הו - הו - הו ! D:
כאן לינוי , ולא, גם הפעם אין פרק.

כלומר, יהיה, אם תרצו.
זאת אומרת.. טוב, שאלה מהירה.
אני לא חושבת שכדאי לי להמשיך לפרסם את הפיק (Unsaid Things) הזה, כי הוא ממש , אבל ממש ישן.
ברצינות, אני חושבת שאם תציצו בפיקים הבאים שכתבתי אתם תראו שינוי משמעותי . 
כי הניסיון עוזר וכמה שיותר כותבים ככה התוצאה משתפרת, אני חושבת :)
בכל אופן , השאלה היא אם להמשיך לפרסם את הפיק, למרות שהוא די עלוב ,
או לחכות עד שאני אסיים את הפיק שאני עובדת עליו עכשיו ורק אז לפרסם ?

Merry Christmas לכולם ,  
ולמרות שאנחנו לא חוגגים את החג (וחבל >:) ,
אני מקווה שסנטה יתחשב בכם הפעם ויביא מתנות שוות במיוחד. (אהממקפלייאהמ) .
♥

דרך אגב-  המון המון סליחה על חוסר העדכונים,
אני מקווה שאם דורין סלחה לי גם אתם תוכלו <:

שאאאאאאאלום!D:

אנשות מגניבות, תגידו לי מזלטוב! למה? כיייייייי

א. נולד לי אחיין חדש!D:
ב. ונולד לי עוד אחד!XD
ג. קניתי את האייפוד ננו החדש של ה-16GB! *_____*
ו, אממ, זהו. אבל זה מגניב. מאוד.
בכ"מ, הנה הפרקDDD:

*  *  *

"הוא מאחר בעשרים דקות." בל רטנה לעצמה, יושבת על אחת הספות במסעדה. "אם הוא לא – "

"אנשים," כולם מייד הפנו את מבטם אל מרכז המסעדה, ששם עמד דני, מחזיק בידו גיטרה אקוסטית שחורה. "אמ, היי." הוא אמר במבוכה, התלתלים שלו מבריקים באורות הזרקורים. "אני – "

"דני ג'ונס!!!" אחת הבנות במסעדה, שישבה שם עם כמה חברות שלה, צרחה בהלם וכמעט התעלפה.

"כן." הוא האדים עוד יותר. "ו... טוב, אני כאן כי... יש מישהי מאוד מיוחדת שאני נמצא פה בשבילה." הוא התיישב על הכסא שהיה שם, מניח את הגיטרה על ברכיו. "וקרו בינינו הרבה דברים בזמן קצר. דברים שאני הולך לתקן עכשיו."

"מה לעזאזל..." היא מלמלה, בוהה בו בתדהמה. הוא הולך לשיר לה...

"Here comes nothing…" הוא אמר לעצמו בשקט והתחיל לנגן.

"אין מצב." היא לחשה לעצמה בהלם.

"Everyday feels like a Monday there is, no escaping from the heartache now I, gotta put it back together 'cause it's, always better late then never…"

"אין מצב..." היא אמרה שוב ושוב. "זה השיר שאני הכי אוהבת! איך הוא ידע?"

היא ישבה שם, במשך שלוש דקות ארוכות, והקשיבה לשיר הכל-כך מוכר שהיא כל-כך אהבה בהופעה שהוקדשה רק לה. הוא עושה את זה בשבילה.

"And I can't take another night on my own, so I, take a breath and then I pick up the phone, she said 'Oh… oh… oooh…'"

וכשהצליל האחרון בקע מהגיטרה והדהד בחדר, כולם מחאו כפיים, ודני הניח את הגיטרה על הרצפה.

בל הייתה המומה. היא בכלל לא חשבה שהוא ישיר לה. ועוד מול כל-כך הרבה אנשים... היא קמה מהספה והתכוונה ללכת אליו. היא לא הופתעה לראות שתוך כמה שניות נוצר סביבו מעגל ענקי של מעריצות ואפילו כמה צלמים שהגיעו משום-מקום, אבל מישהי אחת ספציפית משכה את מבטה יותר מהשאר.

"דני!" היא הייתה נמוכה, בלונדינית, ומוכרת. "אני לא מאמינה!"

