כןכן, תתרגלו לזה. היום אני ממליצה לשמוע את השיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=cGs8vtjDxxY מהחלק האדום.D:

קריאה נעימה. ^___^

רעש המים הזורמים היה הדבר היחיד שנשמע כששטפתי כלים. לי קראה את עיתון 'הארץ' (הייתה שם כתבה על כלב שהתעללו בו, ובתור חובבת החיות הכי גדולה מבין שלושתנו היא החליטה לקרא את זה ולהזדעזע. והיא גם נהנתה לראות עיתון בעברית), יושבת על יד שולחן האוכל עם כוס שוקו. מאי התחילה לקרא את 'רבע לפנות בוקר'* אתמול, והיא ממשיכה לקרוא גם היום, יושבת על הכיסא במטבח ומשעינה את רגליה על הכיסא שלידה. אני הנחתי את הצלחת במקום שלה על המדף בדממה, מנגבת את המים מהשיש.

מייקל אמר שהוא הולך לבקר כמה חברים (למרות שכולנו ידענו שהוא פשוט הולך לומר שלום למקפליי), ובדיוק כשניגבתי את הידיים שלי במגבת הלבנה במטבח לי אמרה, "אז עוד ארבעה ימים ההופעה שלהם, הא?" וידענו שזו התחלה של שיחה ששלושתנו נמנענו ממנה מאז היום ההוא במיני-ישראל.

מאי הרימה את מבטה מהספר והביטה בי במבט של בבקשה-בואי לא-נפתח-את-זה-עכשיו, אבל במוקדם או במאוחר נצטרך לעשות את זה ואין הרבה ברירות, אז הנדתי בראשי.

"כן," אמרתי, "עוד ארבעה ימים ההופעה."

"כבר חשבת מה תגידי לו אז?" לי הרימה את מבטה מהעיתון. שתינו הבטנו במאי.

"אני לא אדבר עם דאגי." היא אמרה בקור, נחושה.

"אבל הוא כאן!" לי קראה. "מה זאת אומרת לא לדבר איתו? הוא חזר אלייך, את חייבת ללבן את העניינים."

"הוא לא חזר לכאן, הוא מעולם לא היה בישראל." מאי גלגלה את עיניה, ממשיכה לקרא.

"אבל הוא עקב אחרייך," לי חזרה גם לעיין בעיתון.

"הוא אפילו לא ראה אותי." מאי המשיכה לומר.

"בטח."

"הי, את יודעת, מאי, באגדות כתוב כי דברים יפים – שבים." הערתי, נשענת על המקרר ומביטה בה, עדיין מחזיקה את המגבת.

"לא מצחיק." היא אמרה. "ממתי את קוראת ספרי שירה?"

"היה איזה יום אחד שישנתי אצלך, נדמה לי בכיתה ט' או משהו, ושיעמם לי אז התחלתי לקרא בספר. אהבתי את השיר."

"אתן מפספסות את הנקודה!" לי קראה ברוגז. "אתם כן הולכים לדבר, כי אי אפשר להימנע אחד מהשנייה ערב שלם בו אתם תקועים באותו החדר."

"אלה עושה את זה יפה מאוד עם אור," אמרה מאי.

"אל ואור זה שונה. בינך לבין דאגי יש מתח מיני גם כשאתם רחוקים יבשת אחד מהשנייה." לי גיחכה, אפילו שידענו שהיא התכוונה לזה ברצינות. מאי נאנחה.

"אין לי מושג מה אני אגיד לו." היא סגרה את הספר והניחה אותו על השולחן, משעינה את ראשה על ידה השמאלית ומביטה בי. "מה את תגידי לדני?"

היססתי.

"אממ, למעשה... כבר דיברתי איתו. אנחנו די בסדר עכשיו." היא גנחה בתסכול.

"למה אני הדפוקה היחידה כשהכל מסתדר לכן מסביב?" הרמתי גבה.

"מאי, אני חושבת שדאגי עדיין אוהב אותך." לי אמרה.

"וזה כי, מה, דיברת איתו עליי או משהו?" העיניים שלה הבריקו מדמעות. "אני עולה לקרא למעלה. תקראו לי כשתחממו ארוחת ערב." ובמילים אלה היא עלתה למעלה – בלי הספר. שתינו ידענו שהיא הולכת לבכות על הכרית עד שתירדם.

כשמייקל דפק על הדלת, בערך בחמש בערב, אני ולי בדיוק ראינו סיינפלד בטלוויזיה.

