סאפ, פיפל? D:

טוב, אז ככה: הפרק מוקדש לאורין, דון, לולה ומיי 3>. כי הייתי חייבת. וכי אורין הייתה רוצחת אותי אם לא הייתי מקדישה. או שלא? לא יודעת. נגיד שכן.D:

ויש את מור, שלה אני לא מקדישה את הפרק, אבל יש לי הפתעה מיוחדת בשבילה. בוחאחאחא. אולי היא תהרוג אותי אחרי זה, אבל זה כלכך שווה את זה.XD

על החיים ועל המוות...

"את יודעת, את הבנאדם הכי יוצא-דופן שפגשתי בחיים שלי." אמר דאגי בחיוך.

"כדאי לך שזו תהיה מחמאה." אמרה מור, וחייכה אליו בחזרה. הוא התקרב אליה.

"זה איום?"

"אולי." היא אמרה, מחייכת. עכשיו הוא כבר היה יותר-מדיי קרוב אליה. הוא הניח את ידו על הפנים שלה, והסיט את הפוני שלו מפניו.

המשך יבוא! בתקווה שמור לא תהרוג אותי. סתם, הוא לא יבוא בכ"מ.P: אני אשאיר את ההמשך לכן ולמוח הכחול שלכן, מוחעחע. סתם, הכל מאהבה. בערך.

D:

הנה פרק 35~

"אז איך אתן מרגישות?" שאלתי כשנכנסתי לחדר. הן נחרו והתעלמו ממני.

באנחה, הלכתי להחליף בגדים. לאחר חצי-שעה, חיכיתי לדני בלובי.

"היי." הוא אמר ונישק אותי נשיקה ארוכה על השפתיים.

"אני עדיין בהלם מההופעה שלכם." הודיתי בחיוך. "זה היה הדבר הכי מדהים שיצא לי לראות."

הוא חייך. "אז לאן את רוצה ללכת?"

משכתי בכתפיי. "לא משנה לי."

"רוצה לעשות סיבוב בפארק גרין?"

הנהנתי ונכנסנו למכונית. לאחר רבע-שעה הגענו לפארק רחב-ידיים, מלא בעצים ופרחים מכל הסוגים.

"אני אוהבת את אנגליה." אמרתי. דני גיחך והחזיק את היד שלי.

"בואי." והלכתי אחריו. הסתובבנו בפארק, בשתיקה. מדי פעם דני הציץ קצת בפלאפון שלו.

"מחכה לשיחה?" שאלתי. הוא הביט בי במבט קצת מיוסר, שלא הבנתי מאיפה הוא בא.

"אה, לא." הוא אמר. "סתם מוטרד ממשהו. אבל איתך הכל נראה יותר טוב."

אני כל-כך אוהבת אותו.

המשכנו ללכת, ואז אחיזתו ביד שלי התחזקה והוא הביט בי.

"דני, מה קרה?"

"אלה," הוא התחיל לומר ואז עצם את עיניו.

"כן?"

"תקשיבי, אני..." הוא שוב השתתק. הרמתי גבה. הוא רוצה לחזור לאוליביה? זה מה שהוא בא לומר לי?

"אתה חוזר לאוליביה?" נשמעתי קצת שבורה.

"לא." זה היה 'לא' מהיר ומתכחש. הוא נראה קצת מבוהל.

"אתה משקר." אמרתי.

"אני לא משקר לך. תפסת אותי מופתע." הוא הזדעף, מרים מעט את קולו. "אמרתי לך שהעניין איתה נגמר, תפסיקי להיות פרנואידית כזו. זה דפוק." זאת הייתה בערך הפעם הראשונה שרבנו בה, ורציתי שזה ייגמר. הרגשתי רע עם עצמי. אני פשוט מקשרת כל דבר לאוליביה, כאילו אני מחכה למשהו.

המשכנו ללכת בשתיקה. דני בחן את הדשא ואני הנחתי את הידיים בכיסים, מסתכלת על הנעליים שלי.

"אני מצטערת." אמרתי לבסוף.

"זה בסדר. לא הייתי צריך להתעצבן עלייך." הוא לא הסתכל עליי.

