"מצטערת שלא הגבתי תודה לכל אחת מכן, אני פשוט הייתי עצלנית מידיי בשביל לעשות את זה. אז תודה. קולקטיבית. שוב."

וחזרנו לשיגרה שבה שתינו כותבות יחדיו. היאח-הידד. <:

התחלנו ללכת על החוף.

"אז מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" שאלתי.

"דאגי העיר אותי." חיוך התפשט על פניו. "הוא מדבר מתוך שינה-"

"-אני יודעת." גיחכתי. "משהו עם חמאת בוטנים ושוקולד, לא?"

הוא התחיל לצחוק. "את זוכרת?" הוא שאל, מופתע. "וואו, שכחתי מזה לגמרי... בכל מקרה, הוא דיבר מתוך שינה, התעוררתי, ולא היה מה לעשות במלון בשעה כל-כך מוקדמת. אז ירדתי למטה, והחלטתי לעשות סיבוב ליד הים. ואז-"

"-ואז ראית אותי." המשכתי אותו. "הסיפור הזה קצת מוכר, לא?" שאלתי, נזכרת איך אני ודני נפגשנו.

"כן, רק שהפעם חשבתי שאת הולכת להתאבד או משהו." הוא לא צחק.

"ג'ונס, אתה גורם לי להישמע... כמו..."

"מה?"

"אין לי מושג איך אומרים את המילה הזו באנגלית." חייכתי. "אמ... מתוסכלת ואובדנית." אמרתי לבסוף.

"אני יודע שאת לא." הוא אמר. "אבל תיזהרי, אולי הפעם לא הייתי מציל אותך."

"לא התכוונתי לקפוץ!" אמרתי. "שמע, נפרדנו והכל, אבל אני לא אתאבד בגלל זה. אל תחמיא לעצמך." צחקתי.

"אני לא מחמיא לעצמי, אבל לי אמרה שנפרדת מהחבר האחרו-"

"-מה פתאום היא אמרה לך את זה?" שאלתי בכעס. האווירה השתנתה באחת. "לא שזה עניינך, אבל גם אם כן- לא הייתי מתאבדת בגלל זה. אני לא מטומטמת, ויש לי יותר מדיי דברים לחיות בשבילם, גם בלי שניכם." אמרתי. ידעתי שאני פוגעת בו- כרגע הבהרתי לו שגם בלעדיו, החיים שלי ממשיכים. הוא שתק. "כלומר..." מלמלתי בשקט, מנסה לתקן את מה שאמרתי. "לא התכוונתי ש... אתה יודע, רק אמרתי..."

"-עזבי את זה." הוא קטע אותי. אחרי חמש דקות שבהן המשכנו ללכת בשתיקה, נאנחתי.

"תשמע, אני לא... אני מתכוונת, לפני שלוש שנים..." גמגמתי. הוא הרים את מבטו אליי, ובפעם הראשונה מאז תחילת השיחה שלנו, הסתכלתי לו בעיניים. "אהבתי אותך." אמרתי לבסוף.

"גם אני אהבתי אותך." הוא אמר ולא הסתכל עליי.

"אבל קרה מה שקרה," אמרתי. "והמשכנו הלאה. אבל אני חושבת שבשיחה הזאת מיצינו את הכל. סלחתי לך. אז אנחנו ידידים עכשיו, נכון?" עצרנו. פתאום העיניים שלו נראו גדולות יותר.

"כן," הוא אמר, בקול קצת יותר יבש. "ידידים."

המשכנו ללכת בשקט. שמתי לב שהוא בחן את הרצפה, מסתכל על עקבות הרגליים שהיו על החול הזהוב, ורק אז הבנתי שגם אני עושה את זה. התחלתי לצחוק. הוא סובב את ראשו, מסתכל עליי במבט מבולבל. "מה מצחיק?"

"אנחנו הולכים מוזר," אמרתי. הוא הסתכל על החול, וגיחך.

