היא הביטה בו, המומה מכדי לדבר. הוא הרכין את מבטו.

"אמרתי לך שזה לא משנה."

"אתה אוהב אותי," היא אמרה באיטיות.

"אני חושב שזה מה שאמרתי..." מייקל מלמל.

"באמת?"

"כן, באמת."

"מייקל – "

"הי, לי, תשכחי מזה, טוב?" הוא נאנח בתסכול. "אני יודע שאת מאוהבת בהארי והכל, אז תתעלמי מזה, כאילו שלא אמרתי כלום..."

"אבל אמרת," היא נשכה את שפתה התחתונה.

"אני יודע."

"ואתה פשוט, כלומר..." מייקל הניד בראשו.

"זה לא חשוב."

"למה לא אמרת לי קודם?"

"לא יודע."

"א-" היא לא ידעה מה לומר, והוא פנה ללכת, "מייקל..."

"תראי, אני רוצה להישאר ידיד שלך. באמת רוצה, אז אולי נוכל רק..."

"אבל מייקל, אני – " הוא הביט בה, והיא חפרה עם ציפורניה בבשר של ידה. "מייקל, אני... לא יודעת מה לומר לך. באמת. אבל כשהארי נישק אותי," היא הרכינה את ראשה, "זה לא הרגיש כל-כך טוב."

"בגלל שהרגשת אשמה," מייקל אמר, "איזי והכל."

"לא." היא נאנחה. "אני לא... אני לא חושבת שאני מאוהבת בהארי. לא כמו שאתה חושב, כי... הנשיקה הזאת הייתה לא נכונה... לא בגלל שאני הרגשתי אשמה, בגלל שהרגשתי שאני מנשקת את האדם הלא-נכון." היא הרגישה צמרמורת מוזרה ולא נעימה עוברת בה, והיא הרימה את מבטה כדי להביט במייקל, קרוב אליה. הם הביטו אחד לשנייה בעיניים, ולי פתחה את פיה קלות. הוא רכן מעט בעדינות, עוצר מילימטרים ספורים משפתיה. היא התרוממה מעט על קצות האצבעות ונישקה אותו, כורכת את זרועותיה סביב צווארו בעוד ידיו מתמקמות על מותניה, מושכות אותה אליו. הם התנשקו, ולפתע, דלת ביתו של דני נפתחה, ומאט יצא ממנה. הם מיהרו להתנתק.

"מיי-" מאט עצר כשראה באיזה מצב הוא תפס אותם. הוא שיגר למייקל חיוך ערמומי ואמר, "מצטער על ההפרעה. אני אשאיר אתכם לבד, ילדים." ונכנס חזרה לדירה.

לי הייתה המומה ואדומה לגמרי. מייקל חייך במבוכה.

"מאט ידוע כבעל חוש-תזמון מושלם." גיחך מייקל. לי חייכה. "בכל מקרה..." הוא התקרב ל-לי ושוב כרך את ידיו סביבה. "תזכירי לי איפה היינו." היא עצרה אותו.

"אחר-כך, אני חייבת ללכת לשירותים." היא אמרה והתקדמה לכיוון הדלת. לאחר שנייה, היא חזרה על עקבותיה. "אבל לפני שאני אשכח..." היא נישקה את מייקל נשיקה מהירה על השפתיים ונכנסה לדירה. מייקל חייך ונכנס אחריה.

"הנה את!" מאי אמרה לי, ופילסה את דרכה בין מיליוני האנשים שהיו בסלון כדי להגיע אליי. "חותכים את העוגה, בואי כבר!" והיא משכה את ידי. שלחתי לדני חיוך מתנצל. הוא גיחך, והלך לחפש את המצלמה.

גבי משכה בידה את ג'יימס, שנראה משועשע. נכנסנו למטבח. טום הוציא את העוגה מהמקרר, והניח אותה על השולחן. דני נכנס למטבח, מחזיק במצלמה. מאי ולי התקרבו אליי, וכל ידידיו של ג'יימס התקבצו סביבו.

"אוקיי, כולם לחייך כמו אידיוטים!" דני אמר, וכולנו חייכנו. הוא צילם.

"התמונה יצאה מטושטשת, וטום נראה כאילו הוא בא ללקק את ג'יימס." העיר דני, בעודו בוחן את יצירת-האמנות שצילם.

"לא נכון," טום לקח ממנו את המצלמה. "אתה פשוט לא יודע לצלם. תן לי. אל, ג'יימס, בואו לכאן." ג'יימס התקרב אליי, כרך את ידו על כתפי ונישק אותי בלחי. טום צילם אותנו. לאחר מכן דני התקרב אליי ונישק אותי קצרות על השפתיים.

