מצטערת על הדילאי, הוורד שלי קצת מפגר לאחרונה.

הבהרות: לפיק - Holly, I'm The One? אין המשך. הוא וואנשוט, ודחפתי אותו באמצע באופן חד-פעמי.

בכל מק', תיהנו.D:

הגעתי הביתה. טרקתי אחריי את הדלת וישר נכנסתי לחדר שלי, נועלת את הדלת.

נשכבתי על המיטה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כשפתאום שמעתי מוזיקה מגיעה מהחדר של פז.

"When your down, and lost,

And you need a helping hand,

When your down, and lost

Along the way,

Oh, just tell yourself

I, I'll be OK."

ביום רגיל, הייתי צורחת עליה שתכבה את זה. אבל פתאום הקול של דני, והמנגינה של מקפליי נשמעו לי כל-כך טוב, טוב כמו שלא נשמעו לי מעולם. כאילו שמעתי אותם בפעם הראשונה.

נזכרתי באחת בכל מה שקרה לפני שלוש שנים; בדני, ההרגשה שהייתה לי כל פעם שהיינו ביחד... ואז תמונתה של אוליביה התפרצה לי לראש, וניפצה את התמונה שלי ושל דני ביחד. כאילו שפכו עליי מים קרים. דמעה אחת התגנבה החוצה וזרמה על פניי. קמתי במהירות מהמיטה וניגבתי את עיניי. יצאתי מהחדר שלי ונכנסתי לחדר של פז.

"פז, תעשי לי טובה ותכבי את זה, אני לא במצב-רוח." אם לא הייתי רואה את זה במו עיניי, לא הייתי מאמינה. היא עצרה את המוזיקה בדיוק כשביקשתי ממנה. היא נעצה בי מבט בוחן.

"מה?" שאלתי, מרימה גבה.

"בכית?"

"לא." אמרתי במהירות, לא משכנעת במיוחד. "אני בסדר, פשוט לא בא לי לשמוע מקפליי עכשיו."

"אף-פעם לא בא לך לשמוע מקפליי." היא אמרה ואז נעצה בי מבט חשדני. "מה קרה לך? פעם הם היו הלהקה האהובה עלייך, ומאז שחזרת מאנגליה השתנית לגמרי... כאילו... התבגרת."

"התבגרתי? בחיים לא." גיחכתי. היא לא חייכה. נאנחתי והתיישבתי על המיטה שלה.

"אז מה קרה? עברו שלוש שנים, ואף-פעם לא סיפרת לי בדיוק מה קרה שם. למה חזרת אחרי שבועיים? למה היית כל-כך היסטרית כשנכנסת הביתה?"

"אני לא יכולה לספר לך, את לא תביני בכל-מקרה. יש דברים ש-"

"-אל תתני לי את ההרצאה של 'יש דברים שילדים לא מבינים', טוב? אני בת שש-עשרה, ותאמיני לי שאני שומעת את הבולשיט הזה מספיק. את ואמא לא מוכנות להשלים עם זה שגדלתי, ושאני כבר לא ילדה. אז אני רוצה שתספרי לי מה קרה באנגליה, כאן ועכשיו." הבטתי בה. היא באמת כבר עברה את הגיל שבו אני אוכל לשחד אותה עם הסעה לחברה, או עם הכנת שיעורי בית לשבוע. נאנחתי בשנית.

"אני לא יכולה." אמרתי. "אני פשוט לא יכולה. פז, מה שקרה באנגליה היה ונגמר, אוקיי? אני מעדיפה לא להזכיר את זה יותר לעולם, כאילו זה מעולם לא קרה. ומבחינתי, זה באמת לא קרה." היא נאנחה.

"אני לא פסיכולוגית, אבל לא תוכלי לשכוח מזה אם לא תשחררי את זה. ולא תוכלי לשחרר את זה אם לא תספרי את זה למישהו." מבטה פתאום נהיה עדין כזה. "ולמי תספרי אם לא לאחותך הקטנה והתמימה שגם ככה לא תבין?" חיוך קטן ותמים נפרס על פניה.

