|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שניים וחצי גרמנים בטיול חוצה ישראל
מאז שחזרנו לישראל אנחנו ממפים אותה בשקדנות לתיירים. לא לכל התיירים, רק לאלו מחברינו הגויים שמתישהו ירהיבו עוז להגיע לכאן. כל פינת חמד שאנחנו מאתרים, כל מסעדה טובה שאנחנו מגלים, הכול נכנס למנטרת ה-זה מקום ממש מעולה לניקוס והאנה/ טראוויס וג'ניס/ מיגל.
הגרמנים התנדבו להיות הספתח ומצאו שבוע פנוי לחופשה אביבית בין העבודות, ההיריון המתקדם והחיים בברלין. מה שבוע? הזדעקנו, אנחנו צריכים לפחות שבועיים! זה היה הסימן הראשון לדיבוק הציוני שהשתלט עלינו, אבל בשלב הזה עוד לא היה לנו מושג. מבחינתנו פשוט התרגשנו מההזדמנות לארח סופסוף "במגרש שלנו" ולהראות לאירופאים החביבים עלינו מאיפה באנו, כי את החיים שלהם כבר הכרנו היטב.
יום ראשון, חמש בבוקר. התייצבנו מפוהקים בנתב"ג ומצאנו את ניקוס מחויך כהרגלו ואת האנה בלוּק של מרלן דיטריך בחודש שישי. הצגנו בפניהם את ליטֶל סנג'יב והם הציגו בפנינו את קרל קוסטאס אריסטוטוליס, לא פחות. עובר אצילי עם מטען גנטי חצי גרמני, רבע דני ורבע יווני.
היומיים הראשונים הוקדשו לתל אביב עירנו המהממת, או לפחות לחלקים נבחרים בה שליקטנו בפינצטה. משם מצאנו את עצמנו נוסעים לירושלים- לא עיר שחביבה עלינו במיוחד, אבל אותו דיבוק ארור לא אפשר לנו להפקיר אותם לבד במקום המטורף הזה. אספנו עצות והמלצות מחברים יודעי דבר ושמנו פעמינו לעיר העתיקה. טיילנו על החומות, שוטטנו בסמטאות ובשוק, נגענו בשורשים של ניקוס בכנסייה היוונית, אפילו הגענו לכותל ושם אילצתי את האנה לשים פתק לשלומו של קרל קוסטאס ולבהות בי בזמן שדוסית חביבה מנסה להחזיר אותי בתשובה. היינו פוסטר מרהיב של משרד ההסברה ואשכרה נהנינו.
האירופאים שלנו לא ראו מדבר מימיהם, אז מירושלים המשכנו בנסיעה לילית אל מצוקי דרגות. בבוקר צפינו בהם מתעוררים, פותחים את דלת החדר ונאלמים דום אל מול הנוף. אח, השדון הקטן והציוני שלנו עשה סלטות באוויר מהתענוג. שיכורים מההצלחה נסענו למצדה לטעום קצת גבורה. בדרך הגרמנים לא הפסיקו להתפעל מההרים, המכתשים (הויז'ואל היחיד שהם הכירו למדבר היה של סהרה- אינסופי ושטוח), ים המלח שנצנץ תחתינו והיעלים שדגמנו בצד הדרך ברוב חן. פוסטר של משרד ההסברה כבר אמרתי?
אגב, רק שתדעו - הארץ שלנו שורצת תיירים.
השמש קפחה באכזריות במצדה. האנה ואני דשדשנו לאיטנו בצעדים קטנים, נדדנו מפינה מוצלת אחת לשנייה וכיאה להריוניות ניצלנו את כל מתקני השירותים. ואז הגיע הזמן לעבור לוקיישן ולהגשים לחברינו חלום נוסף- שחייה בים המלח. שלחנו אותם לצוף במים השמנוניים ולשחק בבוץ ובינתיים חיכינו להם בצל הדקלים בגאווה הורית וטחנו פיצוחים לתפארת מדינת ישראל.
