זה כלכך אחד ה-פרקים!X333333

"אתם מבינים, והיא פשוט באה אלי במניפולציות מזוינות," אמר דאגי, לוגם מהבירה שלו, "ואני לא ידעתי מה לעשות. כלומר... אני אוהב אותה. באמת שכן, אבל..."

"אבל היא נפרדה ממך," הארי מולל קרקר על השולחן, "ואתה כועס עליה בגלל זה, כי מי-לעזאזל-תזרוק-את-דאגי-פוינטר? וזהו. כלומר, סתם נפגע לך האגו?" דני הרים גבה.

"לא, זה לא בגלל זה..." מלמל דאגי, והגיש את הכוס הריקה להארי, שמילא אותה ולקח עוד כוס גם בשבילו ושתה.

"אז בגלל מה?" שאל טום.

"כי אני לא יכול... אני לא יכול להסתכל עליה ולדעת שאני לא יכול..." הקול שלו גווע והוא שתה עוד כדי לא להתמודד עם השתיקה. "זה חזק, מה זה?"

"גינס*."

"אוה." הוא הנהן. טום ודני גם שתו.

"אז למה לא נלחמת על זה?" שאל טום. "כלומר, כשהיא נפרדה ממך, יכולת לומר משהו חוץ מלהתעצבן ולבעוט בעצמים דוממים בלי סיבה."

"כי התעצבנתי, לעזאזל!" הוא נעץ בטום מבט מסוכן. "החיים זה לא איזה סרט מפגר שבו כולם יודעים מה לומר באותו הרגע כי יש להם תסריט מזוין."

"וווהו, תשלוט בעצמך." העיר דני. "בכל אופן התגובה שלך לפרידה הייתה ממש דבילית."

"טוב, אני לא ראיתי את זה בא, אוקי? אני לא ידעתי מה לעשות, ואתם לא עוזרים לי!"

"אז תוציא את זה כבר," הארי שתה. "מה הבעיה שלך בכלל?" ואז הוא הוסיף- "אני אוהב גינס..."

"הבעיה שלו," אמר דני, "זה שהוא אידיוט. מחלה חשוכת מרפא."

"בן אדם," דאגי ניער את ראשו, "אני ממש מאוהב בה. ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני רק רוצה אותה בחזרה."

"אז תחזיר אותה."

"תגיד, לא אמרתי לך משהו על התקרית-המיותרת-במטבח?"

"אה, אני בטוח שזה יסתדר." אמר טום. ג'יאוונה התקרבה אליהם. הוא מלמל "אני הולך, תעדכנו אותי מה נסגר...", ואז  קם ונישק אותה בעדינות באמצע הדרך. היא הסמיקה, ודאגי הביט בהם במבט מקנא מעט.

"זה מה שהייתי רוצה לעשות, אתם יודעים. רק ללכת ולנשק אותה."

"את ג'יאוונה?!"  דני שאל בהלם.

"לא, טמבל, את מאי." דאגי רטן. "הי, הארי, תמלא לי עוד גינס."

"נגמר, רוצה קרלסברג?"

"שיהיה, אני רק רוצה לשתות..." דני הניד בראשו.

"טוב, אני אנטוש אתכם, זה בסדר?"

"כן, לך לאלה או משהו..." דאגי מלמל.

"איפה היא בכלל?" תהה דני, סוקר במבטו את החדר עד שהבחין בי, ב-לי ובמאי מדברות באחת הפינות. "נדמה לי שיש שם שיחת בנות."

דאגי נחר. "יש עוד קרלסברג?"

"מילר?"

"אני שונא מילר." הוא גנח בתסכול, נשען לאחור בעיניים עצומות. "יודע מה... תשים." הוא הביט במאי מהקצה השני של החדר, ואז הסיט את מבטו. "אני לא רוצה לזכור כלום מהלילה הזה."

"אז מה היה אחרי זה?" שאלה לי.

"אחרי זה הוא... הוא..." קולה של מאי קצת נשבר בנקודה הזאת, והיא השפילה את מבטה. "הוא נישק אותי, ואמר לי שהוא אוהב אותי." אני ולי נראינו המומות.

