מי היו בתל אביב כל היום?O:

אני, מנדס ומיי!DDD:

מי קנתה את דה גרייטסט היטס של בלינק182?O:

אני!DDD:

ומי קנו את הדיוידי של מקפליי?O:

אני ומייס!DDD:

הל יה.D: אני מאושרת.D: ומייס קנתה גם את החדש של פאראמור, ומנדס קנתה גם שני אלבומים של מיוז, ואת אושן אווניו (3>) של יאלוקארד (33333>).D:

טוב, הנה הפרק... בעעע.

עלינו במעלית, והרגשתי את הלב שלי פועם במהירות. אז כאן המסיבה...

הגענו לקומה של דני, והתקדמנו לעבר הדלת. דני פתח אותה בחיוך, ואז-

"מזל טוב!" טילים של קונפטי שוגרו לעברנו, ומטח של בלונים ירד עלינו מהתקרה.

חייכתי חיוך רחב כשראיתי את מאי, לי, דאגי, טום, הארי ואת כל שאר האנשים בסלון, כולם מחייכים לעברנו, וכולם שם רק בשבילנו. וגם בשביל האלכוהול בחינם. אבל בשבילנו!

מאי ולי התנפלו עליי בחיבוק מוחץ צלעות, וטום, הארי, דאגי ודני טפחו על כתפו של ג'יימס בחזקה, בעוד החברה שלו מחבקת אותו.

"יום הולדת שמח!" המון אנשים שלא הכרתי התקרבו אליי ולחצו את ידי.

"תודה." חייכתי. התקרבתי לג'יימס. "מזל טוב."

הוא חייך אליי. "גם לך." והוא חיבק אותי. עצמתי את עיניי, וחיבקתי אותו בחזרה. רעדתי קצת כשהרגשתי את הזרועות שלו מסביבי, כשנזכרתי כמה הערצתי את ג'יימס בורן בתיכון.

הרגשתי כל-כך טוב בין זרועותיו. נשארנו כך בערך עשר שניות, עד שהרגשתי את מבטו של דני עליי. מיהרתי להתנתק מג'יימס.

"מה?" שאלתי.

"אל תבגדי בי עם ג'יימס." דני אמר בחיוך, והלך לקחת שתייה.

"אוי, דני, זה לא כמו שזה נראה, אני נשבע..." ג'יימס גיחך והלך לשירותים.

ואם זה כן היה כמו שזה נראה? חשבתי בחולמנות. שניה לאחר-מכן, רציתי לחבוט בעצמי. מה קורה לי? אני עם דני וטוב לי איתו.

ראיתי את דני מדבר עם מאט והארי ומחזיק בידו כוס שמפניה. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, בלי כל קשר לסביבה. הוא הניח את הכוס על המזנון וכרך את זרועותיו סביבי.

"מה קורה?" הוא לחש.

"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" הוא חיבק אותי חזק יותר ולחש לי, "אני יודע." לאחר שהתנתקנו, נשארתי לדבר איתם קצת.

"סליחה, אני פשוט חייבת ללכת לשירותים..." נכנסתי למסדרון ונתקלתי שם בג'יימס, שיצא מהשירותים. זזתי הצידה כדי לאפשר לו לעבור, והוא זז ביחד איתי. זזנו שוב לאותו הצד. התחלנו לצחוק, ונשארתי במקומי הפעם כשהוא זז. נכנסתי לשירותים. כשחזרתי לסלון, ראיתי את גבי וג'יימס מתנשקים והרגשתי שחם לי פתאום. הכרחתי את עצמי לא להסתכל עליהם, ובמקום זה הסתכלתי על דני.

מאי חזרה למטבח כדי לקשט את העוגה. היא בדקה במקרר אם הציפוי כבר התקרר, וחייכה בסיפוק, מוציאה את העוגה ומניחה אותה על השולחן במטבח. לאחר מכן היא הלכה לחפש קצפת או כמה סוכריות, ונאנחה כשראתה שיש רק כמה תותים במקרר, ליד חבילת שוקולד חצי אכולה ובקבוק קצפת, ליד סירופ שוקולד.

