אולה! תראו מי חזרה!

(מישהו עוד נשאר שם בכלל?)

 טוב, לא בדיוק חזרה, פשוט קפצנו לביקור ראשון בתעלות מאז שעזבנו אותן וזה נראה לי אך מתבקש לדווח איך היה.

לפני שבועיים הפרעסר הצליח לארגן לעצמו פגישת עבודה בחברה הולנדית גדולה וככה זכינו לשבוע באמסטרדם במימון כמעט מלא, בחדר מלון שמשקיף על התעלה המקבילה לשלנו והכי קרוב שאפשר לדירה המיתולוגית. אושר גדול. נחתנו בבוקר, עשינו צ'ק-אין ואצנו רצנו לבראנץ' ספוג בייקון בקפה שבתחתית הבניין שלנו. כלומר של מר שועלי. כלומר של האיש המסתורי שרכש אותו מהשועל.

בעודי עומדת וסוקרת את הבניין באכזבה (לא שיפוץ ולא דירות יוקרה), נפערה הדלת של בית הקפה מבפנים ומישהו נפל על צווארי בהתרגשות ובזעקות בעברית: "וואו, איזו הפתעה! מה אתם עושים פה? ועוד באמצע בחורף?"

טוב, היינו די בשוק. זה היה הטבח האקס-ישראלי של הקפה שחי באמסטרדם כבר 26 שנים, זה שהיינו מנפנפים לעברו פעם ביום ומחליפים אתו כמה מילים וחיוכים, לא הרבה יותר. בטח לא משהו שהצדיק את השמחה שלו לקראתנו ואת הכרכור סביבנו בזמן הבראנץ'. לא יודעת מה אתכם, אבל אני התרגשתי - כזו קבלת פנים מופתית רגע אחרי שהגענו לעיר! (כשחזרתי לשם לבד אחרי יומיים הוא כבר היה הרבה יותר אדיש והבריטית החמוצה בכלל לא זיהתה אותי. הסתלקתי נכלמת אחרי שעה).

חשבתי שיהיה מוזר להסתובב שוב בין התעלות, חשבתי שאני אתרגש למראה מקומות אהובים, אבל איפה - הסתגלות מיידית, כהרגלי. רק עם הקור והגשם הזוויתי היה לי קצת קשה בהתחלה אבל אז ראיתי חבר'ה ספרדיים עטופים הרמטית במעיל מסורבל ובכובע מצמר אלפקות, מנסים להתחבא מאחורי מטרייה שמתרסקת מול הרוח, ומיד התעשתי. הזדקפתי אל הגשם ויירטתי לעברם מבט מלא בוז, שיהיה להם ברור שאני לא תיירת נלעגת כמוהם. הו לא. אני מהלוקאל'ס.

אז התחושה בביקור הזה הייתה כמו בביקורי המולדת שעשינו בארץ - ימים דחוסים בעיר אהובה ומוכרת, שמיועדים לפגישות עם חברים ולכל מיני סידורים. הפרעסר עבד בשעות היום ואני טיילתי המון ברגל והצטיידתי במלתחת חורף נאה בחנויות החביבות עלי. איזה כיף זה שיודעים בדיוק לאן ללכת ומה נמצא איפה (הַאנְס ומוריס העניקו לי את כל מה שרציתי, האל יברך אותם). בערבים ובסוף השבוע נפגשנו עם החברים שנשארו בעיר וכמו שניחשנו, תם העידן הסטודנטיאלי וכולם נכנסו לשלב הבורגני של החיים (חוץ מאשר האדווקט ומאמא-רוי, אלה הקדימו את זמנם בשנתיים לפחות ועדיין חיים בנחת בדירתם היפה מחוץ למרכז): טראוויס וג'ניס השתקעו בעיר וקנו דירה בשכונה מרכזית; בבילון-מן החליף עבודה, התחיל ללמוד במקביל ועבר עם החתולים לדירה מרווחת ומודרנית בשכונה מרוחקת ומפוקפקת (אולי פה המקום לספר שהוא והעורך נפרדו אחרי עשור ביחד?); ומיגל וסאאי הפכו להורים ללוּסִיה החמדמדה וקנו אחלה דירה באחלה שכונה. מעניין מה היה קורה אתנו אִם.

וכן, ברור שניצלנו את ההזדמנות ובדקנו כמה מסעדות לעדכון המדריך הקולינרי שלנו לעיר התעלות. כצפוי- האווירה חזיילך, המנות בינוניות והמחירים מוגזמים. בכל זאת אנחנו ממליצים בחום על simpel המדויקת (ליד שוק אלברט קאוּפּ) ובחמימות על mashua, מסעדת פיוז'ן לטיני פלצנית אבל מעניינת (פְּרִינְסֶנכְראכְט פינת לֶיידְסֶהסְטראט). בסופו של דבר, מה שהכי חימם את ליבנו היה לחזור למקומות פשוטים כמו הבראון-קפה עם התיונים על התקרה ולמרקים המשובחים שלהם. מזג האוויר שהתבהר לכמה שעות בשבת אפשר לנו לצאת לסיבוב הקבוע בשוק האיכרים ביוֹרְדַן ולפרעסר לחפש השראה לארוחת הערב המתוכננת אצל בבילון-מן, שאליה הוזמנו גם טראוויס וג'ניס. אחרי סביצ'ה דגים, שרימפס עם אבוקדו ופסטת פטריות יער טריות התיישבנו בסלון לקינוח. עץ חג המולד הפיץ תאורה חמימה, על השולחן היו פחזניות מופלאות וקנקן תה צמחים וג'ניס נאנחה. This is just like the good old days, היא סיכמה את העניין בשביל כולנו.