בערך בשתיים בלילה הפלאפון של ג'יין צלצל. היא הניחה את הכרית על ראשה, מנסה להתעלם מהצלצול. הפלאפון המשיך לצלצל, והיא הרימה אותו מהשידה שליד המיטה שלה, וזרקה אותו בעצבים על הרצפה. הוא הפסיק לצלצל. היא התכוונה להמשיך לישון, כשהפלאפון שוב צלצל. היא קמה מהמיטה, מקללת את הפלאפון, והרימה אותו מהרצפה.

"הלו?" היא שאלה בנמנום.

"ג'יין! ג'יין-ג'יין-ג'יין!"

"מדברת. מי זו?" היא שאלה בעייפות.

"מה זאת אומרת? זו אני!" היא אמרה בקוצר-רוח. הייתה שתיקה. "ג'סיקה? חברה שלך?"

"אה, היי, קס. כלומר, ג'ס. מה נשמע?" ג'יין פיהקה.

"דאגי הזמין אותי לסרט והלכנו והיה כל-כך כיף! ולקראת סוף-הסרט התנשקנו! והוא קנה לי גלידה והלכנו בפארק והיה- "

"- רגע, מה?" ג'יין התעוררה באחת. "התנשקתם?"

"כן!!!"

"אני... אני מתכוונת... וואו."

"אני יודעת, גם אני הייתי בהלם!" היא אמרה באושר. "את לא מבינה כמה הוא חמוד- "

"רגע, ג'סי, איך זה קרה? איך התנשקתם? ספרי לי הכל!" ג'יין קטעה אותה.

"אממ..." היא נשמעה לחוצה. "אולי אני אספר לך בבוקר?"

"לא, ג'ס, ספרי לי עכשיו!"

"טוב, אה... אז דיברנו על ההופעה של בלינק מחר, ו- "

" -מה?!"

"הם מופיעים כאן מחר, לא ידעת?" שאלה ג'ס בבלבול. "הם מופיעים ב- Party On The Beach, דאגי אמר לי."

"טוב, בסדר, תמשיכי." אמרה ג'יין ושפשפה את מצחה.

"אז, אה, אמ, דיברנו עליהם ואז אמרתי לו שאני הולכת להופעה- "

" -ולא אמרת לי?"

"באמת נראה לך שתכננתי ללכת? בכלל לא ידעתי שהם מופיעים עד שהוא אמר לי! אמרתי את זה כדי לשכנע אותו שאני אוהבת אותם!"

"ג'ס, תחתכי כבר את הבולשיט! מתישהו הוא יגלה שכל הזמן הזה את שיקרת לו!"

"את מנפחת את זה, הוא רק חושב שאני תלמידה גרועה, שונאת מתמטיקה, מנגנת בבס, ועוד כל מיני דברים שוליים."

"לא, אני לא מנפחת את זה, את ניפחת את זה. ג'סי, הוא לא נישק אותך, הוא נישק את מי שהוא חושב שאת."

"את כל-כך לא אמרת את זה עכשיו." אמרה ג'סיקה בהלם. "את רק מקנאה. את מתוסכלת בגלל שאין לך חבר ובגלל שדאגי פוינטר הזמין אותי לצאת ולא אותך. ואת מוציאה את זה עליי."

"תעשי לי טובה, לא הייתי יוצאת עם דאגי פוינטר גם אם הוא היה הבן האחרון על כדור-הארץ."

"באמת, ראיתי איזה מבט יש לך כשאת מדברת עליו. ואולי כל השכבה חושבת שאת וטום ביחד, אבל אני יודעת טוב מאוד שאת אוהבת את דאגי."

"את יודעת מה? איבדת אותי ב- 'את רק מקנאה'. אני מקווה שתביני שכל מה שאת עושה לא בסדר. ביי, ג'ס." וג'יין ניתקה. הפלאפון שלה שוב צלצל. היא הרימה אותו והטיחה אותו בקיר בעצמה. הפלאפון התפרק, והחלקים שלו התפזרו בכל החדר. ג'יין התעלמה מזה, ונשכבה על המיטה שלה בעצבים.  