"אתה כועס עליי?"

"לא." הוא אמר בשקט.

"בטוח?"

"כן."

הוא נאנח ואז הסתובב, בוחן אותי קצת. היינו שנינו במעילים ועמדנו באמצע הפארק.

"הי, תשמעי," הוא אמר, "קניתי לך מתנת יום הולדת. ואני לא טוב בכל הדברים האלה," הוא גירד קצת את ראשו, ואז הוציא מעטפה מהכיס שלו והביא לי אותה, "אז, טוב..."

חייכתי ולקחתי את המעטפה, פותחת אותה. הייתה שם שרשרת כסופה עם חרוז בצורת לב, עליו היו חרוטות כמה מילים.

אימצתי קצת את עיניי, וקראתי.

Happy Birthday, my love,

-Danny

הרמתי את מבטי ופגשתי בעיניים הכחולות שלו.

"אם זה לא טוב, את יודעת, אז אני יכול לקנות לך משהו אחר - " הוא התחיל לומר כשראה שאני לא מגיבה. הנחתי את האצבע שלי על פיו והוא השתתק.

"תודה." אמרתי. הלב שלי פעם במהירות. בכלל לא חשבתי שהוא יקנה לי מתנה. נישקתי אותו.

"אני באמת לא רוצה יותר קשר עם אוליביה," הוא אמר לי. "הסתכלתי על השעון כדי להיות בטוח מתי אני מחזיר אותך."

"אני אוהבת אותך." אמרתי. "ואני מאמינה לך."

הוא חייך חיוך רחב ואמר, "גם אני אוהב אותך."

המשכנו ללכת בדשא. הפארק היה כמעט ריק מלבד כמה ילדים שהעיפו שם עפיפונים. הפעם האווירה היתה שמחה יותר. דיברנו על דברים שטותיים כמו, "ראיתי את ההופעה שלכם ביוטיוב, כשהופעתם במנצ'סטר ואתה ודאגי כיסחתם את הגיטרה."

הוא חייך חיוך אשם. "כן, עודף אדרנלין."

הבטתי בו בתוכחה. "רוצחי-גיטרות."

"רוצחי-גיטרות, הא? אז ככה." והוא התחיל לדגדג אותי.

"דני!" צווחתי, בקושי נושמת. התחילה לכאוב לי הבטן מרוב הצחוק, אז נשכבתי על הדשא. הוא נשכב לצידי, ממשיך לדגדג אותי. "די, דני, אני לא נושמת..." מלמלתי בשארית האוויר שנשאר לי ברֵיאות.

הוא הפסיק לדגדג אותי.

"נכנעת?"

"אין-סיכוי!" הוא המשיך לדגדג אותי. "די... דני!"

"תגידי שאת נכנעת ואני אפסיק."

ניסיתי לחמוק ממנו, ומצאתי את עצמי מתגלגלת עם דני על הדשא. נראינו כמו ילדים קטנים שרבים על כדור.

לפתע הרגשתי זרם של מים נוחת עליי. הממטרות החלו לפעול, משפריצות מים לכל עבר.

דני התחיל לצחוק. "את רטובה לגמרי..."

"גם אתה רטוב, אם לא שמת לב." גיחכתי.

התחלנו לצחוק וירדנו מהדשא. היינו רטובים עד העצם, ונכנסנו למכונית במהירות.

"מה השעה?" שאלתי.

"שתיים וחצי."

"ובאיזו שעה המסיבה?"

"תשע וחצי."

"אצל מי?" ניסיתי לשאול אותו ברגע לא צפוי, אולי הוא יפלוט את התשובה.

"ניסיון נחמד." הוא חייך. "אמרתי לך, זו הפתעה."

"לא תיתן לי אפילו רמז?" שאלתי בעיניים גדולות ובחיוך תמים.

הוא שקל את העניין. ידעתי שאף-אחד לא יכול לעמוד בפני הפרצוף המתחנן שלי.

"אפילו לא רמז." הוא אמר לבסוף.

"אוף." נשענתי על החלון. "אז לאן אנחנו נוסעים עכשיו?"

"אני מחזיר אותך למלון, את רטובה לגמרי."

