!"

"מה?!" לי צווחה בשנית. "אני נכנסת להתקלח קודם!"

"אין מצב, אני ראשונה!" אבל היא תפסה במהירות את המגבת ונכנסה למקלחת לפניי.

"בסדר, אז אני אארגן בינתיים את הבגדים." אמרתי בכניעה. "מאי, לא להילחץ, לנשום עמוק..." ניסיתי להרגיע את מאי שנראתה כאילו היא הולכת להתעלף. "במקרה הכי גרוע פשוט נלך בשמונה, לא יקרה כלום, אנחנו פשוט - "

" -לא!" היא עצרה אותי. הבטתי בה בהפתעה. "לא. אמרתי לדאגי שנהיה מוכנות בחמש- ואנחנו נהיה מוכנות בחמש." בדיוק באותו רגע לי יצאה מהמקלחת.

"אוקי, בואו נעשה דבר כזה." הצעתי. "מאי תיכנס עכשיו, ואני אחריה. עד שהיא תהיה מוכנה כבר יהיה לה זמן להחליק לי את השיער, נכון? ובינתיים ל-לי יש המון זמן להתארגן."

"אוקיי, אז אני נכנסת." מאי אמרה ונכנסה.

"תגידי, מה כדאי?" לי שאלה. "האולסטאר או הוואנס?"

"אולסטאר." אמרתי. "בהחלט אולסטאר. ואיזו עניבה כדאי לי לשים?" שאלתי אותה. "בשחור-אדום, או בשחור-לבן?"

"אמ..." היא הרהרה. "שחור-לבן. מתאים יותר לחולצה." לי בדיוק סיימה לסדר את השיער כשמאי יצאה מהמקלחת.

"מה השעה?" שאלתי.

"ארבע וחצי."

"בסדר, יש לי פחות-או-יותר זמן." אמרתי, מנסה להרגיע את עצמי. נכנסתי להתקלח ויצאתי לאחר רבע-שעה.

לבשתי במהירות את הסקיני-ג'ינס ואת החולצה שקנינו בקניון ומייד הלכתי למאי, כדי שתחליק לי את השיער.

היא סיימה לאחר עשר-דקות. כבר הייתי לבושה, נעלתי נעליים, סידרתי את העניבה, והשיער שלי היה חלק.

"אז כולן מוכנות?" מאי שאלה בשמחה.

"אלוהים, אני כל-כך מתרגשת..." לי מלמלה בהתרגשות.

הפלאפון של מאי שוב צלצל.

"דאגי! כן, אתם למטה? אנחנו יורדות. אז ביי." היא ניתקה במהירות. "הם למטה." היא אמרה. ירדנו לחניה של המלון, וזיהינו ואן, עליה נשענו דאגי, טום והארי.