"נסתפק בזה..." מלמלה לעצמה, מוציאה את הסירופ והקצפת ומניחה אותם ליד העוגה. היא הסתובבה, והביטה בדאגי שנכנס אל המטבח בדיוק. הוא נעץ בה מבט ממושך, ואז הפנה את מבטו ממנה – מתעלם ממנה כמעט לחלוטין. הוא ניגש לעבר בקבוק הסירופ ולקח אותו, נתקל בה בטעות.

היא שילבה את ידיה, ונעצה בו מבט עצבני.

"אתה יכול לומר 'סליחה', לפחות." היא אמרה לבסוף, בלחישה שנשמעה היטב במטבח. הוא הביט בה.

"אה, אני מצטער." היה משהו עצבני בקול שלו. "שהפרעתי לך." היא חשקה את שיניה.

"אתה יודע, אתה לא חייב להיות כזה מרושע." אמרה. "אתה – "

"אין לי מצב רוח אלייך, טוב?" הוא הרים קצת את קולו. "ואני לא רואה סיבה להיות נחמד אלייך אחרי – "

"אתה מדבר כאילו בגדתי בך או משהו!" היא הרימה את קולה גם היא, דמעות מבצבצות בעיניה. "תפסיק לנטור לי טינה."

"את לא מבינה..." הוא אמר, אחיזתו סביב בקבוק הסירופ התחזקה. היא יכלה לראות את העצמות שלו בולטות ואת ידו רועדת. הוא הניח את הסירופ על השולחן והתקרב אליה. "מאי, אני לא יכול להיות ידיד שלך." הוא עמד בערך חצי מטר ממנה, מביט ישר אל תוך העיניים שלה עד שהיא חשבה שזרם חשמלי עובר בין המבטים שלהם.

"אני לא מבקשת ממך להיות ידיד שלי," היא אמרה בקשיחות, אבל היא הייתה על סף דמעות. "אני מבקשת ממך לא לשנוא אותי."

"אני לא יכול!" הוא אמר. "אין לך מושג – "

"ואתה ממש בטוח שאני חושבת שאני... שעשיתי את הדבר הנכון?" היא התפרצה. "אתה מתייחס אליי כאילו הרגתי מישהו או שיקרתי לך, אבל אני לא אשמה בזה, אוקיי? תפסיק לכעוס עליי!" ואז היא הסיתה את מבטה. "אני פשוט לא מסוגלת לסבול את זה יותר..." היא עצמה את עיניה בשקט. הוא שלח יד מהוססת, נוגע קלות בכף ידה שאחזה באופן אינטנסיבי את משענת אחד הכיסאות של שולחן האוכל. השערות על העורף שלה סמרו והיא משכה את ידה במהירות, כמתרחקת מאש.

"מאי," הוא התחיל לומר, אבל היא הנידה בראשה.

"למה אתה שונא אותי, דאגי?"

דאגי נאנח, ואז שלח את ידו, מרים את סנטרה ומכריח אותה להסתכל עליו. העיניים שלה היו אדומות. הוא רכן קלות, והיא נרתעה שוב. הוא אחז גם בידה השנייה, מושך אותה אליו ומנשק אותה.

היא קפאה, לא בטוחה מה לעשות עם עצמה. כשהתעשתה, היא התרחקה ממנו. הוא נעץ בה מבט כואב.

"כי אני אוהב אותך." הוא ענה בלי רגש, ואז הסתובב ויצא מהמטבח. הוא לא הוסיף עוד משהו. מאי משכה את אחד הכיסאות והתיישבה עליו, קוברת את מבטה בין ידיה ובוכה בכי חרישי.

"את מפגרת, מאי..." היא מלמלה לעצמה. "כל-כך מפגרת..."

בדיוק דיברתי עם הארי, דני וג'יימס על אחד מסיבובי ההופעות שהיו לבאסטד ומקפליי כשדאגי הלך לעברינו במהירות.

"הי, סליחה על זה," הוא אמר לי ולג'יימס, "אבל הארי, דני, אני חייב להשתכר, ודחוף." היה לו מבט החלטי ודני הנהן.

"אכפת לך?" הוא שאל אותי. הנדתי בראשי.

"לא, זה בסדר." שלושתם הלכו ונשארתי עם ג'יימס לבד. "אז תמשיך לספר לי על סיבוב ההופעות?" שאלתי בחיוך. הוא הנהן, מחייך. 