"אני לא רוצה לחזור למלון. מאי ולי חטפו הנגאובר, ואי-אפשר לדבר איתן. אולי נלך אליך?" שאלתי בשמץ של תחינה.

"לא." הוא אמר במהירות. הבטתי בו בפליאה. "זאת-אומרת... אה... החברות שלך צריכות אותך. הן לא יכולות לתפקד בעצמן, את צריכה להיות במלון ולעזור להן."

"אתה צודק. לא חשבתי על זה." נאנחתי בקול. "אז תגיד," אמרתי. "איך זה שתמיד יש לכם זמן בשביל לבלות וכל זה?"

"הכוונה למקפליי?"

"כן. כאילו... לא אמורים להיות לכם פגישות על הראש? אמ... הקלטות, חזרות, דברים כאלה?"

"האמת שאנחנו עובדים עכשיו על סינגל חדש, אבל אל תספרי לאף אחד."

"יהיה לכם סינגל חדש?" שאלתי בחיוך רחב. "ואני המעריצה הראשונה שיודעת על זה?"

"כן, ושזה גם יישאר ככה. הוא עדיין בתהליכים." הוא אמר בחיוך.

"אוקי, אני לא אספר." אמרתי. התחלתי לחטט לו במכונית. "בוב דילן?" שאלתי, כשראיתי אלבום שלו זרוק איפשהו במכונית.

"כן, אחד מהאהובים עליי." הוא אמר.

"ידעת שהוא יהודי?" שאלתי בגאווה.

"כן, אני יודע. הוא גם היה בישראל, אם אני זוכר נכון."

חייכתי. "כן, הוא היה בישראל." המשכנו לדבר על מוזיקה. "אני יכולה לשבת ולדבר איתך שעות." אמרתי. "זה פשוט כיף. השיחה איתך זורמת בקלות."

"אני יכול לומר את אותו הדבר עלייך." הוא אמר בחיוך. "אז הגענו."

"הגענו מהר מדי."

הוא חייך חיוך קטן. "אבל נתראה במסיבה, נכון?"

"לא יודעת. איך אני אבוא אם אני לא יודעת איפה היא?"

"את תדעי." הוא אמר ונישק אותי. חיבקתי אותו חזק.

"אני ממש שמחה שיש לי אותך."

"כשהימים קשים ושעה מרגישה ארוכה בהרבה." * הוא המשיך אותי בשקט.

צחקתי. "אז נתראה."

"להתראות." והוא נסע.

נכנסתי אל החדר ומצאתי את מאי ולי יושבות על המיטה שלי ומדברות. מאי נראתה כאילו היא בוכה.

"הי, אלה..." מאי מלמלה אלי. מיד רצתי והתיישבתי ליד לי.

"מה קרה, מאי?" שאלתי בדאגה.

"היא נפרדה מדאגי אתמול." ענתה לי, מלטפת את השיער של מאי בתנועה מרגיעה.

"מה? למה?" שאלתי, המומה. לא ראיתי את זה מגיע. הם נראו כמו זוג מהאגדות... מאי פלטה יפחה קצרה ולי ונאנחה.

"היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת להתמודד עם זה שהוא מפורסם יותר."

"מה הוא עשה לך...?" מלמלתי.

"כלום." מאי אמרה בשקט, הקול שלה צלול יותר מאי-פעם. "הוא לא עשה לי כלום... זו סתם אני..."

"אל תגידי לי שהתחלת לחשוב שאת לא ראויה לו או השטויות האלה בסגנון." אמרתי בנימה מזהירה.

"זה לא זה..." היא נאנחה.

"אני חושבת שהיא פשוט מפחדת." העירה לי.

"אני לא רוצה להתמודד עם זה." מאי אמרה ועצמה את עיניה. "פשוט אין לי כוח לזה יותר... לפרסום שלו, למעריצות המעצבנות שלו..." חיבקתי אותה בשקט.

"יהיה בסדר," לחשתי לה.

"מבטיחה?"

*חלק מהשיר I've got you. השורות המצוטטות:

       'Cause I've got you to make me feel stronger                                                                                   

                                                           When the days are rough and an hour feels much longer