"ג'יין אמנדה מיי אוונס, קומי בזה הרגע!"

"מה עכשיו, אמא?" שאלה ג'יין בנמנום.

"את מאחרת לבית-הספר! למה הפלאפון שלך לא צלצל?!" הלן, אמא של ג'יין, נכנסה לחדר, מחזיקה בידיה סלסלה של בגדים מלוכלכים. "ולמה תמיד כשאני באה לאסוף את הכביסה הבגדים מפוזרים בכל החדר?"

"מה? שיט, אסור לי לאחר!" אמרה ג'יין באימה, קפצה מהמיטה ומיהרה להחליף בגדים.

"גברתי הצעירה, תאספי את הבגדים המלוכלכים שלך!"

"אמא, אני מאחרת! חפשי בחדר, שירות עצמי!" היא אמרה, נועלת נעליים.

"רוצה שאני אאסוף אותך בדרך לעבודה?"

"עד שתצאי מהבית כבר יגמר היום. לא, תודה." והיא ירדה במדרגות לסלון.

"לפחות תאכלי ארוחת-בוקר!" אמרה הלן, שירדה במדרגות אחריה.

ג'יין כרסמה את הטוסט שלה, ופתחה את דלת הבית. "ביי, אמא."

"ג'יין, תקשרי את השרוכים שלך, לפני שתפלי!" היא קראה אחריה, אבל ג'יין כבר יצאה מהבית.

היא פתחה את דלת הכיתה, קצרת-נשימה. מיד כל המבטים הופנו אליה.

"ב-בוקר טוב, ה-המורה..." היא מלמלה בקושי.

"בוקר? מיס אוונס, עוד-מעט ערב. אפשר לשמוע מה התירוץ שלך הפעם?"

"הפלאפון שלי לא צלצל." היא פלטה, ואז קלטה כמה מטומטמת היא נשמעת. "כלומר, הוא נשבר, והשעון לא צלצל."

"אני מופתע, יש לך היסטוריה של רישומים, יכולת לחשוב על תירוץ קצת יותר משכנע. ובכל-זאת, ניסיון נחמד." הוא גיחך. "רדי להירשם, מיס. איחרת והפרעת למהלך-השיעור. זה מצדיק רישום, את לא מסכימה?"

"אני מסכימה, המורה." היא אמרה ואז הוסיפה בשקט, "ואני גם מסכימה שהתסרוקת שלך והסוודר המזעזע הזה מצדיקים מיליון רישומים." היא התכוונה לצאת מהכיתה, כשהמורה עצר אותה.

"סליחה, מיס אוונס?" הוא אמר בכעס.

הבעת אימה נסוכה על פניה והיא הסתובבה באיטיות. "כן, המורה?"

"אמרת משהו?" הוא האדים מכעס.

"ה-המורה?" זהו-זה. היא מתה.

"רישום כפול על התחצפות למורה, בשיעור הבא אני מצפה ממך להגיש לי עבודה של עשרים עמודים על מלחמת האזרחות, ועכשיו צאי מהכיתה הזו!"

היא יצאה מהכיתה, טורקת אחריה את הדלת. היא הלכה במסדרון לכיוון המזכירוּת, ונתקלה בדאגי בטעות.

"יהרוג אותך לומר 'סליחה'?" הוא שאל במרירות.

"קפוץ לי, פוינטר." היא אמרה בזעף, שלחה לעברו מבט שכולו שנאה והמשיכה ללכת. הוא התעלם ממנה, והמשיך ללכת אף הוא. ובדיוק כשהיא חשבה שהיום הזה לא יכול להיות גרוע יותר, היא ראתה את ג'סיקה בהמשך המסדרון. "פאק."

ג'סיקה הבחינה בה- אבל המשיכה ללכת, מתעלמת ממנה לחלוטין.

"היי, ליאן!" ג'יין התחילה ללכת לכיוונה של ליאן. "אממ, שמעת על ההופעה של בלינק-182 היום?"