"מה?" בל בהתה באוליביה מתקרבת אל דני ומחבקת אותו.

"אוליביה?" דני נראה המום לא פחות מבל. "מה את... מה את עו – "

"לא היה לי מושג שתכננת את זה!" היא אמרה בחיוך מאושר. "נפגשתי כאן עם חברה, ופתאום ראיתי אותך! כל-כך התגעגעתי אליך! איך ידעת שאני כאן? בעצם זה לא משנה, אני לא מאמינה שאתה פה! תודה תודה תודה! לא ידעתי שאתה מתחרט כל-כך..." היא חיבקה אותו שוב. "אני מצטערת על הכל, אני רוצה שנחזור להיות ביחד, אתה לא יודע כמה אתה חסר לי... אני אוהבת אותך..."

"אוליביה..." מה הוא יכול היה כבר לעשות? הוא לא יכול פשוט לומר לה שהשיר לא היה בשבילה. "אני..."

"אל תגיד כלום." היא נישקה אותו, כורכת את ידיה סביב צווארו.

"חכי," דני הוריד אותה ממנו. "תראי, אני..." הוא מלמל, ואז הרים את מבטו אל מי שעמדה ליד הדלת. "בל!"

"מה?" אוליביה הביטה בו בבלבול. "לאן אתה הולך?"

"אוֹלִי, אני מצטער," הוא קרא אליה תוך-כדי ריצה. "זה לא מה שתכננתי, אני אסביר לך הכל אחר-כך!"

"דני! – "

"בל!" הוא יצא מהמסעדה, רץ אחריה. "חכי רגע!"

"לא." היא המשיכה ללכת.

"בבקשה, תעצרי לרגע,"

"לא." היא הלכה מהר יותר.

"אז לפחות תקשיבי לי."

"לא." עכשיו הוא כבר היה צריך לרוץ כדי להשיג אותה.

"את חייבת – "

"לא!" הוא תפס אותה לבסוף.

"בבקשה," הוא אחז בזרועה. "תקשיבי לי שניה אחת."

"אתה יודע," היא הסתובבה אליו. "האמת היא שאין לי זכות לכעוס עליך. באתי היום רק בגלל שדאגי ביקש ממני יפה, ולא באמת רציתי לתת לך עוד הזדמנות." הוא הביט בה לרגע ארוך.

"את – "

"לא, תן לי לסיים." היא אמרה. "אתה לא חייב לי כלום, באמת שלא. אבל, ברצינות, יכולת לפחות להודיע לי שאתה מבטל! או לשלוח אחד מהבנים שיודיע לי! אני מתכוונת, כמה אידיוט בנאדם אחד יכול להיות?! אתה –  – אוף, לא אכפת לי אם תחזור לאוליביה או לא!" היא פלטה, מרימה את קולה.

הוא קצת התכווץ. "אבל אני לא – "

"לא יכולת לפחות לחכות לאחר-כך? אחרי שאני – "

"אבל ה – "

"לא, לא אכפת לי! מה לעזאזל חשבת?! לשיר לאוליביה, בזמן שהיינו אמורים לצאת לדייט?! אתה בכלל לא – "

"תקשיבי לי רגע – "

"לא רוצה להקשיב! אני – "

"השיר לא היה בשביל אוליביה!" הוא צעק. "תראי..." הוא הנמיך מעט את קולו כשראה שהיא נבהלה. "לא ידעתי שאוליביה תהיה שם. אני נשבע לך שלא ידעתי. לא ידעתי... חשבתי שהיא נפרדה ממני סופית, לא היה לי מושג שהיא רוצה שנחזור."

"בסדר, אז נניח שהשיר לא היה בשביל אוליביה – "

" – הוא היה בשבילך."

"זה לא משנה!" היא אמרה בכעס. "אתה לא קולט? זה לא משנה כלום... לפני רגע אוליביה אמרה שהיא רוצה לחזור אליך..."

"זה כן משנה."

"טוב, אז למה זה משנה?" היא שילבה את ידיה והביטה בו.

"זה משנה כי..." טיפה אחת של גשם נחתה על השיער שלו, והוא הרים את מבטו אל השמיים, בוהה בהם לכמה שניות, ואז שוב הסתכל על בל. "כי אני לא..."

"אתה לא מה?"