"מאי, בא לך לתת לי חתיכה?" הוא קרא לאחר מכן, הולך ממני. הרגשתי שאני מסמיקה קצת, וגם ג'יימס העיר לי על זה.

"את אדומה יותר מאף של ליצן," הוא אמר, גבתו מורמת.

"טוב, לא כולנו שולטים במקום בו הדם שלנו בוחר להתיישב, נכון?" צחקתי. הוא הניח את זרועו סביב כתפי והלכנו אל מאי ודני. לפני שהוא עזב אותי, הוא לחש; "דני הוא חתיכת ממזר בר מזל, את יודעת. אני מקווה שהכל יסתדר איתכם.". חייכתי אליו.

"אל, את נשארת לישון אצל דני?" לי שאלה אותי.

"כן," עניתי, "למה?"

"סתם כדי לדעת." היא משכה בכתפיה. אני והיא בדיוק ישבנו על הספות ודיברנו בעברית, כשהיא החליפה מבט נבוך ומאושר עם מייקל.

"קרה איתכם משהו?" שאלתי בזהירות. היא נראתה קצת מבוהלת.

"אממ, כן, אני והוא – אנחנו – די... ביחד עכשיו." היא לחשה את המילה האחרונה.

"אוה! אני כל כך שמחה בשבילך!" קפצתי עליה בחיבוק.

"אל... נחנקת... לא... יכולה... לנשום..." עזבתי אותה. "אוויר!" היא אמרה, נושמת עמוקות.

"איך זה קרה?" שאלתי. לי נראתה מהססת.

"אני אספר לך ולמאי אחר-כך..." היא אמרה. "איפה מאי בכלל? לא ראיתי אותה מאז שחתכו את העוגה..."

"בואי נלך לחפש אותה," הצעתי, אבל אז מאי בדיוק באה והתיישבה מולנו, נראית קצת הרוסה.

"הי, לי, כולם כבר מתחילים ללכת," היא אמרה. לי הנהנה וקמה. שתיהן נישקו אותי בלחי.

"נדבר מחר, תחזרי לפני ארבע, טוב?"

"כן, אמא." חייכתי, ומאי צחקה, בערך בפעם הראשונה מאז תחילת המסיבה.

טום וג'יאוונה התקרבו אליי.

"הי, אנחנו הולכים," אמר טום. "מזל טוב." הוא נישק אותי על הלחי.

"תודה, טום, על המסיבה הכי מדהימה בחיים שלי." לאחר מכן התקרבתי לג'יאוונה. "ביי, ג'יאו." היא נישקה אותי על הלחי.

"יום הולדת שמח." והיא, טום, לי ומאי יצאו מהדירה. כשהם הלכו דני בא והתיישב לידי, משעין את ראשו על כתפי ומביט בבלגן שהיה בדירה. היינו רק שנינו שם.

"נדמה לי שאני אצטרך לקרא למנקה גם מחר..." הוא מלמל בעצב.

"אתה לא מתכוון לנקות עכשיו?"

"אין לי כוח," הוא חייך. "וחוץ מזה, את יותר חשובה מבית נקי."

"וואו, תודה." צחקתי. "אם אמא שלי הייתה שומעת אותך עכשיו היא הייתה מתפלצת."

"היא כזאת גרועה?"

"חולת ניקיון."

"אאוץ'." הנהנתי.

"מתרגלים..." הוא קם מהספה ומשך אותי. "לאן?"

"רק נכניס את האוכל למקום ואז אני אוציא לך בגדים ונסדר לך מקום במיטה." חיוך קטן הופיע על פניי, אבל לא נראה שהוא שם לב לזה. עזרתי לו לנקות, ותוך בערך עשרים דקות המקרר שלו היה מלא בשאריות. עליתי אחריו אל חדר הארונות והוא הוציא משם כרית נוספת בשבילי. חיבקתי אותה. היה לה את הריח שלו, ועצמתי את עיניי בשקט. כשפקחתי אותן, שמתי לב לדני מביט בי.

"מה?" שאלתי. "יש לי משהו על הפנים?"

"לא, את סתם נראית ממש חמודה עם הכרית שלי." הוא חייך. הסמקתי קצת והלכתי אחריו בדממה אל חדר השינה.

"רוצה את התחתונים של מלחמת הכוכבים?" הוא שאל. חייכתי, מהנהנת. הוא הגיש לי אותם, ואז הביא לי חולצת טריקו פשוטה בשחור עם הדפס משונה שלא התייחסתי אליו. לקחתי את הבגדים והנחתי אותם בצד. לאחר מכן שמתי את הכרית במקום וסידרתי קצת את השמיכה, כשדני אחז בידי ומשך אותי אליו, מחבק אותי. הייתי מעט מופתעת.