"אני אפתח," לי התנדבה וקפצה מהספה. היא הלכה במהירות אל הדלת ופתחה אותה. "היי מייק," היא נישקה אותו קלות על הלחי, ואז הייתה הפוגה.

"לי?" שאלתי, אחרי ששמעתי כמה לחשושים. קמתי גם אני והלכתי אל הדלת, מעט המומה כשראיתי מי עומדים ליד מייקל. "דאגי?" הוא חייך אליי. לאחר מכן פניתי להביט בטום, דני והארי שעמדו לידו.

"הי, אלה." דאגי אמר. האחרים היו די שקטים. מצמצתי, והוא נאנח בשקט. "אני יכול לדבר עם מאי?" הוא שאל אחרי שתיקה ארוכה של כולנו. אני ולי הנהנו.

"תעלה במדרגות, החדר השני מימין." הוא הנהן.

"תודה," והוא התחיל לעלות במדרגות. החלפתי מבטים עם לי.

"מה לעזאזל...?" שאלתי בעברית. "יש לנו כנס גברים בבית?"

"אין לי מושג." לי השיבה, ואז פנתה אל מייקל ואל שלושת הרבעים הנותרים של מקפליי. "תכנסו," היא אמרה באנגלית. כשמייקל התכוון להיכנס, לי אחזה בידו ודחפה אותו לעמוד לידה. "מה לעזאזל זה אמור להביע?!" היא סיננה בכעס. מייקל הביט בה במבט מתנצל.

"תראי," הוא מלמל בחזרה, "דאגי היה ממש במצב רוח רע, והוא שאל אותי איפה אני ואת נשארים. כשאמרתי לו שאנחנו באותו הבית עם מאי, הוא... טוב, הוא שאל אותי אם הוא יכול לבוא כי הוא חייב-לדבר-איתה, אז אמרתי לו שבסדר. האחרים סתם הצטרפו אחרי שחמש פעמים הוא התחרט והארי איים שאם הוא לא ילך לדבר איתה עכשיו הוא יכול לומר להתראות לביצה השמאלית שלו. ודאגי מאוד קשור לביצה השמאלית שלו, אז הוא בא. אבל הוא שוב התחרט ואז הארי כבר עמד ובא להשמיד אותו אז כולם פשוט ליוו אותו לכאן כדי להיות בטוחים שהוא יבין את האיום." לי מצמצה.

"אז כל הקרקס הזה הוא רק בגלל הביצה השמאלית של דאגי?" מייקל הנהן, והיא התחילה לצחוק. "ענק!"

דאגי עלה במדרגות באיטיות, נעמד מול דלת חדרה של מאי. הוא היסס מעט, ואז דפק על הדלת. משלא נשמעה תשובה, הוא פתח אותה באיטיות.

מאי שכבה על המיטה, מחבקת את השמיכה שלה. הרגליים שלה היו מקופלות והיא ישנה. החלונות היו מוגפים והחדר היה חשוך, כך שהיא התכווצה מהאור שבקע מהדלת. הוא עמד והסתכל עליה כמה רגעים.

"מאי...?" הוא שאל בשקט. היא לא זזה, והוא נכנס אל החדר; סוגר את הדלת מאחוריו. הוא התיישב על המיטה שלה בדממה. "מאי?" הקול שלו היה קצת יותר רם בנקודה זו. היא עדיין לא הגיבה, והוא שלח יד מהוססת, נוגע בכתפה. היא לבשה גופיה אדומה, והכתפיות השחורות של החזייה שלה בצבצו מעט. דאגי מצא את עצמו בוהה בה, עד שלפתע שם לב לעיניה הכחולות שבהו ישר בעיניים שלו. "הי," הוא אמר בשקט. היא לא הגיבה, או זזה.

"מה אתה עושה פה?" היא לחשה, מביטה ביד שלו. הוא לא ממש ידע מה לענות לה, והיא עצמה את עיניה שוב. "תצא ותסגור את הדלת אחרייך."

"לא."

"בבקשה," נימת קולה הפכה מתחננת בשניות, "פשוט תצא."

"אנחנו צריכים לדבר," הוא השיב, מלטף את כתפה ומעביר בה צמרמורות. היא לא ידעה עד כמה הצמרמורות האלה היו נעימות באמת, אבל לא נרתעה.

"אחר כך. אני עייפה." היא ניסתה להישמע קרירה, אבל הקול שלה רעד. העיניים שלה כבר היו פתוחות אבל היא נמנעה ממבטו בהפגנתיות.

"מאי."

"דבר." היא השיבה, נשכבת על הגב ובוהה בתקרה.

"תסתכלי עליי," הוא דרש.

