לאחר שעה, מאי נרדמה. לי קראה משהו בלפטופ שלה, ואני קראתי ספר.

"הי, לי," אמרתי לפתע. היא הרימה את מבטה אליי. "מה יהיה כשנצטרך לחזור?"

"אני לא יודעת... אני מניחה ש... טוב, מן הסתם, תיאלצי להיפרד מדני."

נשכתי את שפתי התחתונה. "אני לא רוצה לעזוב, לי, כל-כך טוב לי כאן... עם דני, באנגליה..." היא סגרה את הלפטופ שלה והביטה בי.

"אני יודעת, אבל אין-ברירה. את לא תוכלי ממש לעבור לגור כאן, נכון? כלומר, כל החיים שלך בישראל, המשפחה, החברים, העבודה - "

" -לא כל החיים שלי." נאנחתי ואחזתי בידי בשרשרת שדני הביא לי.

"מה יש לך שם?" היא התקרבה והראתי לה את השרשרת. היא הביטה בי.

"לי, מה אם אני מאוהבת בו?" שאלתי באומללות.

"אל... אני..." היא לא ידעה מה לומר.

"עזבי, זה לא משנה. אנחנו עוזבות בכל-מקרה. אני אפרד מדני, ומתישהו אני כבר אשכח אותו." לי נראתה קצת מיוסרת.

"אל... אני, אממ, אני צריכה לספר לך משהו."

"מה יש?"

"אני... אה, לא חשוב." היא אמרה לבסוף. התקרבתי אליה.

"מה קורה?"

"שומדבר, זה לא משנה." היא אמרה. "אה, אני צריכה ללכת." היא קמה מהמיטה.

"לאן?"

"אמ... למייקל."

"הא. טוב, אז נתראה היום בערב, נכון?"

"ברור שכן." היא אמרה. "הי, יהיה בסדר." היא חיבקה אותי.

"אני יודעת... אבל... אוף, לא חשוב. אז ביי."

"ביי." היא יצאה מהחדר.

היא רצה לביתו של מייקל. היא דפקה על הדלת והוא פתח אותה.

"היי." היא נכנסה.

"הי. תני לי לנחש, שוקו?" הוא שאל בחיוך והיא הנהנה בעצבנות. הוא הרים גבה. "קרה משהו?"

"אה... לא, זה רק... מייקל," היא אמרה. "אני לא יודעת אם אני רוצה ללכת לאוקספורד."

"מה?"

"אני... אני לא יודעת אם אני מוכנה לעזוב את החברות שלי, ו... אני לא יודעת..."

"תשמעי," הוא התקרב אליה. "זה לא נורא כל-כך. הן יחזרו לישראל, ותוכלי לבקר אותן בחופשים. רוב הסיכויים שהן ילכו לאוניברסיטה בישראל, ואז תיאלצו להיפרד בכל-מקרה."

"נכון, אבל אני... אוף, אתה צודק." היא נאנחה. הוא חייך והניח לידה את כוס השוקו.

"אז אני רוצה ללכת להירשם היום."

"היום? את מרגישה שאת מוכנה?"

"אני חושבת..." היא הסתכלה עליו ואז אמרה, "כן, אני מוכנה."

"מאי," הערתי אותה. "הי, קומי, כבר שש."

"מה...?"

"רצית ללכת למספרה..."

"אה. אה... נכון." היא קמה.

"את בסדר?" שאלתי. היא נראתה מוזר.

"ברור." היא החליפה בגדים ונעלה נעליים. "אז בואי." הזמנו מונית לקניון. הגענו לקניון, ונכנסנו למספרה. מאי נראתה מעט מעודדת יותר. ידעתי. כדי לעודד את מאי, אין כמו הקניון.

יצאנו משם לאחר שעה וחצי. השיער של מאי נראה מדהים. הוא כבר לא היה גלי, כמו בדרך-כלל, הוא היה חלק מלמעלה, ובקצוות היו לה כמה בקבוקים.

