"טום?" ג'יין דפקה על הדלת. כשלא שמעה כלום, פתחה אותה. "טום? אתה כאן?" היא נכנסה לסלון,

התחילה לעלות במדרגות ודפקה על דלת-חדרו של טום. הוא לא היה שם. באותו הרגע היא התחילה לשמוע צעדים מכיוון המסדרון. "טום?" שאלה, מהססת.

"ג'יין?" היא קפצה בבהלה, מסתובבת אחורה ורואה את קרי - אחותו הקטנה של טום.

"קרי..." מלמלה בהקלה. "הבהלת אותי!"

"מצטערת." היא צחקה. "מה את עושה כאן?"

"באתי לטום, ולא מצאתי אותו."

"הוא במרתף, גם דני שם."

"אה, אוקיי." אמרה ג'יין. "אז אני יכולה לרדת?"

"כן, ברור." קרי זזה ואפשרה לג'יין לצאת מהחדר.

"תודה." היא וירדה במדרגות למרתף. "היי, טום." חיוך נפרס על פניה כשראתה את טום ודני יושבים על אחת הספות ומנגנים בגיטרה.

"ג'יין?" טום מלמל בהפתעה. "מה את עושה כאן?"

"ככה אומרים שלום?" ג'יין אמרה בהפתעה, "מלא זמן לא הייתי אצלך, אז קפצתי לבקר."

"היי!" הוא אמר בשמחה וקם כדי לחבק אותה. היא די התגעגעה לחיבוקים האלה, וידיה רעדו קצת כשהיא חיבקה אותו בחזרה.

"אתם מתכוונים להתמזמז?" שאל דני, כששם לב שהם מתחבקים כך כבר בערך דקה.

"דני, הרסת לי את התכנית." אמר טום בקול נעלב.

"סליחה, תומאס. שאני אשאיר אתכם לבד?"

"אל תהיו מטומטמים." צחקה ג'יין.

"אל תבקשי מהם דברים שנמצאים מעבר לגבולות-היכולת שלהם." אמרה קרי בזמן שירדה במדרגות.

"את צודקת, מצטערת." ג'יין וקרי צחקו. "אגב, תתחדש על הגיטרה, טום."

"רואים שלא היית כאן המון זמן, היא לא חדשה. אבל תודה, בכל-מקרה."

"אפשר?" היא שאלה את דני.

"בטח." הוא נתן לה את הגיטרה החשמלית שבידו. "את יודעת לנגן?"

"אממ... לא בדיוק." מלמלה. היא ניגנה משהו לא מוגדר שהיה יכול להחריש את כולם, אם דני לא היה קופץ על המגבר ומכבה אותו ברגע האחרון.

"אאוץ'," הוא מלמל ושפשף את אוזניו. "זה כאב."

"קודם-כל, תנסי להחזיק את הגיטרה בצורה כזאת," טום התיישב מאחוריה, הניח את ידיו על ידיה והראה לה את הדרך הנכונה לאחוז בגיטרה. צמרמורות התחילו לעבור בה למגע ידיו על כתפיה, משום-מה.

"אה..." ג'יין התחילה למלמל. ואז היא וטום הרימו את מבטם אל דני וקרי, שבהו בהם בהשתאות.

"על מה אתם מסתכלים?" שאל טום.

"סתם, אתם ממש חמודים ביחד." השיבה קרי ומשכה בכתפיה.

"שמעת, ג'יין? אנחנו חמודים ביחד." אמר טום.

"שמעתי, טום. חבל שאנחנו לא ביחד." היא אמרה בקול עצוב, והם התחילו לצחוק.

"אם אתם אומרים. בכל-מקרה, תומאס, אני חייב לזוז." העיר דני, לאחר שהציץ בפלאפון שלו. "היה מגניב לפגוש אותך, ג'יין," הוא רכן אליה ונישק אותה בלחי. "ביי, קרי." הוא חיבק את אחותו של טום במהירות. "נתראה, חבר'ס." והוא עלה במדרגות והלך.

"לבנאדם יש סטייל." אמרה ג'יין, מהרהרת.

"את מנסה לגרום לי לקנא?" שאל טום.

"למה, אתה מקנא?" חייכה.

"מאוד." הוא הנהן בעצב. קרי המשיכה לבהות בהם. "מה?" רטן טום.

"אתם באמת יכולתם להיות חמודים ביחד." היא אמרה, ובזאת היא עלתה במדרגות.

"מצטער עליה." טום גיחך בקלילות. "אחיות קטנות. לכי תביני."