"אני לא..."

"דבר כבר ג'ונס, תוציא את זה!"

"אני לא יכול!" הוא שוב צעק. "את לא מבינה! אני... אני לא יכול סתם..."

"הבנתי אותך." הקול שלה היה קר יותר ממזג האוויר. "אתה לא יכול 'סתם' לומר כמה מילים פשוטות? זה מעבר לכבוד שלך?" הוא שתק, אפילו לא מנסה להכחיש. "אז הכל היה בעצם ניסיון כושל לגרור אותי למיטה שלך, נכון? אני רק עוד אחת לרשימה?"

הוא רצה לומר שלא, לומר שקשה לו לראות אותה ככה, שהוא לא אוהב את אוליביה, אבל מצד שני... את בל הוא כן אוהב?

"עזוב," היא אמרה. "שכח מזה. עשה לי טובה, לך לאוליביה, בסדר? היא מחכה לך."

"אבל... אני לא..." הוא מלמל. היא הנידה בראשה, מחייכת במרירות.

"לילה טוב, ג'ונס." והיא התחילה ללכת, בלי שום מושג לאן. היא כמעט ציפתה שדני ימשיך לרדוף אחריה; היא נתנה מבט מהיר לאחור ולא הופתעה לראות אותו נכנס אל המסעדה. הוא הולך לחזור לאוליביה, אין ספק. אז למה הוא ניסה כל-כך חזק להשיג אותה? למה בל הייתה שונה? או שאולי הוא מתנהג ככה עם כל בחורה? כך או כך, היא לא רצתה לחשוב עליו יותר. כמה שהיא תשכח ממנו מהר יותר, ככה יהיה יותר טוב. הכל קרה מהר מדיי... אין לה יותר כוח לדני. אין לה כוח לקווין. היא רצתה רק לחזור הביתה, לניקי ולאוליבר, ולהישאר איתם עד שהלילה יעבור; ואיתו מצב-הרוח העגום שהיה לה.

לכן, היא השאירה הודעת טקסט לקווין, בה הודיעה שהיא לא מרגישה טוב ומבטלת את הדייט שלהם. הוא החזיר לה שאין בעיה, שהוא מקווה שהיא בסדר, ושהוא יתקשר מאוחר יותר כדי לבדוק איך היא מרגישה. לאחר כמה שניות הוא שלח עוד הודעה, בה המליץ על תרופות סבתא ישנות ומוזרות לדברים כמו כאבי-ראש, כאבי-בטן, והתקפים לא צפויים של כאבי כליות ומעיים. ככה זה סקוטים. אי אפשר לומר דבר פשוט כמו "אני לא מרגיש טוב" בלי שהם יהפכו את זה לאיזושהי שפעת קטלנית.

היא לקחה מונית הביתה, וכשפתחה את הדלת היא כל-כך ציפתה להתנפלות של אוליבר וניקי, לזה שהם ימטירו עליה שאלות וידרשו תשובות מפורטות. היא רצתה את זה. היא רצתה רק את החברים שלה, ולא אף-אחד אחר באותו רגע. היא כל-כך הייתה צריכה אותם; את החיבוקים שלהם, את העצות שלהם, ואת הנחמה בידיעה שלא-משנה-מה, הם יהיו לצידה גם אם העולם יגיע לקיצו. לכל הדברים האלה היא ציפתה כשפתחה את דלת הבית. אבל אף-אחד לא התנפל עליה או המטיר עליה שאלות.

"אוליבר?" היא שאלה בקול. "ניק? אולי? מישהו בבית?" עכשיו אחת-עשרה בלילה. איפה הם כבר יכולים להיות? היא שלחה הודעה לאוליבר. הוא החזיר לה SMS לאחר כמה דקות:

"פגשתי מישהו היום, אספר לכן פרטים מאוחר-יותר. אני עכשיו מחכה מתחת לבית שלו, אנחנו יוצאים לפאב. תגידי לניקי שלא תישאר בעבודה מאוחר-מדיי, כמו שהיא עושה כל יום כבר כמה ימים. לילה טוב, דארלינג." הוא הוסיף לב. נו, שיהיה לו בהצלחה. לפחות קופידון האיר פנים לאחד מהם הלילה.

