| 6/2003
סופים והתחלות
אני לא אוהבת סופים, ועד כמה שחיכיתי שהתקופה הזאת תגמר היה לי עצוב היום. עצוב לדעת שביום ראשון אני אתחיל מחדש את הסאגה של ללמוד להסתדר עם אנשים חדשים, לבנות צוות, להשתלב, רק בשביל לעזוב ברגע שאני מרגישה שהדברים מתחילים לזרום. אני מתנחמת בזה שהתקופה הזאת תסתיים בקרוב, אבל בינתיים אני עייפה.
החיים בתקופה האחרונה די יפים, הזוגיות חוזרת לשגרה משופרת, אני חוזרת לשגרה שלי - חדר כושר, עבודה, לימודים, חברים. בין לבין נכנס גם ישרא, שזה די time consuming אבל אני עדיין מוצאת שגם הסדר שהכתיבה עושה לי בראש, גם ה-outlet של לפרוק את הדברים בין אם כיומן בין אם ככר ביטוי ליצירתיות, והפידבקים, התגובות, התובנות שמגיעים אליהם שווים את הזמן. ובכל זאת אני לא יכולה להמלט מאיזו תחושת ליאות בסיסית.
ההרגשה שלי היא שכל הזמן דברים מסביבי נגמרים, לאו דווקא מתוך זה שאני רוצה שהם ייגמרו.
הלימודים - כשהם ייגמרו זאת תהיה הקלה עצומה, אני מרגישה כבר בשלה עד התחלת רקבון - להתחיל לעבוד, להתחיל באמת באיזושהיא דרך מקצועית. די, נמאס לי המשחק בקקי, העבודות המזדמנות, חצאי המשמרות הנוספים מהצד בשביל להתפרנס. זה מתיש. זה לא נגמר...
אנשים - עוד חברה שלי עוזבת את הארץ, עוד זוג חברים מתגרשים, אנשים עסוקים בחייהם ואנחנו בשלנו ואיכשהו יש תחושה כללית של כולם, כאילו באויר יש משהו שעומד להשתנות. תחושה שגורמת לי אי נוחות. והנעלם, שלאט לאט אני לומדת להבין מה היתה משמעותו מבחינתי, עד כמה האהבה הזאת היתה מבחינתי מטלטלת יסודות, ועד כמה הפרידה הזאת היא אולי הפרידה הסופית ביותר שהיתה לי אי פעם - שהרי אם החיים שלי ילכו לכיוון שאני רוצה שהם ילכו, המשפטים האחרונים שאמרתי לו יהיו האחרונים שאי פעם ייאמרו. אנחנו לא נדבר, או ניפגש. וזה בשבילי משהו שאני לא מכירה - חוץ מרועי אין מישהו שהיה משמעותי מחיי ונחתך מהם החוצה כך. אני תמיד שומרת על קשר, וזה בדרך כלל הדדי. אני לא מתחברת בקלות ולא מתנתקת בקלות. וגם זה מוסיף לאוירת הסוף.
ומצד שני ואופטימי - אולי הסוף הוא תחילתה של תקופה חדשה. של התבגרות שלי, של ויתור מצד אחד, וידיעה מצד אחר על מה אני לא מוכנה לוותר. של אהבה אחרת בינינו - מודעת יותר לחולשות ולחוזק, מאפשרת יותר מקום לדברים שחשובים לי (השחרור, הרגשות, העומק) ולו (היציבות, הנאמנות, האחריות). אולי אנחנו מוכנים יותר עכשיו להיות זוג במובן אחר של המילה ממה שהיינו לפני שנה, אולי אנחנו מוכנים יותר להיות הורים. אולי אנחנו אוהבים יותר כי העיניים יותר פקוחות גם לחסרונות שאין אפשרות לשנות אותם, ובכל זאת הבחירה היא להשאר, והיא עושה טוב לשנינו.
אז למה למה למה רובץ עלי כל היום ענן אפרפר סמיך ומעיק של תחושה רעה?
אולי זו פשוט אני
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
