| 6/2003
ספרות וסופ"ש
i drank too much last night
got bills to pay
my head just feels in pain
i missed the bus and
there's be hell today
i'm late for work again
and even if i'm not they might all imply
that i might not last the day
and then you call me
and it's not too bad
it's not too bad
i want to thanks you
for giving me the best day of my life
(dido - thank you)
הענן האפור והמחניק שליווה את יום חמישי מתחיל להתפזר לאיטו בצהרי יום שישי. למרות כל המחויבויות המשפחתיות אנחנו מוצאים את הזמן שוב לדבר ולחזק. הפגישה שלי עם השרינקית בבוקר נותנת לי את הכח לתת לו לקרוא את הפוסט שכתבתי לגבי ילדים, ושוב אני שומעת ממנו את מה שאני צריכה כל כך לשמוע - ריאלי אבל דווקא לכן אמיתי - שהוא לא יכול להבטיח לי שהוא יוכל לתת לי את מה שאני צריכה, אבל שהוא בהחלט מתכוון לנסות, שהפעם הוא יהיה יותר איתי. אני מהצד שלי צריכה לנסות ולהיות יותר ברורה.
חוצמזה הויקאנד כולו היה אפוף בחרמנות קשה של הנסיכה...הסקס הכה מדהים של אמצע השבוע גרם לי לחשוב על זה ולשחזר בראש. אז למה לשחזר רק בראש. ולמה לשחזר, וככה כל השבת אנחנו מסתובבים מסביב, מתגרים אחד בשני, משחקי פיתוי שברור (לפחות עד רמה מסוימת) לאן הם מובילים, אבל הסוף כרגיל מפתיע (במובן החיובי של המילה, וזה כמובן גורם לי לחייך כל פעם מחדש...ההפתעות הקטנות האלה)
אז נכון שקצת כעסתי על זה שהוא לא היה יכול להניח לשניה בצד את ההתחכמויות שלו - אני מארגנת לו סצינת פיתוי (קומפלט עם נרות, ביגוד מינימלי, בושם ומוסיקה תואמת) והוא- "טוב, אז הולכים לישון?" (יעני - אני כבר גמרתי אז אפשר, כמו גבר ממוצע). ואני מתעצבנת למרות שאני יודעת שזה המשחק שלו, ובעוד רגע הידיים שלו יחליקו מתחת למה שאני לובשת. אבל הצלחתי לשים את זה בצד, ולהגיד את זה רק הבוקר בחיבוק של הבוקר, ובינתיים ללכת לישון בשתיים בלילה מכל הסיבות הנכונות...אז לא, אני לא חושבת שאני יכולה להתלונן...
הבטחתי בכותרת ספרים, וזה בגלל שבסופ"ש האחרון ניסינו לפתוח טלויזיה כמה שפחות. מן החלטה מנהלית. לא היה לי הרבה חומר קריאה חדש מעניין, וממש לא התחשק לי לקרוא עבודה. הורדתי מהמדף את "התמכרות".
הספר הזה, רחוק מלהיות יצירת מופתת ספרותית, היה הספר היחיד שלקחתי איתי כשעזבתי את הארץ אחרי התיכון. הוא מקומט וקרוע בכריכה בכמה מקומות, ומלא בכתמים - של זיעה, של קפה, של מים ועוד כמה שאני לא מזהה. סיפור המסגרת דמיוני ודי אדיוטי - רומן משרתות על 3 דורות של רקדניות בלט. עם סוף טוב כמובן. אבל עם הרבה הרהורים באמצע, מודגשים בעפרון בחלקם, על כמה אפשר או רצוי להקריב את החיים האישיים למען האמנות (או הקריירה), על מה המשמעכות של הבלט בחייהם של אלה שחיים אותו. הדהים אותי שכל כך הרבה זמן אחרי שהפסקתי לרקוד באמת עדיין יש בספר הזה קטעים שעוצרים אותי לשניה כי הם עדיין כל כך רלוונטיים: ההתלבטות האינסופית בין הרצון לעשות את מה שאת הכי אוהבת לבין להיות עם האדם שאת הכי אוהבת. הצורך ליצור משהו מאפס, להרגיש שאת מבטאת את עצמך. הרבה הרהורים על זה שבבלט הקלאסי, כמו בהרבה אמנויות (שמתם לב שאין הרבה שירי אהבה שמחים?) המוטיב הטראגי (והאבדני בהרבה מהקלאסיקות ה"כבדות") הוא בסיסי מאד. ובצד החיובי, כמו שהיא מתארת באחד הפרקים - שהבלט שינה את איך שאני אסתכל על החיים, שבשבילי כנראה כל פעם שאני אעמוד ליד הבר לעשות את רוטינת התרגילים אני אהיה במקום שבו יש חוקים מסודרים, סדר בתור מרחב וזמן, ושאיפה לשלמות. קצת כמו לפתוח ארון נורא מסודר - תמיד נותן לי איזה תחושה של יציבות...
ואחרי החדר כושר, סחוטים, הלכנו לנו לטייל בשפת הים. היה לי קשה לצאת, כי הרגשתי עדיים שאריות של הענן המעיק, ותחילתה של שביזות יום א', ופחד מההתחלות של היום, ופחד מההתמודדות עם סוגית האוכל שמלווה אצלי בתקופה האחרונה קצת יותר מבדרך כלל כל סיטואציה של "לאכול בחוץ".
הטיילת של יפו היתה מלאה אנשים, אבל לא יותר מידי. המרחק ביני לבינו נסגר לאט לאט. תהינו איך זה שבכל יחסינו הארוכים למרות התל אביביות שלנו לא מצאנו את הזמן להיות במקום הספציפי הזה, הכל כל יפה. הסתכלנו על אנשים, ועל השקיעה, ועל הים. הגוש בבטן של הפחד התרכך לו ונזלתי אליו, כל כך מושי שזה דביק, עומדים מחוץ לבית קפה ומחכים לשולחן ומתנשקים עד שהמארחת מפריעה לנו בחיוך נבוך ונגעל - אוקיי, מצאנו לכם שולחן. ולשבת מול הים עם כוס יין אדום וסלט (כמובן) שמחשיך והגלים נהיים יותר אפורים מירוקים ולקוות שההרגשה הזאת תישאר ולהגיד לו את זה. ולחזור הביתה ולהרגיש את זה, עד עכשיו
and i want to thank you
for giving me the best day of my life
oh, just to be with you
is having the best day of my life
push the door, i'm home at last
and i'm soaking through and through
then you handed me a towel
and all i see is you
even if my house fell down now
i wouldn't have a clue
because you're near me
(dido - thank you)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