"פז, את הכי רחוקה מתמימה שיכולה להיות." צחקתי. "אבל אני אספר לך יום אחד, מבטיחה." הנחתי יד אחת על הלב. פניתי לצאת מהחדר, ואז הסתובבתי וחזרתי על עקבותיי. "אה, וגם, אממ, רציתי לבקש ממך משהו." היא הביטה בי. שוב התיישבתי לידה. "אני יודעת שאת ממש רוצה ללכת להופעה של מקפליי, אבל אני-"

"-לא אכפת לי." היא קטעה אותי. "את חייבת לבוא, אמא לא תרשה לי ללכת בלעדייך! נו, בבקשה, את יודעת כמה שאני אוהבת אותם... נסי להיזכר איך הרגשת כשאהבת אותם פעם, וגילית שבעוד שבועיים תהיי בהופעה שלהם!" אוטומטית קיבלתי פלאשבקים מההופעה של מקפליי, כמה התרגשנו אז, ויכולתי להרגיש שוב את הפרפרים בבטן, יכולתי לשמוע את הקהל צורח כשהם התחילו לנגן...

"אני זוכרת." אמרתי. היא הסתכלה לי ישר בעיניים, וראיתי בהשתקפות של העיניים החומות והגדולות שלה אותי, כמה התרגשתי כששמעתי שנהיה בהופעה של מקפליי... "בסדר," אמרתי לבסוף. "אני אבוא איתך. ו... זה בסדר שעוד מישהי תבוא איתנו?"

"מי?" היא שאלה בסקרנות.

"מאי, חברה שלי."

"כן, בסדר." פתאום היא חיבקה אותי. "תודה, אל. אני יודעת שאת לא אוהבת את מקפליי, אבל את מוכנה לסבול הופעה שלהם בשבילי." אני לא אנסה אפילו להכחיש שהייתי די בהלם. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שאני ופז התחבקנו. חיבקתי אותה בחזרה, חזק יותר, נזכרת שאחרי הכל- אנחנו אחיות.

"הדברים שאני אעשה בשביל אחותי הקטנה..." מלמלתי, מגחכת. היא התנתקה ממני במהירות.

"כן, טוב, תיזהרי. אם מישהו אי-פעם ישמע שחיבקתי אותך, אני אהפוך כל יום בחייך לאומלל, ואני אגרום לך להתפלל ש-"

"-כן, לא לספר לאף-אחד, קלטתי אותך." היא חייכה אליי. יצאתי מהחדר שלה והתקשרתי למאי.

"היי." שמעתי את מאי מהקו השני.

"מאי, אני חושבת שהגיע הזמן שתתחילי לעבוד על כישורי השיחה שלך. את הולכת לסגור מעגל עם לא אחר מאשר דאגי לי פוינטר." מאי השתנקה. היא כנראה בדיוק אכלה משהו, כי היא התחילה להשתעל ולהשתנק.

"אני בדרך אלייך." והיא ניתקה לפני שהספקתי לומר מילה. לאחר רבע-שעה שמעתי דפיקה בדלת. רק סובבתי את המפתח בחריץ הדלת וכבר מאי פתחה אותה במהירות., הייתי צורחת עליה שתכבה את זה.

"את!" היא קראה, מצביעה עליי בכעס. "מה, בשם אלוהים, עשית?!"

"כלום, באמת. רק שכנעתי את פז שאת באה איתנו להופעה של מקפליי." היא הייתה המומה. "מאי, אם אני הולכת לראות את דני, רוב הסיכויים שהוא לא יזהה אותי בכל-מקרה. אבל דאגי יזהה אותך מאה אחוז, הייתם מאוהבים!" אמרתי בהלם. "ואת לא תוכלי לשכוח ממנו עד שתסגרי איתו מעגל."