"כן," הוא הסכים. החלפנו מבטים והתחלנו לצחוק.

"זה כל-כך..."

"מגוחך?"

"לא, התכוונתי –"

"יום יומי?"

"יותר בכיוון של... בעצם, כן," חייכתי אליו, "יום יומי." הוא החזיר אליי חיוך, ושתקנו במשך כמה זמן שוב – לא היה לי מה לומר לו והוא לא ידע מה לומר לי. זו לא הייתה שתיקה מביכה, למרות זאת. זו הייתה שתיקה נעימה. לא הרגשנו שאנחנו צריכים לומר עוד הרבה דברים. כל דבר כבר הונח על השולחן והיינו בסדר שוב. ידידים. "אז לכמה זמן אתם נשארים כאן?" שאלתי לבסוף.

"אני מניח שנישאר בערך שבוע אחרי ההופעה, ואז נמשיך בסיבוב ההופעות," הוא משך בכתפיו. "מה שמזכיר לי..."

"כן?"

"לי אמרה לי שאני אראה אותך שוב... יותר הבטיחה, למען האמת. למה היא התכוונה?"

"היא אמרה את זה?" נחרתי.

"יאפ."

"טוב... היא התכוונה לעובדה שאני ומאי מלוות את אחותי הקטנה להופעה שלכם." הוא מצמץ.

"את צוחקת."

"הלוואי," אמרתי ברצינות, "אבל אני לא."

"באמת?" הוא נשמע מפקפק.

"אנחנו נמשיך עם זה עוד הרבה זמן?" תהיתי. "שתדע לך, אני בכלל לא רוצה ללכת."

"אה, ולהחמיץ את ההופעה של הלהקה האהובה עלייך?" הוא התגרה בי, ואז הרהר לרגע. תהיתי אם לומר לו שהפסקתי לשמוע את מקפליי ברגע שחזרתי לישראל, אבל אז החלטתי שלא. "למרות שבטח הפסקת לשמוע אותנו או שהתחלת לתעב אותנו." לעזאזל איתו.

"משהו כזה," עניתי במבוכה. הוא צחק.

"הי, זה בסדר. גם אני הייתי שונא אותנו אם זה היה קורה לי." עדיין הייתי נבוכה מאוד, והוא כרך את זרועו סביב כתפיי, מהוסס. הוא הביט בעיניי, מחפש אישור. הנהנתי בשקט. הוא גבה קצת מאז הפעם ההיא באנגליה... עכשיו הוא גרם לי להרגיש ממש נמוכה לידו. קטנה וחסרת אונים.

"אני מניחה. אבל זה ילדותי," נאנחתי.

"נכון. אבל היו לך את כל הסיבות שבעולם לשנוא אותנו – או לפחות אותי. ידעת ש-לי שמרה על קשר רק עם טום? היא לא הייתה מוכנה להתקרב בכלל אליי או אל דאגי אחרי מה שקרה איתך ועם מאי... למרות שאני לא יודע למה היא לא מדברת עם הארי." חשבתי שהיה לי מושג קלוש למה היא לא מדברת איתו, אבל החלטתי לא להעיר. זה לא היה ענייני.

"כן, היא אמרה לי... ממנה שמעתי שאתם באים. טום כנראה אמר לה." הוא חייך.

"אני שמח בשבילה ובשביל מייקל."

"כן," אמרתי בחולמנות, "גם אני."

"אז הם מתחתנים כאן? בישראל?" הוא שאל.

"לא יודעת... אני חושבת שכן." עצרתי והבטתי אחורה. "כמה זמן אנחנו מדברים?"

הוא הביט בשעון שלו וחייך בהפתעה. "שעה וחצי. היו לנו המון פערים להשלים..."

"יותר מדיי." חייכתי. "אז תגיד, אמ... מה עם אוליביה?" שאלתי בסתמיות.

"אה..." הוא נראה קצת לחוץ. "אנחנו לא ביחד."

