תורת הסמיילים =]

מי יחזיר את האהוב שהלך ולא שוו לאהובה שמחכה בבית כבר שבועיים שישוב לחמשוש.

איש לא יחזיר אותו.

המבחל החזיר נפשו לבורא עולם, וגופו חוזר לאמא אדמה.

כמה דם ספגת אדמה?

לאן נעלמה לנו התקווה?

לאן נעלם לנו החזון?

פעם, היה מי שחלם, מי שרץ לתופת מבלי לחשוב "אולי?" , מי שנלחם בכל גופו, מכל הלב.

והיום? לאן נעלמו הלוחמים? לאן נעלמו החולמים? לאן נעלמו אנשים החזון והחלום?

לאן נעלמה האהבה שלנו לעצמנו , לעמנו, למדינתנו? לאן היא נעלמה? איך נתנו לה להתמוגג....

להתמוסס כלא היתה.

פעם כומתה חומה, סגולה, אדומה וכו' וכו' היתה מלאה בכבוד, בגאווה, לוחם היה תואר אצולה.

והיום? כומתת בקו"ם זה מספק, אם בכלל. היום מספר בעלי התואר משטמט גדול בהרבה ממספר בעלי התואר במשפטים, כלכלה, תקשורת, רפואה והשד יודע מה. איך התואר "ג'ובניק בקרייה" הפך מתואר של בוז ולעג, לדבר הגורר התרשמות וגאווה.

איפה ישנם עוד אנשים...?

כמו האנשים ההם, שנתנו מעצמם, הקריבו, בלי לחשוב על המחר, בלי לחשוב על הדימעה של אמא מעל הקבר הטרי.

היכן הם אותם לוחמים?

כמובן, שגם היום ישנם רבים וטובים שנותנים מעצמם יותר, שמקריבים מעצמם, בעלי מוטיבציה וחזון, שאין כמותם - לוחמים.

אבל, לצערנו, מספר המשתמטים מידי שנה ושנה מטפס אל השמיים, ואני, באופן אישי רוכשת להם בוז,

שום אידיאולוגיה אינפנטילית, ילדותית, של חלומות ורודים לא מצדיקה בגידה בעצמך, במשפחה שלך, בחברים שלך, בעם שלך, ובמדינה שלך.

שום דבר.

אין שלום,

אין אהבה בין הצדדים,

יש אותנו, יש אותם.

תבחר צד.

ומי שבוחר בשמאל, בוחר באויב, פשוטו כמשמעו - בוגד.

ליאן:)