את סוף השבוע העברנו בבית ההורים בכפר. שוב ניקוס והאנה מצאו את עצמם עוזבים בחושך מקום עם נוף מאוד מסוים (מדבר) ומתעוררים בבוקר אל נוף אחר לגמרי (הגינה בטבעון). נכון שזה שוס ישראלי מעולה? גררנו אותם בשרב לתצפיות בחיפה – בכל זאת כאן גדלנו, לעזאזל, תפגינו קצת עניין- אבל בעיקר רבצנו, כי הרי זה מה שעושים בכפר.
לפרעסר הייתה אג'נדה ברורה בביקור הזה: להקסים את האורחים בקולינריה המקומית, כי אחרי הכול, כבר חמש שנים הוא מטמטם אותם בסופרלטיבים. החלטנו להדיר את רגלינו ממסעדות פלצניות ולנדוד עם אוכלי הנקניקיות והכרוב בין דרום ת"א, יפו, אבו-גוש וחיפה כדי להכריע בין טעמי הלבנט: חומוס, טחינה, חצילים, עגבניות, פלאפל, תבלינים ועשבי תיבול, שניצל עוף וכמובן קוסטיצה עסיסית במסעדה שהפרעסר הכי אוהב בעולם. מה אומר ומה אגיד- מהצד הם נראו מאושרים.
גם להאנה, בעלת הפטיש הידוע למקווי מים, הייתה אג'נדה מוצהרת: לשכשך במקסימום חופים בארץ הקודש. חוץ מים המלח היא התענגה על מימי הים התיכון בת"א, הרצליה וחיפה, אלוהים יודע איך היא הסכימה לוותר לנו על הכנרת, ואת ים סוף נאלצנו לדחות לפעם הבאה.
סוף השבוע הסתיים ושוב מצאנו את עצמנו נוסעים לנתב"ג לפנות בוקר. היינו סקרנים מאוד לשמוע איך האורחים יסכמו את הביקור. מבחינתנו לא היה ספק שהם נדבקו בחיידק הציוני, רצינו רק לדעת באיזה אופן זה עומד לשנות את חייהם. בדרך לשדה הם התנמנמו בשלווה במושב האחורי. הפרעסר לא הצליח להתאפק.
"נו?", הוא שאל, "אז איך היה לכם בישראל?"
הם התנערו מההרהורים שלהם באדישות מרגיזה ולא מיהרו לענות. בסוף ניקוס אמר שהיה ממש מעניין. האנה הנהנה והוסיפה שהם נהנו מאוד.
הפרעסר תהה אם בגלל המזג האירופאי המאופק שלהם הם צריכים קצת עידוד כדי להתמסר לתחושות שלהם ולהשתחרר, וניסה לעזור: "אז ממה הכי נהניתם השבוע?"
ניקוס חשב ואמר שהמדבר וים המלח היו הכי מרשימים. האנה שוב הנהנה וחזרה להרהוריה.
זהו? הפרעסר ואני החלפנו מבטים מאוכזבים. אחרי ששבוע שלם ליווינו ופינקנו אותם, עטפנו בצמר גפן ונטרלנו בקפידה כל צ'אנס למפגש עם הישראלי המכוער, זה הכול?!
נפרדנו בפתח הטרמינל. חשבנו שהנה, שלב החיבוקים מגיע ועוד רגע הם נופלים על ברכיהם, מתוודים בפנינו שמקום כמו ישראל הם עוד לא ראו ומתחננים שנעזור להם למצוא את הדרך לבוא לחיות פה. זה לא קרה. היו חיבוקים חמים, היו הבטחות למפגש בשנה הבאה ביוון עם הצאצאים, היו ברכות הדדיות ללידות שבאופק... אבל לא הובעה שום נכונות לוותר על אירופה.
אנטישמים.
ועכשיו הגיעה העת לכמה עדכוני הריון.