"אוקיי." ג'יין צחקה. "חה, אני ואתה ביחד. רק המחשבה." היא ניסתה לגרום לזה להישמע מצחיק. ופתאום היא נראתה מהורהרת.

"כן, אני יודע, זה הדבר הכי הזוי ששמעתי בחיים שלי." הוא צחק, והיא כאילו התעוררה מחלום.

"כן," היא חייכה באילוץ. "הזוי."

"הי, תגידי, רוצה שאני אתקשר לדאגי והארי שיבואו? נזמין סרט, נאכל פיצה, ויהיה מגניב?"

"בטח, בכיף." היא אמרה. הוא חייג לדאגי ולאחר-מכן להארי. לאחר כמה דקות הוא הודיע שהם בדרך. היא המהמה כמה דברים, ואז שאלה, "תגיד, יש אצלך תופים?"

"יאפ, יש במוסך, את התופים הישנים של הארי. פעם היינו עושים חזרות אצלי בבית, אז כולם היו באים לפה." הוא אמר, ומשך בכתפיו. "אני לא חושב שעשינו חזרה במוסך הזה כבר בערך שנתיים."

"אתה מתגעגע לזה?" היא שאלה.

"למה?"

"לימים של לפני-מקפליי? כאילו, לפני שהתפרסמתם?"

"אני מתגעגע, אבל לא הייתי רוצה לחזור אליהם. מקפליי זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. ולפני שהתפרסמנו היינו סתם... ילדים שמנגנים. לא יותר מזה." השיב. היא הביטה בו בחיוך.

"הי," היא הסתכלה לו בעיניים. "אף-פעם לא הייתם 'סתם ילדים שמנגנים'." חיוך צדדי עלה על פניו, חושף את גומת-החן שלו.

"תודה." פתאום הוא שם-לב שהוא עומד קרוב אליה. קצת-יותר-מדיי קרוב. היא הסתכלה על העיניים החומות שלו, וראתה את הפנים שלה משתקפות בהן. היא התקרבה אליו עוד יותר, לא בטוחה מה היא עושה. "ג'יין..." הוא אמר את שמה בשקט. כל-כך בשקט, שהוא בקושי שמע את עצמו.

"ג'יין?" היא הסיטה את מבטה אל המדרגות במהירות, ומוחה קלט ברגע אחד את דאגי בוהה בהם במבט, אולי, מאוכזב.

"ד-דאגי..." היא מיהרה להתרחק מטום, שנראה מבולבל.

"היי, דאג." אמר טום, בניסיון להעמיד פנים ששום-דבר יוצא דופן לא קרה עכשיו. "איך נכנסת?"

"קרי פתחה לי." הוא נשמע מוזר, והקול שלו היה מונוטוני וקריר.

"אה, קרי. ו-אממ, הארי איתך?"

"הוא עדיין בדרך. אז מה עשיתם לפני שהגעתי?" הוא שאל בחשדנות. טום נראה מבוהל, והתחיל לגמגם.

" -דני היה פה." ג'יין קטעה את גמגומיו של טום. "ניגנו קצת בגיטרה ואז הוא הלך."

"התכוונתי, מה עשיתם אחר-כך? כשעמדתי - "

" -טוב, אז איזה סרט רואים?" טום שאל, משנה נושא במהירות.

"אוּ, עוד עשר-דקות יש את 'המנסרים מטקסס'!" אמרה ג'יין בשמחה.

"מגניב, אז רואים את 'המנסרים'!" נשמע צלצול בדלת. "שניה, אני אלך לפתוח להארי." טום עלה במדרגות. ג'יין שמה לב שהיא עומדת לבד עם דאגי.

"אני עולה למעלה, לראות מתי בדיוק הסרט..." היא מיהרה לומר, לפני שהוא יספיק לדבר. היא התכוונה לעלות במדרגות, והוא משך את היד שלה.

"אמרת שאת וטום רק ידידים." הקול שלו היה קר. היא קצת כעסה על הנימה שלו.

"זה לא עניינך."

הוא הביט בה בפליאה, פתח את פיו, ואז סגר אותו. "בסדר." אמר לבסוף.

"בסדר." חזרה אחריו ועלתה למעלה. לאחר דקה הוא עלה אחריה.

"היי, הארי!" אמרה ג'יין והתקרבה אליו. "זה כל-כך מגניב לפגוש אותך."

"גם אותך!" הוא אמר בחיוך. "ג'יין, נכון?"

"כן, ואני גם מתופפת! ראיתי איך אתה מתופף, וזה הדבר הכי מדהים בעולם! תוכל להראות לי אחר-כך איך אתה מסובב את הדראמסטיקס? אני יודעת שזה הכל עניין של אימון, אבל אני לא מצליחה!"