"קרה משהו?"

"לא, סתם מתחשק לי." צחקתי, מניחה את ראשי על כתפו. הוא עזב אותי לאחר מכן. "את נכנסת להתקלח?"

"אממ, כן, מגבת?" הוא הלך והביא לי מגבת לבנה. חייכתי והלכתי אל המקלחת. "ג'ואי, לא שם, נכון...?" שאלתי באימה לפני שנכנסתי. דני צחק.

"לא, אל תדאגי, הוא גר בגיטרה, זוכרת?"

"הבית שלך הוא פשוט גן חיות..." מלמלתי, סוגרת אחריי את הדלת.

"אם את חושבת שהבית שלי הוא גן חיות, את צריכה להיות 24 שעות בבית של דאגי, ונראה מה תגידי אז." הוא אמר לי בזמן שהתקלחתי.

"מה?"

"לא חשוב." הוא נאנח. יצאתי מהמקלחת, לבושה בבגדים של דני.

"אז מה אמרת מקודם?" שאלתי, בעודי מחפשת את המסרק.

"רק שהבית של דאגי מלא ביצורים מפחידים." הוא אמר. בינתיים, מצאתי את המסרק. "אני חושב שהאקסית שלו עזבה אותו בגלל שהלטאה הפריעה להם במיטה." התחלתי לצחוק, ודני לקח מידי את המסרק.

"אכפת לך? אני צריכה את זה..." אמרתי והתקרבתי אליו. הוא התחיל לסרק את השיער שלו ואמר, "אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהסתרקתי..."

"אני לא מרשה לך להסתרק." הוא נראה מופתע. "אני מפחדת שתקום לי בבוקר עם שיער חלק..."

"ושיער חלק זה רע? הייתה תקופה שהייתי מחליק את השיער, את יודעת."

"אני יודעת, אבל הרבה יותר יפה לך תלתלים, לדעתי. וחוץ מזה," חייכתי אליו. "תלתלים זה סקסי." הוא חייך בערמומיות.

"אז אני סקסי, הא?" והוא ניפח את חזהו בגאווה.

"דיברתי על התלתלים שלך, אבל... טוב, אני מניחה שאתה... סביר."

"סביר?" הוא שאל בטון נעלב.

"אמ... כן, סביר. ואם לא תעזוב את המסרק הזה," לקחתי מידיו את המסרק, "גם סביר אתה לא תהיה."

"אני יותר מסביר!"

"הסבירות לכך מאוד נמוכה כרגע, מר סביר."

"כמה פעמים אמרנו 'סביר' בחמש-דקות האחרונות?" הוא שאל.

"אתה רואה, דני? הסבירות שלך משפיעה על שנינו."

"ה-... סבירות שלי?" הוא צחק. "עוד נראה בקשר לזה." והוא התחיל לדגדג אותי. זה מנהג שיש לו כשהוא יודע שבדיון שאנחנו מנהלים, אין לו סיכוי לנצח. "את נכנעת?" הוא שאל, בעוד אני לוחצת על הבטן שלי ומנסה להתחמק ממנו.

"לא!"

"נו, רק תגידי את מילות הקסם, ואני אפסיק!" הוא גיחך, והתחלתי להיות אדומה מרוב הצחוק.

"הוקוס-פוקוס!" אמרתי, מצחקקת ומתנשמת במהירות.

"אז ככה?" נשכבתי על המיטה והתקפלתי כשהוא המשיך לדגדג אותי. "אני יכול להמשיך לדגדג אותך כל הלילה, את יודעת."

"עוד נראה." נעצתי את האצבע שלי בצלעות שלו, והוא מייד התקפל. "אה-הא!" והתחלתי לדגדג אותו באכזריות. "זה הסוף שלך, ג'ונס!" הוא צחק בקול, וניסה להדוף אותי ממנו. אחרי רגע, מצאתי את עצמי נשכבת עליו. הסתכלנו בעיניים אחד של השניה למשך כמה שניות, עד שנישקתי אותו. הוא נישק אותי בלהט, הידיים שלו מתמקמות על מותניי בעדינות. הרגשתי את החולצה שלי עולה, ואת היד שלו מלטפת את הגב שלי באיטיות מצמררת. פקחתי את עיניי, וראיתי שגם שלו פקוחות. הייתה במבט שלו שאלה אילמת – "אפשר?"

עצמתי את עיניי, מרימה את החולצה שלו בתגובה.