סנג'יב שלנו כבר בן 31 שבועות. לפי הספרים הוא שוקל יותר מקילו וארוך יותר מבקבוק מים מינרלים. לפי התגובות של הסביבה נראה שאני כורעת ללדת ברגעים אלה ממש (כמה גדלת! וואו איזה בטן... פשש, את מתפתחת יפה... מה, הלידה באמצע אוגוסט, לא לפני?). בגדול אין לי מה להתלונן, שזה מבאס כי מי שמכיר אותי יודע כמה אני נהנית לקטר. יחסית לעובדה שהריון זה לא מחלה התברכתי עד כה באחד קל, אסתטי ובריא. לאם ולעובר שלום, יש אפילו המתעקשות שאני קורנת.
( עכשיו מקישים על עץ וממלמלים: טפו טפו טפו חמסה חמסה. גם אתם!!! )
ובכל זאת אני מתקשה להבין נשים שמריירות על התקופה הזו בנוסטלגיה ומייחלות לסיבוב הבא. פיזית זה בטח לא שדרוג בחיים. הנה, נכנסתי לשליש האחרון והאופוריה נגמרה: הגב שלי גמור ורצוץ ומיטב הכירופרקטים ותרגילי הפילאטיס לא מצליחים להקל עליו; כרסי הולכת לפניי והחל משלשום כפות הרגליים שלי נפוחות ובצקיות. מלמעלה הן אשכרה נראות כמו פיסת פולקע של בייבי-בודהא לבנבן, עם קפלי שומן והכול. בעע.
וליטל סנג'יב? Alive and kicking. Big time. זה התחיל בפרפורים עדינים דמויי מעי רגיז, אח"כ הפכתי לאקווריום שקרפיון משייט בתוכו וחובט בדפנות בעצבנות (ולפעמים סלמון שנאבק במעלה הזרם), ועכשיו אני מרגישה כמו מכונת כביסה שעובדת רוב היממה ומדי שעתיים מגיעה לשלב הסחיטה. בקיצור- אנחנו כבר לא יכולים להתעלם מהעובדה שבקרוב יהיה לנו ילד. ולמרות ההורמונים ולמרות חודשי ההכנה שהטבע מעניק לנו ברוב חסד וחוכמה, זה עדיין לא מרגיש הגיוני. ועכשיו יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות, כל כך הרבה החלטות ורכישות, מאיפה מתחילים?
קודם כל מחפשים דירה אחרת. וזה חבל, כי אנחנו ממש אוהבים את הדירה הנוכחית וחיפושי דירה בת"א, בקיץ, עם אקסטרה עשרה קילו, זה רע לתפארת. אבל איך נגדל תינוק בקומה שלישית בלי מעלית פלוס סיבובים ליליים ארוכים בחיפוש חנייה? אז אנשים טובים, אם אתם שומעים במקרה על דירת שלושה חדרים במצב טוב ובמרחק הליכה מהפארק, עם חנייה ומעלית- או קומה ראשונה, אנא עשו מצווה וספרו לנו עליה.
תבורכו
| |
תור-דה-אמסטרדם: הוֶגֶלִים!
אולה! תראו מי חזרה!
(מישהו עוד נשאר שם בכלל?)
טוב, לא בדיוק חזרה, פשוט קפצנו לביקור ראשון בתעלות מאז שעזבנו אותן וזה נראה לי אך מתבקש לדווח איך היה.
לפני שבועיים הפרעסר הצליח לארגן לעצמו פגישת עבודה בחברה הולנדית גדולה וככה זכינו לשבוע באמסטרדם במימון כמעט מלא, בחדר מלון שמשקיף על התעלה המקבילה לשלנו והכי קרוב שאפשר לדירה המיתולוגית. אושר גדול. נחתנו בבוקר, עשינו צ'ק-אין ואצנו רצנו לבראנץ' ספוג בייקון בקפה שבתחתית הבניין שלנו. כלומר של מר שועלי. כלומר של האיש המסתורי שרכש אותו מהשועל.
