ג'יין פתחה את המסנג'ר שלה, ומייד שלחה הודעה לג'סיקה.

"ג'סי, אני מצטערת, דברי איתי?" ג'יין חיכתה לתשובה ממנה בערך עשר-דקות. אז היא התייאשה, קמה מהכיסא והתכוונה לצאת מהחדר- כששמעה קול הודעה נכנסת במחשב. היא מייד התקרבה למסך וקראה את ההודעה.

"יכולת לפחות להודיע לי."

"זה באמת ברח לי מהראש, אני מצטערת." היא הקלידה. "אני מרשה לך להתנקם בי." היא הוסיפה סמיילי מחייך.

"תהיי בטוחה שאני אתנקם." כתבה ג'סיקה, ולאחר מכן, היא גם שלחה סמיילי.

"את לא תאמיני עם מי הייתי בריתוק." כתבה ג'יין. "דאגי פוינטר!" שניה לאחר מכן ג'יין שמעה את הפלאפון שלה מצלצל ומיהרה לענות.

"מה?!" שאלה ג'סיקה בהלם. "דיברת איתו? אני רוצה לשמוע פרטים, ספרי לי הכל!" היא אמרה בהתרגשות.

"תשמעי, הוא בכלל לא כמו הסנוב שכולם מספרים שהוא! הוא מצחיק, וחמוד-"

"כן, כן, חמוד, אבל על מה דיברתם? הוא אמר משהו עליי?"

"הוא יודע שאת אוהבת את פאראמור." אמרה ג'יין.

"כן? ומה עוד הוא אמר?" נשמעו רעשים על הקו.

"טוב, גם הוא אוהב את בלינק-182, והוא הכי שונא-... ג'ס? את איתי?"

"כן, תמשיכי!"

"מה את עושה?" שאלה ג'יין בסקרנות.

"אני רושמת את כל מה שאת אומרת, כדי לא לשכוח. אני רוצה לדבר איתו על כל הנושאים שהוא אוהב." ג'יין צחקה.

"טוב, אז הוא הכי שונא את שיעור מתמטיקה עם רויאלטון, הוא הבסיסט במקפליי, הוא אוהב פאנק-רוק, למרות שיש לו טעם נרחב במוזיקה והוא גר ברחוב וייטהול." אמרה ג'יין. "ואני חושבת שזה הכל."

"וייטהול? זה בכיוון השני..." מלמלה ג'סיקה.

"כן, אני יודעת. בגלל זה נפרדנו ביציאה מהבית-ספר. אבל אפשר לומר לך משהו?"

"כן, ברור."

"הוא בכלל לא כמו שהוא נראה, בעצם... היה כיף לדבר איתו, כאילו, קיוויתי שת'ורנטון לא יחזור, רק בשביל שאני אוכל לדבר איתו עוד קצת."

"ג'יין יקירתי, את קצת חורגת מהמסגרת." אמרה ג'סיקה. "אני זאת שאמורה להיות דלוקה עליו, זוכרת?" היא גיחכה. ג'יין צחקה.

"ומה תעשי אם תגלי שאני ודאגי ברחנו ביחד כדי להתחתן בסתר?"

"הו... אני אשלח אליכם את המאפיה, את יודעת שיש לי קשרים." שתיהן צחקו. "אבל עכשיו ברצינות, את לא נדלקת עליו או משהו, נכון?"

"נראה לך? ממש לא. אני רק חושבת שבתור ידיד הוא מגניב לגמרי, סתם אחד שכיף לדבר איתו. אני מבטיחה לך, אני ודאגי פוינטר לעולם לא נהיה זוג." אמרה ג'יין בביטחון.

דאגי לא הלך הביתה מייד אחרי בית-הספר, הוא הלך לבית של דני. הוא דפק על הדלת, וויקי- אחותו הגדולה של דני- פתחה אותה.

"היי, דאג, סגור את הדלת אחריך, טוב?" והיא נכנסה בחזרה לחדר שלה.

"אני מרגיש נפלא, תודה ששאלת." דאגי אמר לעצמו במרירות וסגר את הדלת.

"אתה מדבר לעצמך? אני יודע שעבר זמן מאז שהייתה לך חברה, אבל אין צורך שתתחיל לדבר לקירות." גיחך דני.

"טמבל." צחק דאגי.

"אז, מה מביא אותך לכאן?"

"מה מביא אותי לכאן? אני בא אליך כמעט כל יום."

"אני יודע, אבל אני אוהב לשאול את השאלה הזאת." אמר דני, ונכנס למטבח. "בירה?"

"זרוק." דני זרק לדאגי את בקבוק הבירה ודאגי תפס אותו בתנועה חדה.

"תפיסה טובה."

"אז שמעתי שהלכת להתחיל עם ילדה מהכיתה שלי...?" שאל דאגי ופתח את הבקבוק ברעש.

"אני לא מתחיל עם ילדות בכיתה י'." אמר דני. "הן מתחילות איתי." הוא פתח את הבקבוק. "וחוץ מזה, למה נראה לך שהתחלתי איתה?"

"אה, אני חושב שהארי אמר על זה משהו."

"זה שאמרתי להארי שהיא כוסית לא אומר שאני אלך להתחיל איתה." גיחך דני. "אבל ראיתי אותך היום עם איזו אחת... איך קוראים לה... ג'יין." נזכר דני.

"ג'יין? מאיפה אתה מכיר אותה?" שאל דאגי בהפתעה.