"כן, ברור. את באה?" הן יצאו מבית-הספר והתקדמו לכיוון הרחוב של ג'יין, שבו גם ליאן גרה.

"כן, אני מזמינה כרטיסים באינטרנט היום. עם מי את הולכת?"

"אה, אממ," היא התחילה להסמיק. "עם דני, דני ג'ונס." היא אמרה במבוכה.

"אוה." אמרה ג'יין באכזבה. "טוב, תיהנו." היא אמרה בחיוך מאולץ.

"את רוצה לבוא איתנו?" ליאן שאלה.

"אין מצב." ג'יין גיחכה. "אני לא הולכת להידחף אליכם."

"להידחף? אומייגאד, את לא חושבת ש... את חושבת שאנחנו הולכים בתור זוג?" שאלה ליאן בהלם.

"אממ, האמת ש- "

" -נראה לך? כאילו שאני לא יודעת שדני מחפש רק דבר אחד בבנות." היא צחקה. "חוץ מזה, גם הארי בא איתנו. ואני חושבת שגם טום, והוא מביא איתו איזו ידידה שלו. בעצם, כל החבר'ה באים."

"אוה, אוקיי." אמרה ג'יין. "אז זה בסדר שאני אדחף אליכם?"

"את לא נדפחת." היא חייכה. "את מוזמנת תמיד, אני גם יודעת שאת וטום ידידים ממש טובים."

"כן, אה... נכון." ג'יין הסמיקה קצת.

"מעולה, אז נפגשים אצל טום בשש וחצי." אמרה ליאן בשמחה.

"אוקיי, ניפגש שם." הן עצרו ליד הבית שלה. "נתראה, ביי."

ליאן חיבקה אותה, ואז המשיכה ללכת.

-

ג'יין דפקה על דלת-ביתו של טום, והוא פתח אותה בחיוך רחב.

"היי!" הוא חיבק אותה.

"היי." היא אמרה, חיבקה אותו ונכנסה. "היי הארי." היא חיבקה את הארי. "ואת בטח ג'יאוונה." ג'יאוונה הנהנה וחיבקה אותה. "היי, אני ג'יין."

"אני מכירה אותך." אמרה ג'יאוונה בחיוך. "טום כל הזמן מדבר עלייך."

"באמת, תומאס?" ג'יין שאלה בפליאה.

"תתפלאי, ג'יין אמנדה מיי." הוא אמר.

"אתה יודע את השם המלא שלה?" שאל הארי בהלם. "זו ידידות אמיצה."

"זו לא חוכמה. לי, לדוגמא, יש זיכרון טוב." אמרה ג'יין. "הרולד מארק כריסטופר."

הוא חייך במבוכה. ואז נשמע צלצול בדלת.

"אוקיי, ליאן ודני הגיעו." טום פתח את הדלת. 

"היי... כולם." אמר דני ונכנס, אחריו ליאן.

"אז אנחנו יוצאים?" שאל הארי.

טום הנהן, דחף את כולם החוצה, ונעל את הדלת אחריו. "טוב, אז אנחנו לוקחים אוטובוס עד לחוף, וכשנגיע ההופעה בטח תתחיל." 

לאחר שעה הם הגיעו לים. "אלוהים, המקום הזה מעולם לא היה כל-כך מפוצץ." ג'יאוונה בהתה בהלם במאות האנשים שהיו על החוף.

"הוא היה מפוצץ ככה בהופעה של מקפליי." אמרה ליאן. "לא?"

"לא ככה." טום הניד בראשו. "טוב, קדימה."

הם ירדו לחוף. "הי, הנה דאגי!" דני אמר בשמחה.

"אוי לא." ג'יין מיהרה להשתיק את דני. "דני, אל- "

"הי, דאג! אנחנו כאן!"

ג'יין נאנחה בתסכול. דאגי התקרב אליהם, וג'ס מיהרה אחריו.

"מה קורה?" הוא שאל. הוא הבחין בג'יאוונה שעמדה ליד הארי, ובג'יין שעמדה מאחורי טום.

