היי.P:
טוווב, אז לפני שאתן מתחילות לקרוא אני חייבת להזהיר: הפרק הזה הוא מכה למעריצות של דאגי/מאי, אם יש כאלה. למרות שאני די בטוחה שלא. זה די מעצבן לקרוא על מישהו שאת אוהבת עם מישהי אחרת. 
וזה אחד הפרקים הכי קיטשיים בתולדות הפיק הזה.OO
טוב, תיהנו (?).
"אז מה קרה, מאי?” שאל דאגי. הם שניהם ישבו באחד מהחדרים בקומה השנייה בבית של טום.
"תקשיב,” מאי התחילה לומר. הוא הביט בה.
"הכל בסדר איתך?”
"לא, דאגי... אני... אוקיי, אז ככה." היא נשמה עמוק. דאגי הביט בה בעניין. "אני לא בנויה לכל החרא הזה, לכל המעריצות שרודפות אחריכם לכל מקום, שלא לדבר על זה שגם ככה לא יכול לקרות בינינו שום דבר, לך יש את החיים שלך, ולי יש את שלי. אנחנו פשוט לא מתאימים להיות ביחד, וזהו.” היא שפכה את זה החוצה. הוא הביט בה, המום.
"את נפרדת ממני?" שאל לבסוף בלחש.
"אני, כלומר... כן." היא אמרה לבסוף. "תשמע, היה בינינו משהו, באמת שהיה. אבל... עוד שבועיים אני אצטרך לחזור לישראל, ומה אז?"
"אז נתמודד עם זה כשזה יבוא, אבל בינתיים - "
"דאגי, זה לא רק זה... אמרתי לך, כל המעריצות... לא נוכל לצאת לאף מקום בלי שיצלמו אותנו לשער של העיתון, או שאיזו מעריצה תבוא ותבקש ממך חתימה במקומות הזויים... אני לא בנויה לדברים כאלה." הוא שתק. "אבל אני - " היא התכוונה לומר משהו, אבל דאגי קטע אותה.
"זה כבר לא משנה עכשיו, נכון?" הוא אמר בכעס.
"לא." אמרה מאי, "זה באמת לא משנה עכשיו. אני מצטערת." הוא לא ענה לה.
"אז זהו זה." הוא קם, ובעט בכסא בחזקה לפני שיצא מהחדר. מאי קמה אחריו במהירות.
"דאגי – " היא תפסה בידו, והוא משך אותה במהירות, כמו אדם שמתרחק מאש.
"את נפרדת ממני, וזהו. לא, מאי, אני לא יכול להיות ידיד שלך. אני לא יכול להיות לידך ולדעת – " הוא עצם את עיניו לרגע, ונשם עמוקות. "זה נגמר בכל-מקרה." והוא הלך משם בכעס. מאי עמדה ובהתה בהלם במקום בו לפני רגע עמד החבר שלה, בעוד הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה. היא נשענה על הקיר, והחליקה לרצפה באיטיות. היא חיבקה את ברכיה וקברה את ראשה בין ידיה.
"מטומטמת," היא מלמלה לעצמה, "מטומטמת. מטומטמת. מטומטמת."
"הכל בסדר?" דני שאל אותי. "את נראית מוזר."
"כן, הכל בסדר. זה פשוט..." פיהקתי, "אני קצת עייפה."
"רוצה שאני אסיע אותך למלון?"
"נה, אני לא הולכת להכריח אותך לעזוב את המסיבה."
"זה לא שממש ישימו לב שהלכתי, תסתכלי מסביב." הוא אמר.
הסתכלתי על כל יושבי-הסלון. כל אחד עסוק בשיחה אחרת עם אנשים אחרים. חוץ מטום, ג'יימס, פלטצ' ועוד כמה בחורים ששיחקו אמת-או-חובה.
"חובה עליך... לרקוד סלואו עם ג'יימס!" פלטצ' אמר לטום בצחקוק, ושיהק.
"כמה אלכוהול הם שתו?" שאלתי, משועשעת.