"אז היינו בסיאטל, ובדיוק כשהגענו לשם הודיעו לנו שההופעה מתבטלת, ושאנחנו חייבים להיות עד מחר בשיקאגו!" והוא המשיך לדבר.

"הלוואי שהייתי יכולה לטייל ככה בעולם." נאנחתי.

"הי, את בלונדון עכשיו, לא?" הוא חייך. "אם שרדת את הממלכה המאוחדת תוכלי לטייל בכל מקום שתרצי."

"הממ, לא בטוחה שאפשר לומר 'שרדת' עכשיו, אולי בעוד שבועיים כשאני אחזור לישראל..." הוא נראה קצת מופתע.

"עוד שבועיים?"

נאנחתי. "כן, עוד שבועיים. הזמן פשוט טס... זה נראה כאילו רק אתמול דני הוציא אותי מהבריכה המקוללת ההיא." גיחכתי.

"הא?" ג'יימס נראה מבולבל.

"עוד לא סיפרו לך איך הכרנו?" שאלתי בפליאה. הוא הניד בראשו. "טוב, זה היה לגמרי במזל..." וסיפרתי לו את כל הסיפור. איך נפלתי, איך דני הוציא אותי, ואיך נהיינו זוג.

"את רצינית? ככה הכרתם?" הוא צחק בקול, וחייכתי כששמעתי אותו צוחק. "זה גדול."

"אז, אה..." אמרתי. "איפה גבי?"

"אה, היא צריכה להיות כאן איפושהו... אני אמצא אותה אחר-כך. השיחה שלנו הולכת ונהיית מעניינת יותר מרגע לרגע." הוא חייך חיוך ממיס, והסיט מפניו את הפוני שלו. "זה פשוט מזל שהכרתם. אני לא יודע אם הייתי סובל את אוליביה עוד הרבה זמן. אה, יש לך משהו בשיער." הוא הושיט את ידו אל השיער שלי. צמרמורת עברה לי בכל הגוף. "קונפטי..." הוא זרק את חתיכת הנייר על הרצפה והתחלנו לצחוק. "אז אתן עוזבות עוד שבועיים." הוא הרצין. "מה יהיה עם דני?"

"אני..." נאנחתי. פשוט לא ידעתי מה לומר כדי שזה לא ישמע... "אין לי שום דבר לומר לך כדי לא לגרום לזה להישמע כאילו ניצלתי אותו." הוא נעץ בי מבט חודר.

"את באמת אוהבת אותו, נכון?"

הבטתי בעיניו הכחולות של ג'יימס. כל-כך דומות לאלו של דני... מייד קפצה לראשי תמונה שלי ושל ג'יימס ביחד. ניערתי את ראשי במהירות, ושתיתי עוד קצת שמפניה. "נכון."

"אני לא יכול לחשוב איזו סיבה טובה יש לך לנצל אותו, ואני גם לא חושב שזה מה שניסית לעשות. אני מאמין שאת אוהבת אותו."

"אני כבר לא בטוחה." פלטתי. הוא הרים את מבטו אליי, ולגם מכוס השמפניה שהייתה בידו. "תגיד, קרה לך פעם שחשבת שאתה אוהב מישהו, אבל יש עוד מישהו שאתה ממש אהבת פעם והוא מופיע שוב ואתה לא יודע מה לעשות?" שאלתי פתאום. הוא קצת נחנק מהשמפניה, והתחיל להשתעל.

"סליחה?"

"מצטערת על זה, עזוב, זה לא משנה בכל מקרה - " התחלתי, והוא קטע אותי.

" -קרה משהו עם דני?"

"אני לא יודעת... אני כן אוהבת אותו, בזה אני בטוחה," חייכתי בחולמנות, "כי הוא פשוט גורם לי לעוף וכשאני חושבת עליו יש לי פרפרים בבטן, וכשהוא מדבר אני יכולה להקשיב לקול שלו שעות..."

"את מאוהבת בו." הוא גיחך. "אז מה הבעיה?"

"נדמה לי שיש עוד אחד." הוא נראה מופתע.

"אז מה - " הוא התכוון לומר משהו, בדיוק כשמאי הגיחה מאחוריי, עיניה אדומות והקול שלה שבור.

"אני צריכה לדבר איתך." אמרה בקול חנוק. "זה באמת דחוף." הבטתי בג'יימס, שנראה קצת המום ובכל זאת הנהן והלך משם.