"מי החברה שלך?" שאל הארי, מרים גבה.

"אוה, היא- "

ג'ס קטעה את דאגי. "ג'סיקה, היי." היא אמרה בחיוך רחב. "נעים להכיר אתכם."

"כן, גם אותך." אמר הארי, ההלצה בקולו מובהקת. "מתרגשים, אה?"

"כל-כך כן!" אמרה ג'סיקה, למרבה תסכולה של ג'יין. "בלינק הם הלהקה הכי טובה ever!"

"כן..." דאגי מלמל, מביט בטום ובג'יין בתסכול. "טוב, אנחנו הולכים לתפוס את המקומות ליד הבמה?"

"ברור." אמר דני, וכולם התחילו להתקדם לכיוון הקהל. ואז כל האורות נדלקו באחת- הקהל צרח וקפץ, והיה אפשר להרגיש את המתח באוויר.

"ערב-טוב, אנגליה!" טום דלונג' צעק במיקרופון, מרים את ידיו וגורם לבנות בקהל לצרוח בהתרגשות. הם התחילו לנגן, פתחו עם השיר 'First Date', והשיר האחרון שהם ניגנו היה-'I Miss You'. כשהם התחילו לנגן אותו, ג'יין אוטומטית סרקה את הקהל בחיפוש אחר דאגי וג'ס. היא ראתה את ג'ס אוחזת בידו של דאגי, ואז- בדיוק שניה לפני שבלינק סיימו לנגן- היא תפסה בצווארו של דאגי ונישקה אותו על השפתיים. ג'יין הרגישה את לחייה מאדימות מרוב כעס, ואת הבטן שלה מתערבלת.

"קרה משהו?" טום צעק אליה.

"מה?"

"את בסדר?" הוא צעק מעבר לצרחות הקהל.

"לא, אני לא מרגישה טוב. אני חושבת שאני אחזור הביתה!" היא צעקה לעברו, ואז התחילה לפלס את דרכה בין מאות האנשים בקהל.

טום הביט בגבה המתרחק, עד שהיא נעלמה בין הקהל.

כשסוף-סוף הצליחה לצאת מסביבת הקהל, היא הגיעה לקצה הטיילת, שהייתה שוממת מכיוון שכולם היו עכשיו בהופעה. היא נזכרה באחת בדאגי ובג'ס והבינה שזה נגמר. הם ביחד. עיניה התחילו לדמוע, והיא ניגבה אותן במהירות. "הוא לא שווה את זה." היא אמרה לעצמה. ואז היא שמעה צעדים מאחוריה. היא הסתובבה במהירות, ולמרבה ההלם היא ראתה את דאגי עומד מולה. "מה אתה עושה כאן?"

"מה את עושה כאן?" הוא שאל.

"אני שאלתי קודם." היא התעקשה.

"את מוכנה לומר לי מה עובר עלייך?"

"עליי?" היא החזירה, עצבנית. "אתה התחלת עם זה!"

"עם מה?"

"עם... עם סצנות של קנאה!"

"קנאה? אל תחמיאי לעצמך!" הוא אמר בכעס.

"אז אולי תסביר לי מה היה אז? מה קרה לך כשהיינו אצל טום?" היא שילבה את ידיה במבט חמור.

"ראיתי אותך ואת טום! ואת שיקרת לי, אמרת שאתם רק ידידים!"

"אנחנו באמת רק ידידים!" היא אמרה בהלם. "וחוץ מזה, אם אתה לא מקנא, אז מה אכפת לך מה אני עושה עם טום?"

"לא אכפת לי." הוא התחמק. "ומה הקטע שלך? מה זה היה, היום בבית-הספר?"

"הייתי - רגע, אתה לא תפיל את זה עליי! אתה אשם בכל!"

"אני אשם במה?" הוא שאל, עצבני, והתקרב אליה. טיפות התחילו לרדת.

"אתם אשם..." דמעה אחת זלגה מעיניה והיא ניסתה להסתיר את הדמעות שבאו אחריה, אך ללא הצלחה. "בזה שאני אוהבת אותך."