בעודי עומדת וסוקרת את הבניין באכזבה (לא שיפוץ ולא דירות יוקרה), נפערה הדלת של בית הקפה מבפנים ומישהו נפל על צווארי בהתרגשות ובזעקות בעברית: "וואו, איזו הפתעה! מה אתם עושים פה? ועוד באמצע בחורף?"
טוב, היינו די בשוק. זה היה הטבח האקס-ישראלי של הקפה שחי באמסטרדם כבר 26 שנים, זה שהיינו מנפנפים לעברו פעם ביום ומחליפים אתו כמה מילים וחיוכים, לא הרבה יותר. בטח לא משהו שהצדיק את השמחה שלו לקראתנו ואת הכרכור סביבנו בזמן הבראנץ'. לא יודעת מה אתכם, אבל אני התרגשתי - כזו קבלת פנים מופתית רגע אחרי שהגענו לעיר! (כשחזרתי לשם לבד אחרי יומיים הוא כבר היה הרבה יותר אדיש והבריטית החמוצה בכלל לא זיהתה אותי. הסתלקתי נכלמת אחרי שעה).
חשבתי שיהיה מוזר להסתובב שוב בין התעלות, חשבתי שאני אתרגש למראה מקומות אהובים, אבל איפה - הסתגלות מיידית, כהרגלי. רק עם הקור והגשם הזוויתי היה לי קצת קשה בהתחלה אבל אז ראיתי חבר'ה ספרדיים עטופים הרמטית במעיל מסורבל ובכובע מצמר אלפקות, מנסים להתחבא מאחורי מטרייה שמתרסקת מול הרוח, ומיד התעשתי. הזדקפתי אל הגשם ויירטתי לעברם מבט מלא בוז, שיהיה להם ברור שאני לא תיירת נלעגת כמוהם. הו לא. אני מהלוקאל'ס.
אז התחושה בביקור הזה הייתה כמו בביקורי המולדת שעשינו בארץ - ימים דחוסים בעיר אהובה ומוכרת, שמיועדים לפגישות עם חברים ולכל מיני סידורים. הפרעסר עבד בשעות היום ואני טיילתי המון ברגל והצטיידתי במלתחת חורף נאה בחנויות החביבות עלי. איזה כיף זה שיודעים בדיוק לאן ללכת ומה נמצא איפה (הַאנְס ומוריס העניקו לי את כל מה שרציתי, האל יברך אותם). בערבים ובסוף השבוע נפגשנו עם החברים שנשארו בעיר וכמו שניחשנו, תם העידן הסטודנטיאלי וכולם נכנסו לשלב הבורגני של החיים (חוץ מאשר האדווקט ומאמא-רוי, אלה הקדימו את זמנם בשנתיים לפחות ועדיין חיים בנחת בדירתם היפה מחוץ למרכז): טראוויס וג'ניס השתקעו בעיר וקנו דירה בשכונה מרכזית; בבילון-מן החליף עבודה, התחיל ללמוד במקביל ועבר עם החתולים לדירה מרווחת ומודרנית בשכונה מרוחקת ומפוקפקת (אולי פה המקום לספר שהוא והעורך נפרדו אחרי עשור ביחד?); ומיגל וסאאי הפכו להורים ללוּסִיה החמדמדה וקנו אחלה דירה באחלה שכונה. מעניין מה היה קורה אתנו אִם.