נשאר רק לקוות שניקי תנטוש את העבודה במהירות. היא שלחה לה הודעה:

"הי ניק, אני יודעת שאת בעבודה, אבל אני ממש צריכה אותך כרגע. אין לך מה לדאוג, אבל יהיה נחמד אם לא אהיה לבד עכשיו. אוהבת אותך המון."

כמה דקות לאחר-מכן ניקי החזירה לה תשובה: "אני בדרך, האני."

ניקי פתחה את הדלת ונכנסה.

"בלס? את פה?" לא נשמעה תשובה. "בל?" היא הניחה את התיק שלה על השולחן ונכנסה אל המסדרון. "בלוצ'קה?" היא גיחכה קצת והפסיקה כשלא ראתה אותה. היא שמעה רעש, ונכנסה במהירות אל חדר השינה. "בל...? מה קרה?" מה שראתה כשנכנסה היה: בל יושבת על המיטה, מכוסה בשמיכת פוך עבה, אוכלת גלידת-שוקולד מקופסא ענקית עם כף בגודל של מרית ודומעת למראה זוג, בטלוויזיה, שהתנשק בגשם.

"בל, שוב היומן? מה קרה הפעם?"

"דני... שר... אוליביה... Falling In Love... דני..." כל המשפט שלה נשמע כמו יפחה אחת גדולה שכללה כמה מילים ללא קשר הגיוני.

"בלס..." ניקי התיישבה לידה על המיטה. "תשמרי לי קצת גלידה." היא נאנחה.

"ומה קרה לך?"

"דאגי הבריז לי כשהיינו אמורים לצאת." היא לקחה את הכף מידיה של בל, מילאה אותה בגלידה והכניסה אותה לפה. "את יכולה להסביר לי עכשיו בצורה נורמאלית מה קרה לך?"

"הלכתי לפגוש את דני כי דאגי ביקש ממש יפה." היא התחילה. "ודני... עשה לי הפתעה."

"איזו?"

"הוא שר. במסעדה. בשבילי."

"די!" ניקי קפצה בשמחה. "איזה חמוד!!! אני לא מאמינה, הוא כל-כך מתוק!"

"ואז אוליביה התנפלה עליו."

"אוליביה?" היא שאלה בהפתעה. "מה היא קשורה? חשבתי שאוליביה כבר פאסה."

"טוב, מסתבר שלא. מסתבר שהיא עדיין אוהבת את דני. היא הייתה בטוחה שהוא שר בשבילה, אז היא הלכה אליו אחר-כך ואמרה לו שהיא אוהבת אותו ו... ו..." בל נשמה עמוק. "ושהיא רוצה לחזור אליו." היא קברה את פניה בכתפה של ניקי.

"ומה הוא אמר?"

"אני לא יודעת. יצאתי החוצה. הוא יצא אחריי, ואמר שהשיר היה בשבילי אבל, אבל... אבל מסתבר שבסוף הוא סתם ניסה להרשים אותי כדי שנגמור במיטה שלו." זרם חדש של דמעות יצא החוצה והיא ייללה בקול. "אני שונאת אותו!" היא לקחה את הכרית והתחילה לחבוט בה בחזקה.

"קדימה, תחבטי בכרית! תכסחי אותה! תדמייני שהפרצוף של דני עליה ו – אוי, רגע! לאלאלא! זו הכרית האורטופדית שאוליבר קנה במאה וחמישים פאונד – " אבל היה מאוחר מדיי. כל מה שנשאר מהכרית היה קרעים בצבע לבן דהוי. "אוליבר הולך להוריד לנו את הראש."

כן, דווקא עכשיו כשבקושי יש קוראות אני מעלה יותר פרקים.XD

תתמודדו. B|

טוב, תיהנו!D:

נ"ב (וזה נ"ב גדול): כנסו לפה! עכשיו!

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=574433

אני לא חושבת שמישהו הולך לקרוא את זה.
כן, אני חושבת שהבלוג ננטש לגמרי.

אני חושבת שאני כותבת לעצמי.

את מי צריך להאשים?

את לינוי!!!!

אבל לא נעשה את זה, כי המסכנה הייתה עמוסה מאודמאוד, אז תרשמו לה יפה שאתן אוהבות אותה ותנו לה חיבוק. :ם

כמובן, זה תקף רק אם מישהי קוראת פה עדיין.