"רצית לדבר, לא לבהות."

"אבל אני רוצה שתסתכלי עליי כשאני מדבר איתך."

"לא." היא התעקשה.

"אז אני אכריח אותך." הוא אמר בפשטות.

"נראה אותך מנסה," היא התגרתה בו, ולפני שיכלה לסיים את המשפט הוא תפס את שתי ידיה, מרים אותן למעלה ביד אחת ועם השנייה הוא החזיק את הסנטר שלה והכריח אותה להסתכל עליו. היא התפתלה תחתיו, מנסה להשתחרר.

"תעזוב אותי!" היא קראה, ואז נרגעה כששמה לב כמה הפנים של דאגי היו קרובות לשלה. העיניים הכחולות שלו נראו בוהקות ועצובות. היא התאבנה, רק מביטה בהן ולשנייה חשבה שהוא הולך לנשק אותה, אבל הוא התרחק, מתיישב ומושך אותה יחד איתו. היא ישבה בשילוב רגליים על המיטה, מביטה בו. "אוקי, אז מה אתה רוצה?"

"להסביר."

"לך על זה."

"למה את כל-כך נוקשה?" היא גיחכה במרירות.

"יש לי זכות מלאה להיות," השיבה, "אתה יודע, ביום ההוא – רציתי לחזור להיות איתך."

"אני יודע, מאי, תקשיבי – הייתי שיכור ואת לא יצאת לי מהראש, הייתי חייב לעשות משהו... רק כדי לשכוח."

"ואתה מצפה ממני להאמין לזה."

"אני מצפה ממך להקשיב לי," הוא אמר. מאי נאנחה והרכינה את ראשה בעצב.

"אני פשוט דפוקה."  היא שפשפה את עיניה עם ידה. "אני מצטערת."

"על מה?" הוא שאל, מביט בעיניה המבריקות מדמעות. "אני מצטער, אני לא...-"

"שנפרדתי ממך." היא קטעה אותו במלמול. הוא עצר והביט בה.

"גם אני מצטער שנפרדת ממני," הוא אמר.

"אני חושבת שאני אוהבת אותך." היא לחשה. "אני..." הוא היה שוב יותר-מידיי-קרוב אליה, והאפים שלהם כמעט נגעו. הוא הטה את ראשו לצד והצמיד את שפתיו לשפתיה בנשיקה עדינה. לאחר כמה שניות הוא התרחק, מביט בה המומה ומאובנת. "דאגי – אתה... אנחנו לא צריכים לעשות את זה..."

"אני מאוהב בך." הוא אמר, מניח את האצבע המורה שלו על שפתיה, ואז מלטף את לחייה בעדינות. "אני לא רוצה שהכל ייהרס."

"הכל כבר הרוס," היא העירה בלחש, עוצמת את עיניה. היא יכלה לראות אותו מחייך.

"לא משהו שאי אפשר לתקן." הוא לחש.

"I'm not a perfect person, there's many things I wish I didn't do,*" הוא ציטט, "אבל אני באמת רוצה לתקן. אני לא רוצה לאבד אותך שוב." הם נשארו ככה בשקט דקה ארוכה.

"זכרת." היא חייכה.

"אני זוכר כל מילה שאת אומרת." הוא ענה והם שתקו, רק מסתכלים אחד על השנייה בשקט.

"אז אתה מתכוון לנשק אותי?" מאי לחשה לבסוף.

"אני יכול לנשק אותך?" היא נשענה קדימה ונישקה אותו בעצמה, לא עונה לו. הוא החזיר לה נשיקה, משכיב אותה בעדינות על המיטה. הוא התנתק ממנה בעדינות, מביט בה מעט מתנשמת ומסתכלת עליו בעיניים הגדולות והכחולות שלה. "זה היה 'כן'?" הוא התגרה בה, שולח את ידו ומטייל איתה על הבטן שלה בעדינות.

"שתוק," היא צחקה, מכה את זרועו בחיבה. "אל תתגרה ב-" הוא השתיק אותה בנשיקה. "לא חשוב," היא לחשה כשהוא עזב אותה. הוא גיחך בשקט.

"התגעגעתי אלייך."

"גם אני."

 *ספר שירים של עמוס אטינגר. מה שאלה מצטטת הוא שורה מ"שיר על עשר שנים או יותר", ואם יש לכן את ההדפסה השנייה, זה נמצא בעמוד 13.

*השיר ממנו מצוטטת השורה – The reason – Hoobastank. ב-"זכרת" מאי התכוונה שלפני שלוש שנים, היא אמרה לדאגי שזהו השיר האהוב עליה.