וכן, ברור שניצלנו את ההזדמנות ובדקנו כמה מסעדות לעדכון המדריך הקולינרי שלנו לעיר התעלות. כצפוי- האווירה חזיילך, המנות בינוניות והמחירים מוגזמים. בכל זאת אנחנו ממליצים בחום על simpel המדויקת (ליד שוק אלברט קאוּפּ) ובחמימות על mashua, מסעדת פיוז'ן לטיני פלצנית אבל מעניינת (פְּרִינְסֶנכְראכְט פינת לֶיידְסֶהסְטראט). בסופו של דבר, מה שהכי חימם את ליבנו היה לחזור למקומות פשוטים כמו הבראון-קפה עם התיונים על התקרה ולמרקים המשובחים שלהם. מזג האוויר שהתבהר לכמה שעות בשבת אפשר לנו לצאת לסיבוב הקבוע בשוק האיכרים ביוֹרְדַן ולפרעסר לחפש השראה לארוחת הערב המתוכננת אצל בבילון-מן, שאליה הוזמנו גם טראוויס וג'ניס. אחרי סביצ'ה דגים, שרימפס עם אבוקדו ופסטת פטריות יער טריות התיישבנו בסלון לקינוח. עץ חג המולד הפיץ תאורה חמימה, על השולחן היו פחזניות מופלאות וקנקן תה צמחים וג'ניס נאנחה. This is just like the good old days, היא סיכמה את העניין בשביל כולנו.
אני מניחה שמתבקש לעדכן מה עבר עלינו מאז שחזרנו לארץ אבל פייר, לא בא לי. ההתאקלמות הייתה קשה מהצפוי עבור שנינו (טוב אז עבורי, הרי הפרעסר ידע מראש שהוא יתבאס) והשנה שנגמרת לא תיזכר כאחת הטובות. הכמיהה לחו"ל עדיין נמשכת ומפעם לפעם אני מנחמת את עצמי בפנטזיה ישנה-חדשה על מגורים בדבלין או על טיול קרוואנים ארוך עם ה(אקס)ברסאים, והפרעסר משביע את געגועיו לגולה בנסיעות עבודה חודשיות לסן פרנסיסקו וניו-יורק. בינתיים ביקרנו את ניקוס והאנה בברלין אבל מה זה לעומת מה שמצפה לנו: בסוף פברואר נפגוש את טראויס וג'ניס ואת ניקוס והאנה בחתונה של וידהי ונילס (שהיו סוג של חברים שלנו בתקופת אמסטרדם) ב... הודו! מצפה לנו שבוע של אירועים ססגוניים כמו שרק חתונה הודית מסורתית יכולה לספק ואנחנו אשכרה סופרים את הימים מאז שהוזמנו. זאת הולכת להיות חוויה מדהימה, אין שום אפשרות אחרת.
נראה לי שהפוסט הבא יהיה בעקבות החתונה הזאת. אם חסרים לכם דיווחים מעיר אירופאית שווה, לכו תתמכרו לבלוג של חברתנו המפיקה, שהתחילה לכתוב אותו לפני שנה כרווקה משועממת בת"א וממש לפני רגע היא עברה לגור בלונדון סיטי עם בן הזוג שהכירה כקורא בבלוג. פשוט סיפור סינדרלה.
תכתבו לנו מה שלומכם. התגעגענו, בחיאת
| |
תור-דה-אמסטרדם: האפריקאנרית בארוחת השפים 3
על הבמה בפרדיסיו החבר'ה של The Dead Science נותנים בתופים. כשהם יסיימו יעלה CASIOTONE FOR THE PAINFULLY ALONE, ההוא שבגללו אנחנו כאן. פתאום יש לי סחרחורת, אני לא מרגישה טוב. מה קורה? זה בטח המתופף המאעפן הזה עושה לי כאב ראש והסאונד באולם הקטן מה זה קקה. אין לי אוויר. משהו באמת לא בסדר אתי. למה כל החדר מסתובב לי? שיט, נראה לי שאני הולכת להתעלף. מה עושים, מה עושים... אני לא אגיד כלום לפרעסר, הוא הרי יצחק על ההיפוכונדריות שלי. אני רק אגיד לו שאני יוצאת רגע החוצה.
הנה הדלת. יופי, כסא, אם אני אשב רגע הכל יתייצב. לא, זה לא עוזר. עכשיו יש לי גם סחרחורת וגם כל מיני גלים גואים לי בבטן ומחפשים את הדרך למעלה.