"הם חיסלו את כל האספקה השנתית של טום."
"הו."
"אז הולכים?" הוא שאל.
הנהנתי וקמנו מהספה. יצאנו לחניה ודני נכנס למיני-קופר הכחולה של טום.
"עדיין לא החזירו לך את המכונית?"
דני הניד בראשו בעצב.
"תודה על הטרמפ." חייכתי אל דני כשהוא הוריד אותי במלון. "רוצה לעלות?"
"אני לא יכול, אני חייב להחזיר לטום את המכונית. אבל נתראה מחר, נכון?"
"כן, נתראה מחר." נישקתי אותו ונכנסתי ללובי.
עליתי לחדר ומיד נכנסתי להתקלח והלכתי לישון.
"הי, לי, מייק! ידידיי הטובים!" טום שיהק לעברם. "בואו תצטרפו אלינו!" לי החליפה מבט מהיר עם מייקל.
"בא לך?"
הוא משך בכתפיו. "בכל מקרה הם יגררו אותנו לשם מתישהו..."
"ולך, אני מבינה, יש כבר ניסיון בדברים האלה," צחקה לי. מייקל הביט בה במבט מיוסר.
"יותר משאי-פעם תרצי לדעת..." והם הצטרפו לחבורת השיכורים. מאי ירדה כמה דקות לאחר מכן, והתיישבה ליד לי.
"אני צריכה לדבר איתך," היא אמרה. לי הביטה בה.
"מה קרה?"
"לא כאן, בואי," היא גררה אותה למטבח. לי הביטה בה בסקרנות. "נפרדתי מדאגי."
"מה?"
"תצעקי יותר חזק, למה לא..." מלמלה מאי.
"את נפרדת מדאגי?" לי חזרה אחריה בהלם.
"אני נפרדתי מדאגי."
"למה?"
"כי..." מאי הרכינה את ראשה. "כי כל המעריצות שלו, טוב... גרמו לי לחשוב ו, אני לא מבינה מה בכלל אני אמורה לעשות. אני לא בנויה לרעיון של חבר מפורסם." היא הביטה ב-לי. "אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר..." לי משכה אותה לחיבוק, והיא בכתה בכי חרישי.
"די, מאי, תשכחי מזה..." לי לטפה את ראשה. "לא קרה כלום, הכל יהיה בסדר..."
"אני פשוט לא מפסיקה לחשוב שלא עשיתי את הדבר הנכון..."
"כל דבר שאת עושה הוא נכון."
"אני חושבת שאני מאוהבת בדאגי." היא רעדה תחת זרועותיה של לי, שקפאה לרגע.
"את תמצאי דרך לתקן את זה. ועכשיו תפסיקי לבכות," היא הפסיקה לחבק אותה, והובילה את מאי אל הכיור. "תשתפי פנים ותצטרפי אלינו כמו גדולה. שמעתי שג'יימס זומם לגרום לפלטצ' ללקק איזה מטאטא עוד כמה סיבובים." מאי צחקה, ושטפה את הפנים שלה. לי בחנה אותה.
"כאילו לא בכית בכלל. עכשיו בואי," היא משכה אותה אל החבורה. הן התיישבו בין מייקל לטום. כש-לי התיישבה, מייקל הביט בה וחייך.
"ברחת לי?" הוא עשה פרצוף עצוב. "הייתי צריך לגמור בקבוק בירה שלם ואז להקריא את הרכיבים שלו מהסוף להתחלה."
"ממש חזרנו לכתה ו'," היא צחקה.
השמש זרחה והציפורים צייצו. לא ירד גשם, וזה היה יום נהדר בהחלט לקום בו ולהסתובב ברחבי העיר. קמתי מוקדם, בערך בעשר בבוקר. חייכתי חיוך מאושר, ואז הסתכלתי לשני צדדי.
מאי ישבה על המיטה שלה בתנוחה משונה שהזכירה לי צב, והראש שלה היה צמוד אל הכרית.
לי נראתה כאילו היא נמצאת בעולם אחר, כשהראש שלה די יצא מגבולות המיטה והיה כמעט תלוי באוויר.