"אל תנסי עליי את הפסיכולוגיה בדולר, אל, זה לא עובד עליי!" היא אמרה בכעס. היא הניחה את ידיה על ראשה, ונראתה כאילו בעוד שנייה היא תתלוש את השיער שלה מהראש. "מה אני אמורה לעשות עכשיו?" היא התחילה ללכת במעגלים בסלון. "אני אראה אותו ואני בטח אתחרפן שם, ואם הוא ינסה לדבר איתי אני בכלל אצא מדעתי! ומה אני אמורה לומר לו? הוא לא באמת יצפה שאני אסלח לו, נכון? זאת אומרת, הוא זה שאמר לי שהוא אוהב אותי ויום אחרי זה הולך ומנשק בנות אחרות! זו לא אשמתי, בכלל לא! רק הוא אשם במה שקרה, ואם הוא רק היה-"

"-אוף, מאי, תשתקי קצת! תאמיני לי שאני לחוצה לא פחות ממך, בסדר? וגם..." הנמכתי קצת את הקול שלי, כשנזכרתי שפז נמצאת שני חדרים לידנו. "יש משהו שקרה לפני שלוש שנים, באנגליה, שלא סיפרתי לך ול-לי עליו עדיין..." היא בהתה בי. "בלילה של המסיבה שלי ושל ג'יימס, אחרי שכולם הלכו ונשארתי לישון אצל דני... אנחנו די, אממ, שכבנו." מאי נראתה אומללה.

"שכבתם... לעזאזל. זה בטח יהיה מביך פי אלף בשבילך לראות אותו פתאום..." היא חיבקה אותי. "אולי באמת נשקול לעשות ניתוח-פלסטי, לצבוע את השיער ולשנות את השם." היא צחקה. ניסיתי לצחוק, אבל פשוט לא הצלחתי. התמונה של דני ואוליביה לא יצאה לי מהראש מאז שחזרתי הביתה מהאוניברסיטה.

"מאי..." אמרתי. "מה נעשה? אני מתכוונת, כשנראה אותם. נתעלם? כלומר, את חושבת שהם עדיין זוכרים אותנו?"

"אין לי מושג." היא נאנחה. "נקווה לטוב."

"אוקי, אוקי," אמרתי. "בואי נצא מהדיכאון, ולא נחשוב על זה בינתיים. לי דיברה איתך?"

"המחשב שלי התפגר, זוכרת? הוא עדייו בתיקון. משהו חדש?"

"אמ... כן. שהיא ומייקל באים לישראל לחודשיים עוד שבוע!" אמרתי בשמחה. מאי חייכה חיוך רחב.

"את רצינית? זה גדול! וואו, לא ראינו אותה מאז קריסמס..."

"את קולטת שהיא ומייקל כבר שלוש שנים ביחד? זה בטח ממש רציני..."

-

"את זרקת את הדרדסים שלי?" מייקל שאל, בוהה בארון הבגדים שלו. לי גיחכה.

"היא הייתה מכוערת, קרועה והיה עליה כתם שוקו מאז 98'."

"אני אהבתי את החולצה הזאת!" מייקל יילל.

"היא הייתה קטנה בכל מקרה." לי גלגלה את עיניה, ממשיכה לקרא. הם עברו לדירה משלהם לפני שנתיים, והיא ישבה על המיטה שלהם, קוראת "אשתו של הנוסע בזמן"*.

"את זרקת את החולצה שאני הכי אוהב!"

"אתה בטח לא לבשת אותה מאז תחילת המילניום בכל מקרה!" לי הזדעפה. "באמת, אני אקנה לך חולצת דרדסים אחרת..."

"אבל אני רציתי את זו!" מייקל התיישב גם הוא על המיטה. לי הכניסה את הסימנייה לתוך הספר והתקרבה אליו. הוא נשען לאחר, ראשו נח על רגליה והיא ליטפה את השערות שלו.

*ספר מאת אודרי ניפנגר.