לפעמים אני מרגישה צורך להסביר למה אני כותבת
ולפעמים למה אני לא
כי קודם לכל - הרבה מהיומיום כל כך קשור לעבודה, ולכתוב על העבודה זה בסופו של דבר לחשוף יותר ממה שאני מוכנה לחשוף כאן
אני יכולה לחשוף את נבכי נפשי אבל לא פרטים מזהים - שהרי זה היופי בבלוג - לא?
כשטוב אז כותבים פחות, כשרע בעבודה אז אי אפשר לכתוב על זה
הילדים - טאבו מראש, וגם אין לי מי יודע מה תלונות בתחום הזה, ילדים מדהימים (משוחדת , אבל...) - והתלונות כשיש הן בנאליות ברמות על ומוכרות לכל מי שיש לו ילדים - ילדים זה שמחה - אבל אפשר אולי רק ליומיים שלושה להחנות אותם איפושהוא ולנסוע לאיזה אי בודד שבשניה שדורכים בו שוכחים את היצורים הקטנים האלה, שתלויים בך, ואוהבים אותך, ומגדירים את עצמם ומושגי ייסוד בחיים שלהם דרכך, שטעות שלך יכולה לגרור תסביכים בחיים שלהם, שלהיות איתם מעמת אותך בכל שניה ושניה עם הצורך להיות אדם טוב יותר, ולפעמים זה מעייף כל כך.
חזרתי לעשן. תקופה רעה בעבודה. הסיגריות נשארות בשולחן שלי ומאפשרות לי הפסקות מתודיות. אני שונאת את זה שאני כל כך אוהבת לעשן. את זה שכשאני מסיימת סיגריה או כשהיא מתקרבת לפילטר אני מרגישה עצבות מסוימת. אני סופרת אותן בקפדנות ולא מרשה לעצמי לחרוג מעל לקופסא בשבוע. השבוע, עם וירוס מעצבן ושיעול מעצבן עוד יותר לא עישנתי 3 ימים ומצאתי את עצמי לפי שעה בסמי - אורגזמה של סיגריה אחרי 3 ימים בלי. נורא. איום ונורא. אבל עכשיו רוצים עוד ילד אז ברור שזה זמני - אין מצב של סיגריה בהריון. אין מצב של עישון והנקה. ייתרונותיה של הבגרות והאחריות ההורית. נניח.
האיש שלי - אהוב מתמיד. לחוץ עכשיו. בתקופה לא קלה. סופרים שבועות עד שניסע לחופש ביחד. מחכים לזה כמו שני ילדים קטנים. שבוע שלם של שנינו. אלוהים. זה נראה לי לא מציאותי. מתככנים ללכת לראות הופעה טובה. ללכת לשופינג ביחד. לישון עד מאוחר. לבלות עד מאוחר. לפעמים נראה לי שהאהבה שלנו היא קצת כמו הילדים - משתנה לי מול העיניים והופכת משנה לשנה למשהו קצת אחר , שונה לגמרי ממה שדמיינתי אותה לפני נניח 10 שנים, וכמו עם הילדים יש ימים שאני מתעוררת בלילה, שומעת אותו נושם לידי ומתכווצת מפחד שאולי כל זה ייעלם לי, כי אוהבת אותו כל כך ומתקשה לפעמים להאמין שגם הוא, שהוא מוכן למתוח את הגבולות בשבילי, לשמוע אותי גם כשאני מדברת בשפה שהוא לא תמיד מבין. ושמחה מתמיד כשאני מרגישה שאני מצליחה לעשות לו טוב, לתת לו את אותה הרגשה.
מצחיק איך מתוך תקופה מחורבנת נוצרת ההבנה שהדברים שהם אולי החשובים באמת נשארים איתי והם במפתיע (כי הרי מדובר בי) יציבים וטובים. איש שלי, שני גוזלים מדהימים. הורים ואחים שהיום אני אולי יותר קרובה אליהם ממה שהייתי אי פעם. חברים שעדיין יכולים לגרום לי על כוס קפה להרגי בת עשרים וקצת, משוחררת לחצי שעה מדאגות יותר מעמיקות כמו לאן לצאת מחר ומה נזמין לקינוח. אז מה אם אנחנו כבר לא מברמנים/ממלצרים אלא עובדים בבנק/חברת הייטק/משרד ממשלתי? ואם חלקנו בהריון או מנסה?
יצא פוסט מאד מתפלסף - אז נפסיק בזאת - לא?
אבל נחמד לי לכתוב - אפילו אם רק לעצמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