"מאי, השיער שלך מהמם." החמאתי לה.

"תודה. אבל שלך כל-כך יותר..." הסתכלתי במראה. השיער שלי כבר לא היה חלק. הוא היה מתולתל, רק הפוני שלי נשאר חלק. "תגידי," היא אמרה. "איפה לי?"

"אה, היא הלכה למייקל."

"מי זה מייקל?" שאלה מאי בסקרנות.

"נו, הידיד שלה."

מאי הביטה בי בשאלה, ומשכתי בכתפיי. חזרנו למלון. נכנסנו לחדר, וראיתי ש-לי כבר שם.

"היי." אמרתי כשראיתי אותה.

"היי." היא בדיוק יצאה מהמקלחת, השיער שלה עוד היה רטוב. היא לבשה את הבגדים החדשים שקנתה בקניון: מכנס דגמ"ח שחור עד הברכיים, אולסטאר אדומות, וחולצה בשחור-אדום. "אוו, אני רואה ששתיכן חזרתן מהמספרה." היא חייכה.

"נכון. ואיפה את היית?" שאלה מאי.

"אצל מייקל."

"אני מבינה... אז מה את עושה אצלו בכלל כל הפעמים האלה שאת הולכת אליו?"

"אה..." היא היססה. "המון דברים. את יודעת, יש לו פלייסטיישן, ו-אמ... סרטים מגניבים ו - "

"אה-הא." מאי לקחה את המגבת שלה ונכנסה להתקלח.

"מה אה-הא? אנחנו רק ידידים! זה הכל!" לי קראה אחרי מאי. נאנחתי והבטתי ב-לי.

"לי, אצל מי המסיבה?" שאלתי לפתע.

"אני לא אומרת לך. אבל תתחילי להתכונן, את יוצאת מוקדם יותר."

"למה אני יוצאת מוקדם יותר?"

"כי מחכה לך הפתעה." היא אמרה במסתוריות.

"הו, באמת?" הבטתי בה. "איזו מן הפתעה?"

"אם הייתי אומרת לך, זו כבר לא הייתה הפתעה, נכון?" היא אמרה בחיוך.

"אז איך אנחנו מגיעות לאיפה-שהמסיבה-לא-תהיה?"

"אמ... טוב, התכנון הוא שאני ומאי נוסעות עם מייקל, ואת נוסעת עם טום." היא השיבה.

אחרי שמאי יצאה מהמקלחת, נכנסתי אחריה והתקלחתי בערך שעה. לי העירה מתישהו שהדבר הכי כיפי באנגליה זה שאפשר להתקלח שם שלושים שנה, בגלל כל הגשם. באותו הרגע לא יכולתי להסכים איתה יותר.

"אל!" מאי צעקה, דופקת על דלת המקלחת. "תצאי כבר, טום מחכה לך!"
"מחכה לי למה?" צעקתי מן המקלחת.

"לקחת אותך למסיבה!" צעקה מאי מאחורי הדלת.

"אתם מוכנים להגיד לי כבר איפה המסיבה המזורגגת תתקיים?!" שאלתי בכעס.

"כן!" צעקה מאי.

יצאתי כולי רטובה, עטופה במגבת ומתנשפת במקצת בשנייה שבה היא אמרה את זה.
"איפה?!" צרחתי וטלטלתי את מאי.

המגבת נפלה ממני ברגע הכי מביך בחיי – כי טום נכנס לחדר. למזלי, הרמתי את המגבת בדיוק כשהוא נכנס.

טום הרים גבה. " מסיבת בנות?"

"צא!" צרחנו אני, לי ומאי פה אחד.

טום יצא וצעק מבעד לדלת, "בכל מקרה – אל, תזדרזי. אנחנו צריכים לצאת בעוד חמש דקות."