אני בספק.

טוב, הממ, עד שאהובתנו המוכשרת תמצא לעצמה זמן להעלות פרק נסגד משלה.... הנה עוד פרק של פולינג פור יו. אני יודעת שציפיתן לפרק של לינוי. גמאני ציפיתי לו.  אבל נמאס לי לראות את הבלוג נטוש! אז... אם מישהי קוראת את זה, אי שם, איפושהו, תרגישו חופשיות לומר ללינוי כמה אתן רוצות פרק. ]:

אנשות, אתן מאגניבות.

הנה הפרק.

בעע.

*  *  *

"בוקר-טוב!" אמרה בל בשמחה, מסיתה את הוילון מדלתות המרפסת.

"בל, תסגרי את זה." מלמלה ניקי בעייפות.

"כן, זה מסנוור." אוליבר החניק פיהוק, מכניס את הכפית החמישית של אבקת הקפה לכוס שלו.

"מה יש לכם? באיזו שעה הלכתם לישון?"

"לא הצלחנו להירדם." הם ענו אוטומטית פה-אחד.

"זה בגלל שאתם שותים יותר מדיי קפה, אתם עוד תחלו בגלל זה." היא אמרה, בזמן ש, למרבה האירוניה, מזגה לעצמה קפה. "בכל-מקרה, אוליבר, אנחנו צריכים לצאת."

"לאן?" הוא שאל בנמנום, לוגם מהספל שלו.

"הכל בסדר איתך הבוקר?" היא שאלה בחשדנות. "מה זאת אומרת 'לאן'? לעבודה, אסטרונאוט שכמוך." הוא מלמל משהו על עייפות-יתר. "אלוהים, אתם נראים נורא. אולי תישארו בבית היום?"

"כן, זה נשמע נהדר." קפץ אוליבר. "בהצלחה בעבודה בל, נראה אותך בערב."

"ביי איז." ניקי ואוליבר דידו בסהרוריות לחדרים שלהם.

בל נאנחה, חייכה לעצמה, לקחה את מפתחות המכונית ונסעה למסעדה.

"בוקר, מת'יו." היא חייכה אל מאט שחלף על פניה, מחזיק בידו מגש מלא מאפים.

"בוקר טוב." הוא נישק אותה על הלחי. "איפה אוליבר?"

"הוא נראה זוועה, אז החלטנו שהוא יישאר בבית היום." היא השיבה. "אתה צריך עזרה עם זה?" היא סימנה בראשה אל המגש המלא שבידיו.

"אה, לא, אני מסתדר." הוא אמר. "אבל יש לקוחות בשולחן שלוש."

"מתייצבת, המפקד." היא הצדיעה והלכה ללבוש את החולצה עם סמל המסעדה. לאחר-מכן היא התקרבה אל שולחן שלוש, שם ישב גבר לא-מזוהה (לראשו היה כובע ומשקפי-שמש כהות). "ברוכים הבאים ל'The River Cafe' ^[1], איך אפשר לעזור?" היא שאלה בחביבות, מוציאה עט ופנקס.

"למה שלא תשבי?" הוא הוריד את המשקפיים והכובע, וליבה החל לדפוק במהירות כשזיהתה, המומה, את דאגי פוינטר.

"אוקיי, זה הזוי מדיי..." היא מלמלה והתיישבה מיד. "איך אתה יודע שאני עובדת פה?"

"ניקי אמרה לי." הוא משך בכתפיו.

"ניקי אמרה לך..." היא מלמלה. "מתי דיברת עם ניקי?"

"אהמ." הוא כחכח בגרונו. "אני זה ששואל את השאלות כאן."

"סליחה?" היא הרימה גבה.

"צחקתי." הוא חייך. "לא, תקשיבי, אני רוצה לדבר איתך על משהו."

"אהא?"       

"בעצם, שני דברים."

"אהא...?"

"אבל הראשון יותר רלוונטי כרגע. אז ככה, דני מתחרפן. כבר כמה ימים הוא עצבני כזה... זה משפיע על המוזיקה שלו, על הכתיבה שלו, על הביצוע וכל זה... אנחנו חושבים שזה בגללך." היא הביטה בו בהלם.