"אה." אמרתי. לא יודעת למה, אבל הרגשתי שאבן ירדה לי מהלב.

"את יודעת," הוא אמר. הרמתי את ראשי והבטתי בו בציפייה. "אני..."

"מה?"

"אני חושב שכדאי שנחזור." נאנחתי, והלב שלי חזר למקום.

נכנסתי לביתה של מאי, סוגרת את הדלת בשקט. השעה הייתה רבע לתשע, והייתי בטוחה שכולם עדיין ישנים. התקדמתי בשקט לכיוון הסלון, ולהפתעתי ראיתי שם את לי יושבת על הספה.

"היי." אמרתי בהפתעה. היא הרימה את מבטה אליי.

"בוקר..." היא פיהקה. התיישבתי לידה. "איפה היית?"

"יצאתי להליכה." השבתי. "פגשתי את דני."

"אה." היא אמרה. "רגע, מה?"

"כן, הלכנו על החוף, ודיברנו, את יודעת... על הכל."

"אז שאלת אותו בקשר לאוליביה?"

נאנחתי. "יאפ."

"הו. וזה... אמ... לא משפיע עלייך, בצורה כלשהי?" היא שאלה בזהירות.

"בואי נגיד שלא חשבתי אחרת. זה היה צפוי."

היא משכה בכתפיה. "אז דיברתם על הכל, הא? אתם ידידים עכשיו?"

"רק ידידים. ואני לא חושבת שאי-פעם נהיה יותר מזה."

"כל הכבוד לך, אני באמת שמחה שזה מאחורייך." היא אמרה בכנות. "אז מה נראה לך שיהיה עם מאי?"

"היא ודאגי כבר יסתדרו איכשהו. לפחות אנחנו כבר יודעות איך זה ייגמר ביניהם." אמרתי.

"הם יחזרו להיות ביחד." אמרה לי, בדיוק כשאמרתי, "הם יהיו ידידים."

"מה פתאום?" שאלה לי. "ברור שהם יחזרו!"

"לא נכון, הוא בגד בה!"

"הוא לא בגד בה, הייתה לו זכות מלאה לנשק מישהי אחרת, מאי נפרדה ממנו!" היא אמרה.

"הוא נישק אותה יום אחרי שהוא נישק את מאי ואמר לה שהוא אוהב אותה!" אמרתי בהלם.

"נו, בדיוק בגלל זה! תביני, הוא אהב אותה. ומאי אמרה שהוא נראה מוזר בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו, ושהיה לו בקבוק בירה ביד! הוא היה שתוי, אני בטוחה. הוא לא חשב על מה שהוא עושה, וככה זה קרה."

"אני עדיין לא מסכימה איתך, אני חושבת שקשה לסלוח אחרי משהו כזה. ובכלל, אם הם יחזרו להיות ביחד, זה בדיוק אותו הסיפור שהיה לפני שלוש שנים, רק שהפעם הם צריכים לעזוב את ישראל במקום שאנחנו נעזוב את אנגליה. אין סיכוי שיקרה ביניהם משהו רציני."

"אוף, אבל-"

"-מה הבעיה שלכן?" מאי ירדה במדרגות. "שומעים את הקול שלכן עד למעלה!" אני ו-לי הסתכלנו אחת על השנייה בחיוך. "מה אתן מחייכות ככה? על מה התווכחתן?" מאי שאלה בחשדנות.

"כלום." אמרתי בתמימות. "הם לא יהיו ביחד." לחשתי ל-לי.

"בטח שכן." היא מחתה.

"לא!"

"הכל בסדר איתכן?" מאי  הרימה גבה נוכח הדיבורים שלנו, ואז נכנסה למטבח.

"ברור." אמרה לי. "הם יחזרו." היא לחשה לי.

"את חיה באשליות."

"מה לעזאזל עובר עליכן?"

"אה, שום דבר." אמרתי. "אני שוב רעבה, מה אוכלים?"