"ווהוו, אוקיי." הוא אמר, קצת מסמיק. "תודה."

"מצטערת אם הפחדתי אותך, אני פשוט מתרגשת." הסבירה, מתחילה להאדים.

"את יודעת, אני מכיר אותך כמעט כל החיים שלי, ואף פעם לא ראיתי אותך מסמיקה." טום אמר. היא נראתה מופתעת והוא הוסיף- "זה חמוד."

אם היא הייתה אדומה קודם, זה כלום לעומת כמה שהיא אדומה עכשיו. דאגי קימץ את אגרופיו, וגם התחיל קצת להאדים.

"הכל בסדר איתך?" שאל אותו הארי בהשתאות.

"בטח, הכל מעולה. למה שלא יהיה? כלומר, אני בסדר. הכל בסדר איתי. אני מרגיש נפלא. אף-פעם לא היה יותר טוב." הוא השיב, מעט עצבני.

"טוב." הארי וטום בהו בו. ג'יין, לעומתם, העדיפה לבהות ברצפה, שנראתה נורא מעניינת פתאום.

"בכל-מקרה, לכו לסלון, אני בינתיים אזמין את הפיצה." אמר טום. ג'יין, הארי ודאגי התיישבו על הספה.

"איזה תוספות?" שאל טום.

"אנשובי."

"תירס."

"פטריות."

"למה אני שואל?" הוא גיחך וחזר לטלפון.

"הי, אתה בא? הסרט מתחיל!" קראה ג'יין, וטום מיהר להתיישב לידה. דאגי עדיין נראה מרוגז.

"אלוהים." אמרה ג'יין באימה, כשניסרו למישהו בסרט את הרגליים. ואז נשמע צלצול בדלת. כולם קפצו וג'יין פלטה צרחה קטנה.

"הפיצה כאן!" אמר הארי בשמחה וניגש לפתוח את הדלת. כולם נאנחו בהקלה.

"הכסף על השולחן." אמר טום, מצחקק. "חה, איך צרחת." פנה אל ג'יין.

"אני? אתה זה שקפצת!" היא גיחכה.

"קפצתי בגלל הצרחה שלך!"

"הו, באמת? תירוצים, אה, תומאס?"

"ממתי את קוראת לי תומאס?"

"מעכשיו."

"עוד נראה." והוא התחיל לדגדג אותה. היא מיד התקפלה ופרצה בצחוק.

"עזוב אותי, תומאס!" היא קראה, מצחקקת.

"לא עד שתפסיקי לקרוא לי ככה!"

"אוקי, טום, שחרר אותי!" היא בקושי נשמה, וכשהוא עזב אותה היא התנפלה עליו. "אתה מת!" והיא התחילה לדגדג אותו.

"אהמ אהמ." הארי כחכח בגרונו במבוכה. ג'יין וטום הרימו אליו את מבטם.

"אוי." אמרה ג'יין במבוכה ומיהרה לרדת מטום.

"אז אממ..." מלמל טום, בעוד הוא מתחיל להאדים. "מי רוצה... פיצה?" ורק אז הם נזכרו שדאגי עדיין כאן. הוא הסתכל על הטלוויזיה, הפנים שלו אדומות ואגרופיו קמוצים, וכולם הניחו שהוא פשוט מושפע מהסרט.

"הי, דאג, הפיצה פה." טום נופף בידו מול פניו של דאגי.

"אה, פיצה." הוא מלמל, ולקח את משולש הפיצה שטום הגיש לו. הוא תלש באכזריות חתיכה מהמשולש ולעס אותה באגרסיביות.

"אתה בסדר?" שאל טום בבלבול.

"אמרתי לכם, אני בסדר!" הוא אמר, עצבני. הסרט נגמר. ג'יין בהתה במסך הטלוויזיה בהלם.

"ג'יין?" שאל טום במבט מודאג. "את כאן?"

"ג'יין?" גם הארי נראה מודאג. "מה קרה לה?" שאל את טום.

"אני די, אממ... נזכרתי שהיא תמיד לקחה סרטי-אימה בצורה קשה."

"אני... הוא... מנסרים..." היא מלמלה באימה, ועל פניה הייתה הבעה ריקנית.

"הארי, תביא מים." אמר טום, והארי מיהר למטבח. הוא חזר עם כוס מים קרים, מושיט אותה לטום, ששפך אותה על פניה של ג'יין.

"למה זה היה טוב?" היא שאלה בכעס.