"את רצינית? אבל הוא ידע שכבר אין לכם סיכוי לחזור..." אמרתי.

"אני לא יודעת מה היה שם, זה פשוט... הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואז הוא פשוט הלך. אין לכן מושג איך זה שבר אותי... היה לי קשה להיפרד ממנו גם ככה, ואז הוא עוד זורק את זה עליי... ומה שהכי מתסכל זה שאני חושבת שגם אני מאוהבת בו."

אני ולי הסתכלנו אחת על השנייה, לשתינו כבר נגמרו המילים.

"קחי," לי הושיטה למאי את כוס השמפניה שהייתה בידה. "לא יזיק לך להשתחרר קצת. עבר עלייך לא מעט בזמן האחרון." מאי לקחה את הכוס ולגמה ממנה בדממה.

"אז מה נראה לכן שיקרה עכשיו?" שאלתי. הן הביטו בי.

"טוב... החלק הקשה של מאי כבר מאחוריה. השאלה היא... איך דני יגיב בעוד שבועיים?" לי נשכה את שפתה התחתונה ושתיהן הביטו בי.

"איך אני אפרד ממנו?" לחשתי.

"פשוט... פשוט ככה. תיפרדי ממנו בדם קר. ככל שתכאיבי לו יותר, ככה יהיה לו יותר קל להתגבר עלייך." אמרה לי.

"אני לא יכולה להכאיב לו ככה." אמרתי באומללות. "זה יכאיב לי יותר משזה יכאב לו."

"אל, זה רק בשבילו." אמרה מאי. "אם לא תעשי את זה, תגמרו כמוני וכמו דאגי. תראי אותנו. בגלל הדרך שבה נפרדנו, לשנינו קשה להתגבר אחד על השניה."

הבטתי בהן בייאוש. "תצילו אותי..." והנחתי את ראשי על כתפה של לי.

"דני מגיע." לי הזהירה אותי. מייד הרמתי את ראשי.

"טוב, אני הולכת למטבח להביא עוד שמפנייה. יהיה בסדר." היא נישקה אותי על הלחי והלכה.

לי פתחה את המקרר והביטה בעוגה שמאי הכינה במבט זומם, ואז נאנחה. "אני רוצה את העוגה הזאת..." היא מלמלה בטון מיוסר, ואז הסתובבה, מביטה בהארי שישב על אחד הכיסאות ושתה מים. "הארי?" היא שאלה בהפתעה.

"היי, לי," הוא ענה ושיהק.

"שתית יותר מידיי?"

"אה, דאגי קצת חייב-לשתות-ומהר בגלל כל הקטע הזה עם מאי אז הצטרפתי – " הוא שוב שיהק " –אליו, כדי שלא ירגיש לבד..."

לי התיישבה לידו באנחה. "אתה חושב שהם יהיו בסדר?"

"דאגי? לא יודע. אף-פעם לא ראיתי אותו," הוא שוב לגם מהמים, ורק אז היא הבינה שזה בעצם אבסולוט*, "מתחרפן ככה בגלל בחורה..." הוא נראה קצת לא מפוקס. "א- הי!" הוא קרא כש-לי לקחה את הכוס מידיו, קמה אל הכיור ורוקנה אותה שם.

"כדאי שתפסיק לשתות."

"הורסת מסיבות." הוא אמר באומללות, וקם. "תחזירי לי לפחות את הכוס."

"ואז אתה תמשיך לשתות ממנה ואני לא ארגיש שעשיתי משהו שימושי." לי שילבה את ידיה. "חוץ מזה, קח הפסקה."

"לא רוצה, אני אוהב לשתות." הוא התקרב אליה והיא הרגישה את גבה מתנגש בקיר. החזה שלו  היה מילימטרים ספורים משלה, והיא הביטה לתוך עיניו.

"הארי, מה..." הוא היסס קצת. "מה אתה – "

הוא קטע אותה, שפתיו נצמדות לשלה. היא הרגישה כאילו גוש קרח מכה בה במלוא העוצמה ברגע שזה קרה. הוא נישק אותה כמה שניות ואז התנתק ממנה, צועד לאחור.

היא הביטה בו בפה פעור.