ששש... תנשמי עמוק, תירגעי.
אימא'לה! יש לי התקף חרדה!
אבל ממה לעזאזל?
די נו מפגרת, אני באמת סתם היפוכונדרית. מדמיינת דברים, זה רק חלושס קטן. הגלים נרגעו אבל עכשיו אני צריכה לחרבן. אולי זה משהו שאכלנו קודם בהודית? לא, זה לא מרגיש כמו קלקול קיבה. אולי זה פשוט המחזור שלי ירד מהפסים.
עוד פעם סחרחורת. מה עובר עלי לעזאזל? הכי טוב ללכת לשירותים לשטוף פנים. אחר כך אני אחזור לפרעסר ולאפריקאנרית ואגיד להם שאני לא מרגישה טוב ושאני לא נכנסת לאולם. אין ברירה, אני באמת לא יכולה לעמוד שם ככה. כוססאמק, הפה שלי יבש לגמרי. נו, איפה השירותים פה?
אוף, טעיתי במדרגות. הייתי צריכה לעלות מהצד ההפוך. כמה טיפוסי.
הנה הפרעסר. מחפש אותי, חמוד.
"מה קרה לך?"
"לא יודעת, לא מרגישה טוב. הכל מסתחרר לי... מה, מה אתה מחייך?"
"תגידי, יכול להיות שנתתי לך בטעות את הסיגריה שגלגלתי לי?"
"אתה רציני?!"
"נראה לי. באמת לסיגריה שלי היה טעם של טבק בלי שום חיזוק".
איזה... לא לתאר.... זה היה הג'וינט שלך... איזה דביל אתה!"
"אז מה, את כאילו מסטולה מהתחת עכשיו? זה לא היה כזה חומר חזק".
"מספיק חזק בשביל מישהי שמעשנת רק שאכטה פה ושם, בטח לא ג'וינט שלם בבת אחת וביניקות עמוקות. דביל".
"לא נורא, לפחות תיהני מהבאזז".
"איזה באזז ואיזה נעליים, אני נהנית מההקלה. סופסוף אני מבינה מה עובר עלי, אתה קולט שהייתי בטוחה שאני הולכת למות?"
"אבל את תמיד בטוחה שאת הולכת למות".
האפריקאנרית בילתה אצלנו סופשבוע שכלל בעיקר השלמת שעות שינה (חוסר של מעל ארבע שנים, מאז הבכור) וקריאת ספרים. בכך רבותיי הגיע לקצו מפעל התור-דה-אמסטרדם שניהלנו פה במשך שנתיים. ריספקט  . רגע לפני שהיא שבה לברדק בבית היא הספיקה לקחת חלק בעוד ציון דרך- ארוחת השפים האחרונה מעל התעלה. להלן הקארט של ערב היסטורי זה:
(*התמונות באדיבות הסמנכ"לית וזנדרה)
מנה ראשונה א לה שה-זנדרה:
בצל ממולא באורז, צנוברים, בשר עגל וצימוקים.
מנת ביניים א לה שה-מיגל:
דיונון מבושל בדיו השחור משחור שלו, יחד עם פלפל ירוק, עגבניות, בצל, שום ויין לבן.
מנה עיקרית א לה שה-פרעסר:
צלחת טעימות הכוללת שלוש מנות:
- נתח דג hake (זאב הים) על מצע פירה תפו"א עם גבינה בולגרית וברוטב שמנים בטעמים שונים (לימון, לואיזה וטרגון);
- צלע טלה על מצע פירה סלק עם שום אפוי וברוטב טחינה;
- נתח קצבים (בקר) על מצע פירה תפו"א סגול וברוטב שמורכב מפורט, ציר בקר וכבד אווז.
קינוח א לה סמנכ"לית:
מוס שוקולד אוורירי עם טאץ' קפה
היה מעלף. איזה פינאלה משובח.
בטן מלאה מעל התעלה J
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