"את נראית כמו זומבי!" אמר הארי.

"אני לא!"

"למה לא אמרת שאת רגישה לסרטים כאלה?" שאל טום.

"אני לא." היא אמרה, נעלבת. "אתה יורד עליי בגלל שאני בת." עיניה הצטמצמו בחשדנות. "גם דאגי הושפע מהסרט. ועליו אתה לא שפכת מים."

"אני לא הושפעתי מהסרט." אמר דאגי.

"אתה כן."

"אני לא."

"אתה כן."

"אני ל - "

"טוב, די." אמר הארי. "אתם מעצבנים."

"הוא התחיל."

"היא התחילה." הם אמרו פה-אחד.

"אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים." אמר.

"לא נכון." הם אמרו ביחד. ואז הם נעצו אחד בשניה מבט זועף, שילבו את ידיהם בכעס, וכל אחד מהם הביט לכיוון אחר.

"יש לך מושג מה עובר עליהם?" שאל הארי את טום.

"אפילו לא שמץ." טום הניד בראשו במבט של: 'חסרי-תקנה'. "טוב, תודיעו לנו כשתחליטו לחזור למציאות, כי יש עכשיו את 'מה שקורה בווגאס' בערוץ שלוש."

"לא, אני צריך ללכת." אמר דאגי.

"לאן?"

"נזכרתי שקבעתי עם ידידה בקולנוע."

"ידידה? מי?" שאל טום בהשתאות. דאגי שלח מבט של שביעות-רצון לעבר ג'יין.

"ג'ס, מהכיתה שלי." ג'יין הרימה את מבטה אליו.

"אוקי, תיהנו." טום פטר אותו בהינף יד.

"כן, ואל תעשו שטויות, אתה לא רוצה להסתבך עם ההורים שלה." הארי צחק. ג'יין הביטה בו בתוכחה.

"אני הלכתי." אמר דאגי ויצא מהבית.

"אז 'מה שקורה בווגאס'?" שאל טום.

"נה, נראה לי שגם אני אלך." אמר הארי. "נזכרתי ששכחתי את המקלות של התופים אצל דני, ואתם מכירים את אמא שלו, אני צריך ללכת אליו לפני שהיא תזרוק אותם."

"טוב, ביי." אמר טום.

"ביי, הארי." ג'יין חיבקה אותו.

"ביי, טום, ביי ג'יין." והוא יצא מהדלת. שוב נשארו רק טום וג'יין.

"אז איפה ההורים שלך?" היא שאלה בניסיון לשבור את הדממה המביכה.

"אה, הם מחוץ לעיר לכמה ימים, רק אני וקרי בבית." הוא אמר. "תראי, ג'יין, בקשר למה שקרה לפני שדאגי הגיע..." הוא התחיל לגמגם, וגירד את העורף שלו במבוכה.

"לא קרה כלום." היא מיהרה לומר. "נכון?"

"נכון. כי, אממ, את יודעת שאני אוהב את ג'יאוונה מהשכבה שלי, וזהו. כן."

"אני יודעת, ו- רגע... מה?"

"מה?"

"אתה... אתה אוהב את ג'יאוונה?" היא שאלה בחיוך ממזרי.

"אמרתי את זה?" הוא התחיל להסמיק.

"כן. ואתה כל-כך חמוד." היא אמרה. "אגב, מה השעה?"

"אה..." הוא הציץ בשעון שבמטבח. "חמש."

"הא, שיט. יש לי שיעור תופים עוד רבע-שעה. ביי טום, היה כיף." היא נישקה אותו על הלחי, חיבקה אותו, ומיהרה לצאת. לאחר שניה, היא חזרה על עקבותיה. "ואתה וג'יאוונה כל-כך חמודים ביחד."

"לא הלכת כבר?" הוא שאל, אדום לחלוטין.

"כן, הלכתי, ביי." היא יצאה.

"הי, ג'ס?" שאל דאגי, מחזיק את הפלאפון ביד אחת וביד השניה פותח את דלת ביתו.

"היי, דאגי." היא אמרה, מעט בלחץ.

"תגידי, את פנויה היום?"

"כן!" היא אמרה בשמחה. "אני מתכוונת, אממ, זה תלוי. למה?"

"כי חשבתי שאולי תבואי איתי לסרט - ?"

"אה, אתה רציני?" היא שאלה. "ברור! אז תהיה אצלי עוד חצי-שעה, אני מחכה לך, נתראה!" והיא ניתקה לפני שהוא הספיק להשחיל מילה. הוא סגר את הפומית של הפלאפון באנחה.

"עוד חצי-שעה."