(לא לסובלים ממנחוס משלהם, אפילו אותי הקטע הזה הצליח לדכא)
עומס מטורף בעבודה - בין חג לחג ערימות של עבודה ותחושה שמזכירה לי את ימי הצבא המאד לא עליזים שלי - "מי שמשקיע - שוקע, מי שחרא צף"
או בתרגום לימינו אנו - כמה שתעבדי יותר ככה אנשים מסביבך יעבוד פחות ולך תהיה יותר עבודה.
מתקשה לחזור הביתה ולהשאיר את העבודה בעבודה, בעיקר כי כשאני כבר בבית אני בעיקר רוצה לקרוס לתוך איזו ספה נוחה, להרים את הרגליים ולהצטמח קשות
אבל יש ילדודס, וצריך להשקיע בהם, ואני גם רוצה להשקיע בהם, בעיקר עכשיו עם מעבר הגן שקשה להם, ועומס העבודה שלי שמן הסתם גם לא קל להם.
לקחת אותם לחברים, למצוא להם פעילויות דידקטיות לאחר הצהריים ולהתנגח איתם על לעשות אותן לפחות בחלק מהימים, כי גם הם כמו אמא שלהם כנראה רוצים בעיקר לרבוץ נניח מול איזה סרט דיסני.
להיות סבלנית, סבלנית, סבלנית.
(אני?? סבלנית???? מיס פיוז קצר ... )
אחרי שהם הולכים לישון (ותודה תודה תודה אלוהים על שעון החורף) לרוץ להתעמל. חלק ניכר מהמנחוס הכללי הוא שניים וחצי הק"ג שטיפסו עלי החודשים האחרונים, למרות הדיאטה, למרות ההתעמלות, למרות הכל , ומסרבים לרדת בעקשנות מרגיזה. אני משתדלת לשמור על שפיות למול המשקל ונכשלת כל פעם מחדש. בוכה, מקללת, קמה לרוץ בבוקר כשאני יודעת שלא אוכל להתעמל בערב. מפחיתה בכמויות האוכל למרות ההוראות המפורשות של הדיאטנית. עוברת לאטקינס מידי פעם. מקיאה כשהכל נכשל ושונאת את עצמי אחר כך וכשמצליחה לא להקיא ולא לצמצם יותר מידי את האוכל שונאת את עצמי על ההשמנה. ובין לבין מתעבת את הרומן ארוך השנים שלי עם המחלה המחורבנת הזאת ואיך שאפילו היום , אפילו כשיש לי כך כך הרבה בשביל מה להלחם וכל כך הרבה מה לאבד, ברגעיים מסוימים מתחשק לי פשוט לשכב ולוותר, כי אני חסרת אונים מול האוכל מצד אחד והמשקל מצד שני, ועדיין בגיל שלושים ומשהו הצורך להיות כוסית, הצורך להשאר במידה של הג'ינס שלי, מנהל לי את החיים, למשל כשאני גוררת את עצמי לרוץ על שברי המאמץ השוב מציקים שלי בשעה רבע לשש בבוקר, למרות שישנתי בקושי ארבע שעות בלילה והיום שלפני עוד ארוך ומעייף.
גם האיש צריך צומי, אם כי בתקופות כאלה הוא מנסה להבין ולהיות סבלני. גם לו יש לימודים ועבודה ותסכולים מהילדים לפעמים, ומן הסתם גם ממני, ולפעמים הפתרון הכל כך מקסים ופשוט של זיון משובח שלאחריו שנינו נרדמים בשניות נראה קל מידי ולא בוגר, כשאנחנו בקושי מצליחים להחליף יותר משניים או שלושה משפטים במהלך היום שלא קשורים בילדים או בתפעול השוטף של הבית. מנסים לחשוב על זמן שנוכל לקחת ביחד חופש ודוחים אותו לתקופה שבה אני אהיה קצת יותר יציבה, והילדים יותר יציבים, והעומס בעבודה של שנינו טיפה ירגע, ולא מצליחה להתחמק מהמחשבה שמי יודע מתי זה יקרה.
אני כבר ילדה גדולה. אני יודעת שתקופות כאלה באות והולכות. הבוסית הבטיחה שאחרי אוקטובר יורידו ממני קצת לחץ. אולי אולי אולי ראיתי הבוקר את מחוג המשקל זז לכיוון הנכון. ובכל זאת כמו הפוסט הזה הימים האחרונים נראים לי מייגעים, עם ליה שמרוכזת בעצמה יותר מידי, וחסרה כל יכולת לראות איזה עליה בקצה הירידה.
רוצה לברוח - אבל אלכוהול = קלוריות, סיגריות - לא כשמנסים לעוד ילד, ארוחה טובה - נו פאקינג ווי, סקס טוב - ראה לעיל, מהאינטרנט כדרך בריחה אני נמנעת מאז הנעלם. ירוק - אין לי אספקה. רעיונות - גם.
הזכרתי כבר שהמנחוס הורג לי גם את ההומור?
חשבתי לצטט מ"מילה טובה" של יהודית רביץ, אבל האופטימיות הקוסמית שלו נראית לי מעצבנת לעיון שיעור ברגע זה.
אם היה יום שני הייתי אומרת I want to shoot the whole day down....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
