| 6/2003
גם אני...
ככה במסגרת זה שכולם השבוע חושפים את הפוביות שלהם, אז גם אני...חוק העדר, ולעזאזל האינדיבידואליזם...
בעצם זה חלק א' של הפוביות, ועל חלק ב' צריך פוסט נפרד. החלק הזה כבר מעובד מספיק (כבר אמרתי שמימנתי לשרינקית שלי אוטו אחד לפחות?) בשביל לכתוב עליו.
אני מפחדת מאוכל. כלומר - אני מאד אוהבת אוכל: להסתכל עליו, לבשל אותו, לקרוא עליו (אני מומחית במסעדות חדשות, ואין ביקורת מסעדות שלא קראתי), וכן אני גם אוהבת לאכול - אבל זה אף פעם לא "נקי", לפחות לא בתקופות הרעות...
אני לא זוכרת מתי התחלתי לרזות. את הג'ינסים הראשונים שקניתי לעצמי בגיל 13 או 14 קניתי במידה 29, ואיפושהוא בגיל 16 מידה 27 נראה לי שמן...עברתי לחיות על תפוחים ודאייט קולה, ולאט לאט יותר ויותר סיגריות...את הסנדביץ' שאבא שלי היה טורח בקפידה להכין לי כל בוקר הייתי זורקת בדרך לבי"ס, כדי להבטיח את זה שאני לא אוכל אותו ברגע של חולשה. הריקוד השתלב מצוין באי האכילה. אין מקום שבו הרזון מקודש יותר מאשר בסטודיו - מול המראה. ובשירותים הבנות מחליפות חוויות - איזה משלשלים עדיפים? איך להקיא יותר טוב, עם האצבע או עם מברשת שיניים? העלבון של זה שאומרים לך שאת כבדה מידי, וקשה להרים אותך, ואם רק הייתי יורדת עוד קילו או שניים מן הסתם הייתי יכולה לקפוץ גבוה יותר, להסתובב יותר בקלות...
ההורים שלי, אנשים אינטליגנטיים לכל הדעות, שהמונח "אנורקסיה" לא היה זר להם התעלמו. אמא שלי אמרה לי בזמנו כשתפסה אותי מקיאה "תבטיחי לי שתפסיקי", ואני כבר אז הייתי בדעה שבנושא שלך האוכל כל שקר הוא לגיטימי, וכמה זמן לעזאזל אפשר לחיות בלי שוקולד, גלידה, בורקסים? לאכול ולהשאיר את זה בגוף, השתגעתם? ביום ראשון יש אודישן, אני אהיה שמנה...
וככה המשכתי. נורא קל להסתיר מכולם, כי אף פעם לא הייתי אנורקטית נורא מוצלחת, דווקא בזה לא הלכתי עד הסוף - אבל כמו שהשרינקית שלי אומרת - אנורקטית טובה זו אנוררקטית מתה...
כמעט 13 שנה אחרי, אני עדיין לא יודעת אף פעם למה לצפות מאוכל. יש תקופות טובות - אני אוכלת כמו בן אדם, אמנם סופרת קלוריות אבל נהנית, יוצאת למסעדות, שותה, מבשלת לחברים וגם טועמת, מתאמנת במידה. חיה, עם האוכל אבל לא לפי האוכל. נשקלת רק בחדר כושר. רגועה. ואז באה נפילה - פתאום משקל מסרב לציית, אני בורחת חזרה לאלף קלוריות, לא יורדת, חוזרת להתאמן5, 6 , 7 פעמים בשבוע, עוד אירובי, ועוד אירובי, פחות ופחות אוכל, ואז בא הפיצוץ - בדרך כלל כשמשהו פוגע בי - אני רוצה לאכול רק עוגיה אחת ומוצאת את עצמי אוכלת חצי קופסא, ואחר כך חוסר מנוחה מטורף עד שאני מגיעה לשירותים, מנסה להקיא, לא תמיד מצליחה, לפעמים מצליחה לעצור את עצמי באמצע, אבל תמיד אחר כך תחושת הגועל - אני שמנה, אני מגעילה, וכמה שאני לא אתקלח יהיה תמיד נדמה לי שאני יכולה להריח את ההקאה עלי.
בקטעים כאלה קשה לי להביט בעצמי במראה, קשה לי לקבל ממנו חיבוק, קשה לי לוותר לעצמי, לסלוח על החולשה. אוכל זו חולשה, אולי החולשה הכי אנושית, אבל אני שואפת לשלוט בו - שליטה הרמטית, ואיכשהוא לא מסוגלת להרפות, אפילו היום.
אני מתנחמת בתקופות הטובות, ובהבנה שגם כך יש מי שאוהב אותי, ויאהב אותי גם עם עוד 5 ק"ג, גם אם אני לא ממש אוהבת את עצמי. על האהבה העצמית אני עדיין עובדת.
זהו, חסל סדר וידויים להיום...הפוסט הזה דיכא גם אותי...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
