אז אתמול היה ערב מאוס
מהסוג שגורם לך לקלל את עצמך כל הנהיגה הביתה, ולהתווכח עם עצמך כשבא לך להוציא את העצבים על דוושת הגז
מהסוג שגורם לך לרצות להשתכר עד אבדן חושים
למרות שבעצם - לא קרה כלום, לא השתנה כלום, שום אסון או אפילו מיני - קטסטרופה
אי הבנה עם האיש שגרמה לי לחכות לו כמעט שעה סתם, בלי יכולת ליצור איתו קשר
חברים שהבריזו ולא ענו לטלפונים
העובדה שאני ניסיתי להתקשר אליהם איזה 900 פעם - מה שמוציא אותי במקרה הטוב מטומטמת, במקרה הרע יותר נודניקית סדרתית
לחפש סיגריה בשדרות רוטשילד כי הרי אני משאירה סיגריות בעבודה והייתי כל כך עצבנית שהייתי חייבת סיגריה או שמונה
או מכה בראש שתגרום לי לאבד את הכרתי ל3 ימים עד שאני אשכח כמה רע הרגשתי אתמול בלילה
אולי זה משהו לדיון עם השרינקית - איך ערב כזה של סתם מחזיר אותי במנהרת זמן מטורפת לפחות 10 שנים אחורה, לחוויה של לנסות להשיג מישהו בטלפון ולא להצליח, לכסוס ציפורניים, להשבע שאני לא מתקשרת יותר ולהתקשר עוד לפחות פעמיים אחרי
להרגיש טיפשה
להרגיש מושפלת
לא לרצות לדבר על זה ולהפר את החוק הבלתי כתוב שלא הולכים לישון עם בטן מלאה מכעס ולהעמיד פנים שאני ישנה לאיזה שתי דקות כשנכנסים למיטה ואז להשבר ולשלוח רגל לשים של הרגל שלו אבל לא להיות מסוגלת להגיד לו "אני אוהבת אותך" כי יודעת שזה יפתח שיחה ושבמצבי הנוכחי השיחה תגלוש לדמעות ואני ארגיש עוד יותר רע
להרגיש שהראש או אולי הרגשות עשוי מבוץ ולהתבוסס בו
לישון רע ולאחר בבוקר לעבודה
לחשוב מה אני עושה היום (כי היום היתה האלטרנטיבה לפגישה עם החברים האלה, וכיון שהם גם אמורים לדאוג לי לקצת ירוק אז אני לחוצה על הפגישה הזאת יותר ממה שראוי שאני אהיה)
להתלבש לעבודה , להתאפר , להתבשם
להסתכל בראי ולחשוב שאני נראית לגמרי נורמלית
all evidence to the contrary
בבלוג זה
בכל הבלוגים