"א-אבל איזי, ו..." היא מלמלה, ואז יצאה מהמטבח במהירות, לא מסתכלת עליו. היא נתקלה במישהו בדרך, אבל התעלמה ממנו ויצאה מהדירה, מתיישבת על המדרגות ובוהה בהלם ברצפה.

"הי," דני אמר לי, מחבק אותי. חייכתי.

"היי," חייכתי אליו, מנשקת אותו קצרות. ניסיתי לא לחשוב על ג'יימס באותו הרגע, ובשנייה שהסתכלתי על העיניים של דני, אני חושבת ששכחתי מכל מה שעבר בראש שלי מאז שהוא הלך עם דאגי.

הוא נגע בשרשרת שנחה על צווארי וחייך.

"נכון שאת נשארת לישון אצלי?" הוא שאל בתמימות. צחקתי וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.

"אוקי."

הוא חייך כמו ילד קטן שקיבל את מתנת חג המולד המושלמת שלו.  גיחכתי.

"מה?" הוא שאל.

"אתה מצחיק אותי," עניתי, מחייכת חיוך גדול שלא הצלחתי למחוק, "אני אוהבת אותך..." הוא רכן ונישק אותי בעדינות. הסתכלתי על השעון של ה-DVD. השעה הייתה שתיים-עשרה וחשבתי לעצמי, שאם הייתי סינדרלה והייתי צריכה לברוח עכשיו, כנראה לעולם לא הייתי חוזרת להיות עם דני אחרי זה. עצמתי את עיניי בכאב.

אני רוצה שהשבועיים הנותרים יימשכו לנצח...

"לי?" מייקל סגר את דלת הדירה של דני, והתיישב על המדרגות לידה. "מה קרה?"

היא הביטה עליו בהלם ואמרה, "א-אני..."

"הכל בסדר?"

"לא." היא נשמה עמוקות ואמרה, "הארי... הארי נישק אותי."

"מה?" מייקל היה המום בדיוק כמו לי. "מה פתאום? מה עם איזי?"

"אני... אני לא... לא יודעת, איזי לא כאן בכלל, והוא היה שתוי לגמרי... ואתה יודע שאני אוהבת אותו ועכשיו פתאום זה קרה, ו... ו..." קולה היה חנוק מעט והיא הניחה את ראשה על חזהו של מייקל. מייקל שתק, והיא הרגישה את חזהו עולה ויורד במהירות עם כל נשימה שלו. "תגיד משהו..." היא אמרה בייאוש.

"מה את רוצה שאני אגיד?" הוא שאל. היא הרימה את ראשה והביטה בו.

"לא יודעת, אבל היה נחמד אם היית קצת יותר תומך." האווירה הייתה קצת יותר טעונה אז.

"אני לא יכול." הוא הביט בה בערפול, והיא הרכינה את ראשה.

"אני מצטערת."

"על מה?"

"אתה יודע... שאני מציקה לך עם הצרות המפגרות שלי." היא חייכה חיוך קלוש, שמייד נמחק. "אני תמיד חושבת שאתה סובל אותי רק בגלל שאתה יותר מידיי נחמד..."

"זה לא זה." הוא לא הסתכל עליה. "אני פשוט לא..."

"לא מה?" לחשה בשקט. היא הביטה בו בעיניים גדולות, והוא נאנח, מעט מהבל פיו פוגע בפניה.

"את לא מבינה." הוא קם, פונה להיכנס בחזרה אל הדירה של דני.

"לא מבינה מה?" היא קמה אחריו, אוחזת בידו ולא נותנת לו להתרחק.

"אני לא רוצה להסביר לך."

"אז איך אתה מצפה שאני אבין?" היא שאלה, מעט עצבנית. "אני לא קוראת מחשבות. אם לא תגיד לי אני לא אדע על מה אתה מדבר." לסתו התהדקה.

"את באמת רוצה לדעת?"

"באמת, זה לא יכול להיות כל-כך נורא – "

"אני אוהב אותך, בסדר?"

*גינס זו בירה אירית, קרלסברג זה מותג בירה פופולארי שמקורו בדנמרק, ומילר זה לא בהכרח לא טעים (בירה אמריקאית, אגב).

אבסולוט זה הסוג הכי נפוץ של וודקה.