"אה, היינו ביחד בחטיבה. היא מנגנת על תופים, אתה יודע?"

"כן, היא אמרה על זה משהו... אני לא מאמין שאתה מכיר אותה. רגע, ואתם ידידים טובים?"

"לא הייתי מגדיר אותנו בתור ידידים, אנחנו... מכרים. אני בכלל מכיר אותה דרך טום, הם ידידים טובים." דני לגם מהבירה שלו.

"טום גדול ממנה בשנתיים, מה יש לה לחפש אצלו?" שאל דאגי, המום מהמידע הזה.

"ממה שהבנתי שניהם גדלו ביחד בהארו, הם חברי ילדות, אני מניח. למה כל החקירה הזו, בכל-מקרה?" הוא שאל בערמומיות.

"סתם סקרן." התחמק דאגי.

"היא מוצאת-חן בעיניך, נכון?" חיוך זחוח התפשט על פניו של דני.

"לא, היא סתם חמודה כזאת. אנחנו אפילו לא ידידים. בסך-הכל היה לי כיף לדבר איתה, יש לנו המון דברים במשותף. והי, ידעת שגם היא אוהבת את בלינק?"

"אהה, הילדים של היום..." דני הניד בראשו והלך למטבח להביא עוד בירה.

-למחרת, בבית הספר-

"...וכך החלה מהפכת האימפרסיוניזם."

"לא ציינת באילו שנים היא התחוללה, פארקר. קיבלת שבע. שב." אמר המורה וטרנס מיהר לחזור למקומו. "הבא בתור... אה, פוינטר. הרבה זמן לא שמענו ממך." דאגי הרים את ראשו בבהלה.

"אה... אני..."

"לקחת נושא לבחירה וסיכמת עליו? אלה היו שיעורי הבית להיום."

"א - "

" -הכנת את שיעורי הבית, אדון פוינטר?"

דאגי סרק את הכיתה בחיפוש אחר ישועה, כשג'סיקה, שישבה איתו בשולחן, הזיזה לידו את המחברת שלה. הוא לקח את המחברת.

"כן, המורה."

"אם ככה, גש הנה וקרא את הסיכום שלך." דאגי קם והלך לקדמת הכיתה, מחזיק בידיו את המחברת של ג'סיקה.

"אוקיי, אז הסיכום שלי הוא על ויקטור הוגו." דאגי נשם עמוקות והתחיל להקריא. "ויקטור מארי הוגו היה סופר, משורר, מחזאי ופוליטיקאי צרפתי. ממייסדי זרם הרומנטיקה בספרות וממובילי תנועת התחייה הגותית בצרפת. נודע בעיקר מספריו המפורסמים: "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים". חי בשנים..."

דאגי המשיך לסכם עד שנשמע הצלצול.

"סיכום יוצא מן הכלל, פוינטר. עשר. מחר יהיה בוחן על מהפכת האימפרסיוניזם, לימדו היטב את החומר. הכיתה משוחררת." אמר המורה ויצא מהכיתה.

דאגי התקרב לג'סיקה. "תודה רבה, אין לך מושג איך הצלת אותי." הוא אמר בהקלה. "ג'סיקה, נכון?" היא הנהנה בהתרגשות. "אני מכיר אותך. את אוהבת את פאראמור."

"אה, לא." היא אמרה במהירות. "אני אוהבת את בלינק-162."

"התכוונת- 182?"

"כן, אני תמיד מתבלבלת..." היא מלמלה במבוכה.

"באמת?" הוא שאל בהפתעה. הם יצאו מהכיתה והלכו במסדרון. "איזה שיר שלהם את הכי אוהבת?"

"Don't Tell Me It's Over." היא השיבה. "ואתה?"

"זה גם האהוב עליי!" הוא אמר. "יש לך טעם טוב."

"אוף, רויאלטון נתנה לי ריתוק היום. אני שונאת את שיעורי מתמטיקה איתה, הם סיוט!"

"גם את?" הוא שאל. "כן, היא איומה. גם לי יש ריתוק היום. ומחר. וביום שאחרי, וככה עד סוף השבוע."  היא צחקה.

"איחורים, הא? הייתי מתה פשוט לזרוק עליה את כל הרישומים שלי, ולברוח לווגאס עם הגיטרה."

"את..." הוא מלמל בהלם. "את מנגנת?"

"קצת, בבס. למה?"

"את צוחקת עליי!" הוא אמר, המום. "גם אני מנגן בבס!"

"באמת?" היא שאלה בנימה מופתעת-ולא-משכנעת-בעליל.

"כן. אז תגידי, יש לך מסנג'ר?"

"כן!" היא השיבה במהירות, מחייכת חיוך ענקי. "כלומר..." היא מחקה את החיוך מפניה. "כן, אבל אני לא מתחברת הרבה... אתה יודע... יש לי דברים חשובים יותר לעשות..."

"אה." הוא אמר באכזבה.

"אבל אני אתחבר הרבה עכשיו! כי, אמ..." היא מלמלה. "בקיצור, הנה המסנג'ר שלי." היא רשמה לו את כתובת המסנג'ר שלה על חתיכת נייר והושיטה לו אותה.

"תודה." הוא אמר בחיוך. הצלצול נשמע. "שיט, אני חייב לזוז לבניין השני, יש לי ביולוגיה. נתראה בריתוק." הוא נופף אליה ומיהר לרדת במדרגות.