"אוקי, מה לקחתן? LSD? אקסטזי?"
"בירות."
"אה. אה... כמה שתיתן?"
"מספיק בשביל שנדבר איתך על זה." מאי אמרה.
"אבל אסור לכן להיות בהנגאובר! לא היום! כי היום - " אמרתי בחשיבות. "היום זה היומולדת שלי, ושל ג'יימס-הסגידה-בורן."
"טוב, אנחנו נתאושש עד הצהריים."
נאנחתי. "אז אני הולכת לארוחת-בוקר. אתן לא באות?"
"את שואלת ברצינות?" שאלה לי בנמנום.
נאנחתי בשנית. יצאתי מהחדר והייתי בדרכי אל חדר האוכל. לפתע הפלאפון שלי צלצל.
"הלו?"
"אלה!" שמעתי את קולה של אמא שלי. שכחתי שיש לי כזאת.
"א-אמא?"
"למה, תגידי לי, למה את לא מתקשרת?! ולא שולחת דוא"ל?! ואני פה, הולכת למות מדאגה כשאני מנסה ליצור איתך קשר ואת לא עונה לי! ולא אכפת לך שאני כאן, לא יודעת מה קורה עם הבת שלי שנמצאת לה באיזו... יבשת של אנאלפביתים בחור כלשהו!"
"אמא, אנגליה זו לא ארץ של אנאלפביתים. וזה לא חור, זו מדינה מודרנית ותרבותית." נזכרתי בשיהוקים של פלטצ' ובמילים חסרות הפשר שהוא זרק לכל עבר. ניסיתי להדחיק את זה.
"לא אכפת לי! אני רוצה שתתקשרי אלינו כל יום, ברור לך?"
"כן." נכנעתי. נשענתי על הקיר של המסדרון באנחה. ארוחת בוקר אני כבר לא אוכל היום.
"אז איך באנגליה?" היא שאלה.
התלבטתי אם לספר לה על דני. איך היא תגיב? טוב, זה כבר די ברור.
"כיף. היינו בסיור מרתק בארמון בקינגהאם לפני כמה ימים... אה, וגם עלינו על הגלגל הכי גדול בעולם, כאן בלונדון." החלפתי חוויות עם אמא שלי. היא סיפרה שפז זכתה במדליה על קונצרט שהיא ניגנה בבית הספר, ושאבא קיבל קידום בעבודה.
"טוב, אז אני אתקשר מחר. מבטיחה." אמרתי.
"אל תשכחי. כולם כאן מאוד מתגעגעים אלייך. נתראה בעוד שבועיים, ומזל טוב!"
"תודה, נתראה." אמרתי וניתקתי. התכוונתי ללכת לאכול – הייתי ממש רעבה – ואז שוב צלצל הפלאפון שלי. באנחה, הייתי בטוחה שזו אמא שלי שוב (היא תמיד מתקשרת פעמיים), עניתי.
"מה עכשיו?" שאלתי בעברית.
"אל?" זה היה דני.
"אה, אממ, כן?"
"הי, זה דני."
"זיהיתי."
"התקשרתי כדי לאחל לך מזל-טוב." חייכתי.
"תודה."
"אממ, ורציתי, טוב, מתחשק לך שנהיה קצת ביחד לפני המסיבה?"
הייתי מוכנה לצרוח כן.
"כן, אבל... איפה בדיוק המסיבה?"
"זו הפתעה." הוא אמר במסתוריות ולא הוסיף.
"אה, אוקי. אז כן, אני רוצה שנסתובב ביחד לפני המסיבה." אמרתי בשמחה.
"מגניב. אז אני אאסוף אותך מהמלון בערך עוד חצי-שעה?" הוא נשמע מאושר.
"כן, בסדר. נתראה."
"נתראה. אוהב אותך." הוא אמר וניתק במהירות.
תחושת הרעב כבר נעלמה. הסתובבתי ופניתי לעלות לחדר. בדרך, חייכתי לעצמי. היום הזה לא יכול להיות טוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