"טוב, טוב." צעקתי לו חזרה. "למה אנחנו צריכים לצאת כל כך מוקדם? עכשיו רק שבע." שאלתי את מאי.

"את תראי..." היא השיבה במסתוריות. לעזאזל איתם, למה זו חייבת להיות הפתעה?

"טוב, אז אני אלך להתלבש. את בטוחה שאת בסדר? העיניים שלך קצת נפוחות... בכית שוב?"

"לא." היא ענתה במהירות, ולא נשמעה משכנעת. התקרבתי אליה.

"מאי?"

"הכל בסדר. נו, לכי כבר. טום מחכה לך." היא אמרה ונכנסה לחדר האמבטיה.

סיימתי להתארגן, צעקתי למאי "ביי" מהיר, ויצאתי מהחדר.

ירדתי לחניון וזיהיתי את המיני-קופר הכחולה של טום. "היי." אמרתי ונכנסתי למכונית.

"מזל טוב." הוא אמר ונישק אותי על הלחי כשנכנס למכונית.

"אז טום," אמרתי בקול תמים, חמוד ולא מזיק. "לאן אנחנו נוסעים?"

"כן, מאי ודני הזהירו אותי מזה. זו הפתעה."

"אני לא מאמינה..." מלמלתי בשקט. הוא גיחך. "מה מצחיק אותך?"

"סתם, אני מנסה לדמיין את הפרצוף שלך כשתראי לאן אנחנו נוסעים. מה שמזכיר לי..." הוא עצר בצד הכביש.

"מה יש?"

הוא חפר באיזשהו תא במכונית. "אה-הא!" הוא קרא והוציא מטפחת שחורה.

"מה אתה עושה?" שאלתי, כשהוא קשר את המטפחת מסביב לעיניים שלי. "אתה מתכוון לאנוס אותי או משהו?" שאלתי, מגחכת.

"שיט, תפסת אותי." הוא צחק.

"כי אם כן, אתה יודע, אתה לא צריך לכסות לי את העיניים, אין לי ממש בעיה עם זה."

הוא התחיל לצחוק. "אל תורידי את המטפחת עד שאנחנו מגיעים. תסמכי עליי, את תמותי על זה." המשכנו לנסוע, זורקים כמה מילים פה ושם.

לפתע, הרגשתי את המכונית עוצרת. הלב שלי התחיל לפעום במהירות.

"הגענו?" שאלתי בתקווה.

טום הנהן, ואז נזכר שאני לא רואה ואמר, "אכן."

הוא פתח לי את הדלת, וכשבאתי להוריד את המטפחת מעיניי הוא עצר אותי. "לא. היא נשארת עלייך."

"אבל אמרת שאני אוכל להוריד אותה כשנגיע!"

"אבל עוד לא הגענו בדיוק." הוא עמד מאחוריי והוביל אותי לכיוון לא-נודע.

"אתה באמת מתכוון לאנוס אותי?" שאלתי. הוא צחק.

"תעצרי." הוא אמר. הוא הוריד את המטפחת מעיניי. זה לא שינה הרבה, לא יכולתי לראות כלום גם ככה, בגלל שהכֹל היה חשוך. אבל יכולתי להבחין שאנחנו עומדים בליבו של פארק כלשהו.

"איפה אנחנו?"

"פארק ויקטוריה." הוא השיב. "רואה את השביל שאת עומדת עליו? תמשיכי ללכת עד הסוף. אני חייב ללכת לסדר כמה דברים עכשיו, נתראה במסיבה." הוא אמר והלך לפני שהספקתי לומר מילה.

בלב פועם בקצב לא-נורמאלי מרוב התרגשות ובחיוך רחב, המשכתי ללכת בשביל, דרוכה לכל מקרה. לפתע עצרתי. הגעתי לקצה-השביל, וראיתי דמות לא-מוכרת עומדת לפניי. היה חושך, ולא יכולתי לזהות מי זה.