| 7/2003
מקבץ אקראי אך בעל חשיבות
ליה עייפה. אני בטוחה שהייתי פעם יותר עייפה, אולי כשעבדתי יותר משמרות לילה, אולי בשנה שעברה בתקופה שהשקעתי את כל מרצי בלימודים עד השעות הקטנות של הלילה. אבל אני לא זוכרת מתי זה היה, ואיך המשכתי אז לסחוב. השילוב הקטלני של עייפות פיזית ממספר שעות שינה שבועיות שבדרך כלל ישנים בלילה אחד, עייפות החומר מבחינת ההצטברות של כל הגועלנפש מהשנה האחרונה ואס"ק (אוירת סוף קורס) מתחברים למסה קריטית שגורמת לי בעיקר לחשוב על שני דברים:
עוד שבועיים למנאייק ו-יום שישי הולך וקרב. כמובן שאני עובדת כל השבת, אז סופהשבוע מתקצר לו משמעותית, אבל עדיין - יום שלא חייבים לקום בו מהמיטה הוא מבורך. יום איתו, להתפנק, להזכר, לנסות לשאוב מזה כוח להחזיק עוד שבוע עד לסופהשבוע הבא.
הרגשתי אתמול אשמה נורא. כי היתה בינינו אי הבנה - הוא היה בטוח שאתמול יהיה "יום משפחה" כלומר ששנינו נגיע הביתה מוקדם ונבלה את הערב ביחד. מצב העייפות שלי טרפד את התכניות. יצאתי מהעבודה אחרי 11 שעות, גררתי את רגלי לחדר כושר והשארתי שם את מעט האנרגיה שעוד היתה לי. אספתי אותו הביתה, הכנתי לעצמי סלט, בדקתי מייל וזחלתי למיטה. היה לי ברור שהוא מאוכזב וגם שזה לא בר שיקום - הרי אם הייתי יושבת איתו מול איזה סרט או שהייתי נרדמת או שהוא היה מרגיש שהוא מכריח אותי ואני לא נהנית. להכנס מוקדם למיטה לא התחשק לו (למרות שלדעתי הצעתי דווקא תמריצים ניכרים...) וככה הלכתי למיטה והתהפכתי מצד לצד עד שנרדמתי, דקה אחרי שהוא נכנס למיטה באיזה שעה מטורפת. הייתי צריכה להרגיש אותו שם לידי בשביל להרדם. הרגשתי שהתסביכים שלי מרחיקים אותנו כשהוא עשה את המאמץ והגיע בשעה סבירה, והוא היה עצוב גלל כל מיני בעיות בעבודה. הרגשתי אותו רחוק, והרגשץי חסרת אונים, שאני לא יכולה להגיע אליו. וכעסתי על עצמי - שלא הבנתי אותו, שלא קראתי אותו טוב יותר - אולי אם הייתי כן אז הייתי מסוגלת לוותר לעצמי בקטע של החדר כושר ולבוא הביתה במצב שהיה אפשרי בשבילנו להנות מהערב. אולי, ואולי ואולי. אולי החלפנו לרגע אתמול את התפקידים - הוא היה צריך אותי לידו אבל משום מה לא היה מסוגל להגיד לי, אולי הוא פחד שהוא לא יקבל ממני את מה שהוא היה צריך (כי דברים אחרים אולי יהיו יותר חשובים) ואני לא ראיתי את זה עד שהיה קצת מאוחר, והחיבוק שלי היה מעט מידי.
והיה לי עצוב...
והיה לי פחד שהוא קרא את הבלוג, ושאלתי אותו, והוא נעלב נורא. ואני מקווה שזה שאני מאמינה (או בוחרת להאמין) זה הדבר הנכון. כי הוא כבר חדר למקומות שהוא לא היה אמור ללכת אליהם כשהיה לו קשה, וגם זה מן הסתם לא הוסיף לבעיות בינינו בתקופה שהיה לנו לא קל גם ככה...
אני בוחרת להאמין לו בענין הזה כפי שהוא בוחר להאמין לי בענין הנעלם. אני יודעת שאני מחייבת את עצמי בנושא הזה לכנות במלוא מובן המילה, ומקווה שגם הוא. זה כל מה שאני יכולה לעשות. החלק הקשה ביותר באהבה מבחינתי הוא להאמין ולסמוך - אז אולי זה לא מתבטא אצלי בקנאה, אבל זה כן בזה שאני חסרת בטחון בכמה רוצים אותי, או אוהבים אותי, ובמקרה שלו גם בכמה רואים את מה שאני מנסה להראות - צורך או אהבה, אלה שני צדדים של אותה מטבע...
אוף איזה פוסט מבולגן, בלתי קוהרנטי לחלוטין
עד כה הצלחתי לא לבדוק מה, אם בכלל, היתה תגובתו של הנעלם לנושא ההודעה ההיא. אני גאה בעצמי. מתגבשים אצלי בראש כל כך הרבה דברים שיש לי לומר לו, ואני מניחה שבאיזשהוא שלב אני אכתוב. אבל לא לו. הוא עשה את הבחירה שלו, ואני את שלי, ולא ממש משנה עכשיו מה קורה בצד שלו. בצד שלי הדברים הולכים לכיוון נכון. אני לוקחת אויר וסופרת עד 10 ומגרשת את יצר ההרס העצמי הכה מפותח שלי לפינה חשוכה באחורי המוח או הלב. קישטה. אני לא אתן לליה שכל כך ניסיתי למתן בשנים האחרונות להרים את הראש ולהרוס את הדבר הכי יפה שהצלחתי עד היום לבנות. את הנישואים שלנו. את האהבה הזאת.
קראתי שוב ספר שכל פעם מעמת אותי עם הפחדים הכי אפלים שלי. אני עדיין מהססת לכתוב על זה, כי בעצמי קשה לי לדבר על זה ולהתמודד גם מול עצמי וגם מול השרינקית שלי עם הדברים האלה, שבעיני הם אפלים, מגעילים ומפחידים וכל מה שאני רוצה זה לדחוף אותם בחזרה למאורה שלהם ולשכוח את קיומם.
בכל זאת בהשראת הספר הזה, אני כותבת 10 תודות - 10 דברים שאני מודה עליהם היום:
תודה על זה שהוא אוהב אותי
תודה על זה שאני מסוגלת להרגיש אושר אמיתי בנוכחותו
תודה על העבודה שלי, גם כשקשה לי עם זה
תודה על החברים שלי שגורמים לי להרגש רצויה ומעניינת
תודה על זה שאני יכולה לכתוב
תודה על זה שיש מי שקורא ומגיב, ועל זה שזה גורם לי להרגיש טוב
תודה על זה שכלכלית אנחנו צפים
תודה לאל על זה שהמשקל משתף איתי יחסית פעולה
תודה על כל ארוחה שאני אוכלת בשליטה
ותודה לכולכם על עוד חודש של הקשבה, תמיכה ועידוד
חיבוק ענקי מליה...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