"אתה צוחק עליי? ומי זה 'אנחנו'?"

"נו, את יודעת, אנחנו. הארי, טום ואני. טום די דואג לו, אין לו מושג מה קורה. אחרי שניקי סיפרה לי מה קרה ביניכם התחלתי לחשוב שיש מצב שהוא ככה... בגללך."

"אל תאשים אותי בבעיות שלו." היא שילבה את ידיה. "ובכלל, מה אתה רוצה שאעשה? הוא זה שהיה לא בסדר!"

"כן, אני יודע, אבל..." הוא מלמל. "תראי, זה לא סוד שדני בעניין שלך. את חייבת לעשות לנו טובה ולצאת איתו. פעם אחת, ואם זה לא ילך, אז לא. רק בשביל לסגור מעגל. זה הכל."

"אלוהים, זה לא קורה לי..." היא קברה את פניה בידיה.

"זה עד כדי כך נורא?" שאל דאגי בהפתעה.

"לא, זה רק... דאגי פוינטר יושב מולי ומתחנן שאצא לדייט עם דני ג'ונס. לאיזה סרט נכנסתי?" היא גיחכה בשקט. "אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי."

"אז את מסכימה? תחשבי על זה ככה: העתיד של מקפליי תלוי בך."

"בחיי דאגי, זה עוזר לי מאוד. אתה כל-כך מעודד. תודה רבה, באמת, אני מעריכה את זה מאוד. תודה, דאגי."

הוא פתח את פיו והתכוון להגיב, אבל מאט הקדים אותו, "בל, איפה את? המסעדה צועקת 'הצילו'!"

"אני באה!" היא קראה, קמה ממקומה. "אוקיי, תראה." היא פנתה לדאגי, עוצמת את עיניה ומשפשפת את גשר אפה בעייפות. "תגיד לדני שיש לנו דייט. אבל אני נשבעת לך, שאם הוא מפשל, מצידי שמקפליי תטבע ביגון שלו. אוקיי?"

"אאוץ'." הוא עיקם את אפו. "דיל." היא התכוונה ללכת. "חכי רגע!"

"אה, כן, מה הדבר השני שרצית?"

"היית ממליצה על..." הוא עיין בתפריט. "עוגת גבינה עם פירורים, או סופלה שוקולד חם?"

-

"I got chills, they're multiplyin', and I'm losin' control…"

"אוליבר..." מלמלה ניקי, מכסה את ראשה בשמיכה. "הפלאפון שלך מצלצל..."

"זה לא שלי." הוא פיהק, קובר את ראשו מתחת לכרית. "הרינגטון שלי הוא של קייטי פֵרי."

"You're the one that I want, you are the one I want, ooh ooh ooh…"

"תעני כבר." הוא אמר. "לא בא לי להתחיל לחלום על ג'ון טרבולטה."

"למה? הוא חמוד."

"ניק, הפלאפון."

"אה, כן, מצטערת..." היא קמה מהמיטה ופתחה את הפלאפון. "הלו?"

"היי, ניקי. מה נשמע?"

"אתה יודע, כרגיל." היא פיהקה. "ואתה?"

"גם, את יודעת. אז את פנויה היום?"

"תלוי. עם מי אני מדברת?" היא שאלה בנמנום.

"אה... דאגי...?"

"דאגי!" היא קראה בהפתעה, מתעוררת באחת. מרוב התרגשות הפלאפון נפל מידה והיא מיהרה להרים אותו מהרצפה. "היי!"

"היי." הוא גיחך. "הערתי אותך?"

"לא." היא צחקקה. "ג'ון העיר אותי."

"ג'ון?"

"טרבולטה."

"אה-הא... לשאול?"

"אין צורך." היא חייכה, למרות שהוא לא יכול לראות אותה. "וכן."

"כן מה?"

"כן אני פנויה היום." היא גיחכה.

"אה, אוקיי." הוא אמר בשמחה. "אז אני אבוא לאסוף אותך ב... שבע? או שיותר מתאים לך להיפגש איפושהו?"

"אמ... האמת..." היא הרהרה. "אתה פנוי בחמש?"

"את רוצה להיפגש עוד שעה?" הוא שאל בהפתעה.

"אמ... כן. זה בסדר?"

"כן, לגמרי."