הוא שתק. לכמה רגעים, או אולי נצח, כל מה שנשמע היו טיפות הגשם שהתנפצו על הרצפה ועל המים, והרעש המרוחק שהגיע מכיוון ההופעה.

"גם אני אוהב אותך." דאגי שבר את הדממה.

ג'יין הנידה בראשה. "אתה לא."

"את לא יכולה לדעת."

"ג'ס סיפרה לי," היא אמרה, "שהתנשקתם. וגם ראיתי אתכם בהופעה."

"היא נישקה אותי בהופעה. ואין לי מושג מאיפה הבאת את זה, הנשיקה בהופעה הייתה הראשונה."

"ואני אמורה להאמין לך? ג'ס אמרה לי שהזמנת אותה לסרט, ושלקראת סוף הסרט התנשקתם."

"מה?" דאגי שאל בהלם. "זה בכלל, בכלל לא היה ככה. כן, הזמנתי אותה לסרט וראינו סרט אימה. לקראת סוף הסרט היא התחילה לפחד, ואז היא פשוט התחילה לילל, אז החזקתי לה את היד כדי שלא תפחד, וזה כל מה שקרה. היא באמת סיפרה לך שהתנשקנו?"

"היא..." ג'יין התחילה לגמגם. איכשהו, היא האמינה לדאגי ולא לג'סיקה. "כן. אבל אני מאמינה לך." הוא נראה מופתע. "אבל זה לא משנה את העובדה שאתם ביחד עכשיו."

"כבר לא."

"מה זאת אומרת?" שאלה ג'יין, מעט המומה. "היא נישקה אותך!"

"בתור ניסיון נואש לגרום לי לחזור אליה." הוא הניד בראשו. "היא באה אליי הביתה, אחרי הסרט, והראתי לה את הבס שלי. כאן הבנתי שאין לה מושג איך מחזיקים בכלל גיטרה, ובטח שהיא לא יודעת לנגן. ואז שאלתי אותה אם יש עוד משהו שאני צריך לדעת, והיא כנראה החליטה שנמאס לה להעמיד פנים. היא סיפרה לי הכל."

"ואז נפרדת ממנה?" היא שאלה בהלם. הוא הנהן. "אבל... באתם לכאן ביחד, ו- "

" -לא באנו לכאן ביחד. פגשתי אותה כאן, והיא פשוט עקבה אחריי לכל מקום. ואז, בהופעה, היא אמרה שהיא מצטערת ופתאום היא קפצה עליי בנשיקה."

"אז... אז אתם... כלומר, אתם לא ביחד?"

"אף-פעם לא היינו." הוא נאנח.

"עדיין לא ענית לי." היא אמרה. "מה אתה עושה כאן?"

"כעסתי על ג'ס אחרי שהיא נישקה אותי, אז התרחקתי ממנה והלכתי לטום וכל השאר. אחר-כך ראיתי שאת לא שם ושאלתי את טום איפה את. הוא אמר שלא הרגשת טוב. יצאתי כדי לחפש אותך, וראיתי אותך כאן."

"אז הלכת אחריי?" חיוך קטן וכמעט-בלתי-נראה הופיע על פניה, בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה שלהם.

"כנראה שכן." הוא חייך במבוכה. "אז כל הבלגן בינינו היה כי קינאת?"

"גם אתה קינאת."

"נכון." הוא התקרב אליה.

"מי היה מאמין..." הפעם היא חייכה בבהירות. "אני ודאגי פוינטר."

שניהם כבר היו רטובים עד העצם. הפוני הבלונדיני של דאגי נדבק לפניו, ומים נטפו ממנו. "את עדיין בוכה?" הוא שאל בשקט. היא הנהנה, נבוכה. הוא ניגב מעיניה את הדמעות, שהתמזגו עם הגשם. "אסור שייראו אותך ככה אחרי שדיברת איתי." ואז הוא קירב את פיו אל אוזנה ולחש לה- "זה יכול להרוס לי את המוניטין."