כבר שישה ימים במולדת, אבל מי סופר?

הטיסה עברה בנחת, עם ראות מושלמת שאיפשרה לי לבהות מטה אל פסגות שוויצריות מושלגות, נהרות תכולים מנצנצים ויערות בשלכת. ואז הגענו אל ישראל- כתם לבן ומסנוור באופק, עננת אבק מעליו וירוק אין בנמצא. הטייס הודיע בחגיגיות שנחתנו בתל אביב והטמפרטורה בחוץ היא 28 מעלות. "לאאא נכון!" נאנח מטוס שלם בייאוש, ואני בתוכו L.

הפרעסר חיכה לי בנתב"ג עם התיקולים ומייד המשכנו לארוחת שבת- צהרים במרמורק. וכך, במחי שניצל אחד בשולחן על מדרכה תל אביבית הומה, חזרתי. עשיתי את הסוויץ' ואפסנתי שנה ורבע של חיים אמסטרדם בבוידעם, כיאה לרובוטית הסתגלנית שאני.

התחלנו בהתרוצצויות.

הפעם נשבענו לא להתיש את עצמנו כמו בביקור הקודם, ולמזלנו הזדמן לנו לבצע חילוף מגורים משובח עם משפחתה המלבבת של האושייה המלבבת הזאת (אגב, במציאות בדיוק כמו בבלוג!). זה אומר שהבן שלה שרוע על הספה מעל התעלה ברגעים אלו ממש, ובתמורה אנחנו נהנים מחדר במלון המשפחתי שנמצא במרכז ת"א. איזה שיחוק, הא?

אני לגמרי אחסוך מכם את הלו"ז שלנו בשבוע האחרון, בעיקר בגלל שאני עצמי כבר שכחתי. אני כן זוכרת שכמה שעות אחרי הנחיתה התקבצנו בביתם של הפתיל וסוכן המוחבראת לחגוג יומולדת לעורבת ולצפות במשדר האירוויזיון החגיגי. נו, החג הזה שהתרחש בשבת, זה שלסטרייטים לא היה מושג מקיומו... וטוב שחברנו לנו יחדיו, כי ככה זכינו להתפעל בצוותא מהזיהוי של העורך ובבילון-מן בקהל בלא פחות משני קלוז-אפים מהממים! (כן כן, מישהו ארגן להם כרטיסים למופע ולכן הם נהגו לילה שלם לקופנהגן).

את שמחת תורה בילינו בצפון, מחלקים את הזמן בין שלוות הכפר המשפחתית לבין ביקורי חברים בחיפה, ואופס! חזרנו לעיר הגדולה. מאז כבר היו לנו כמה קטעים הזויים, מסע שופינג עם הרבה ציפיות ואפס תוצאות (באלוהים כמה יקר פה בגדי מעצבים! איזה מפח נפש), ויום עבודה אחד בהרצליה פיתוח שהוציא את הפרעסר מדעתו וטרף מחדש את כל התוכניות שלנו לעתיד הרחוק... טוב, זה היה כרוך בעמידה סיוטית בשלושה תורים שונים בבנק, בשוטטות בחמסין בין עשרות אנשי הייטק מזוגגי מבט, ובילוי בפקקים חזרה לת"א. בקיצור, אין ספק שעד סוף הביקור הזה נאגור לא מעט הרהורים והתפלספויות בקשר לחיים פה ושם J.

אה, כמעט שכחתי, היתה בחינה, לא?

אכן היתה, נמשכה חמש שעות, פיהקתי לכל אורכן והריכוז שלי היה בקאנטים. בכל זאת עברתי וב-14 לנובמבר אני אתחיל את הסמסטר הרביעי והאחרון שלי. היפ היפ הוריי?

טוב, הפרעסר צריך את המחשב שלו חזרה- אין תנאים פה, בחיי... אני אצא לי לשוטט ברחובות ולהמשיך בתקתקוק הלו"זים. אגב, אם אתם בעניין של לפגוש אותנו ויש לכם צהרים פנויים לתת לנו, מה טוב. הערבים מתחילים להיות קצת בעייתיים (שיא הביקוש נרשם לאחרי שעות ההשכבה של הילדים, ג'יזס, מי פילל). ואם לא היינו משאירים את הכבל של המצלמה בטבעון הייתי יכולה גם לצרף תמונה לפוסט הזה. אבל השארנו, אז בפעם הבאה.

שמחה ועזוז בממלכת הלו"ז