"מתאים לך שניפגש בפארק? אתה יודע, סנט ג'יימס?"

"אה...." הוא הרהר. "טוב, אוקיי, שיהיה. אני אראה אותך שם." הוא השיב. "ביי."

" – הי, דאגי?" היא אמרה, שניה לפני שהוא ניתק.

"כן?"

"תודה שהתקשרת."

"חשבת שאני אשכח?"

"כן." היא הודתה, נבוכה.

"זה בסדר, את עוד תכירי אותי." הוא אמר, מגחך. "אז להתראות."

"כן, ביי." היא ניתקה, מחייכת מאוזן לאוזן.

"היי איז." ניקי קראה בשמחה, מתנפלת על בל שרק פתחה את הדלת.

"אה, היי."

"איך היה בעבודה?" על פניה היה חיוך רחב.

"בסדר..." בל הביטה בה במבט חושד. "קרה משהו?"

"לא, אני רק יוצאת עם דאגי עוד-מעט."

"דאגי?"

"פוינטר." היא נכנסה לחדר שלה ויצאה משם לאחר כמה דקות, מחזיקה בידיה זוג מכנסי-סקיני וחצאית סקוטית קצרה. "מה לדעתך אני צריכה ללבוש?"

"מה בקשר למה שלבשת היום בבוקר?"

"השתגעת? אני לא הולכת ללבוש בלייזר לדייט." היא אמרה, מגלגלת את עיניה. "אז מה נראה לך?"

"אממ... החצאית."

"דארלינג, התחרפנת?" אוליבר הגיח מהמסדרון, מנער את שיערו ומשפשף את עיניו. "ברור שהסקיני."

"הוא צודק..." ניקי מלמלה, מהרהרת. "תודה, אוֹלי." היא אמרה בשמחה וטפחה על גבו בדרכה חזרה לחדר.

"מה הפרצוף?" אוליבר שאל את בל, נכנס למטבח.

"פגשתי את דאגי היום."

"עוד צרות עם מקפליי?" הוא גיחך. "מה קרה הפעם?"

"הוא אמר שאני משפיעה על דני." היא גלגלה עיניים. אוליבר נראה מבולבל. "כלומר, אתה יודע... הוא אמר שדני ממש בקטע שלי, ושאחרי כל מה שקרה בינינו הוא נהיה עצבני וזה משפיע על המוזיקה שלו והכל. הוא ביקש ממני לצאת איתו לדייט."

"דאגי פוינטר הציע לך לצאת?!"

"לא, אוליבר, עם דני! הוא ביקש ממני לצאת עם דני!" היא גלגלה את עיניה בשנית.

"אה, נחמד לפחות שהוא ניסה." אוליבר משך בכתפיו.

"כן, טוב, הוא הצליח." היא אמרה, מחייכת בסרקסטיות.

"הסכמת?" הוא שאל בהלם. "למה?"

"כי..." היא החלה לגמגם.

"אולי בגלל שעמוק-עמוק בנבכי ליבך הקר והאפל את אוהבת אותו?"

"אוליבר. באמת שאני לא ארחם עליך."

"רק אמרתי." הוא משך בכתפיו.

"אז אל. חוץ-מזה, זה לא נכון. זה פשוט בגלל שאני בנאדם נחמד, ואני מאמינה שלכל אחד מגיעה הזדמנות שניה."

"אז את מוכנה לתת לזה עוד הזדמנות?"

"למה?"

"לדני ולך. ביחד."

"לא חשבתי על זה ככה." היא הרהרה. "פשוט חשבתי שנצא לדייט ו, כלומר, זהו. אני מתכוונת, אין שום סיכוי בעולם שהארי, דאגי, טום, או כל אחד אחר יצליחו לשנות אותו ביומיים."

"אם את אומרת."

-

ניקי הגיעה לפארק סנט-ג'יימס, וחיכתה לדאגי ליד המזרקה. השעה הייתה חמש וחצי.

חצי-שעה עברה, ודאגי עדיין לא הגיע. ארבעים וחמש דקות עברו... שעה... והוא לא בא. ניקי נאנחה, הרימה את התיק שלה, והתחילה ללכת הביתה.

[1] מסעדה הממוקמת על הטיילת שעל שפת התמזה.