האמת, שדיי התרגלתי להיות ככה "מוגבלת" .

לצאת, ולחזור מוקדם.. ,  להיות מודעת לעובדה הזאת שאחרי השעה 10 , לצאת מהבית זה בכלל לא אופציה..

לדעת, שאם אני מאחרת בדקה שאני קובעת עם אבא שלי, הוא יתעצבן עליי כול כך שאני לא יצא לפחות יום יומים אחריי...

לא לצאת יום אחריי יום כי כמובן זה פשע נתעב! 

וחס וחלילה לא לצאת למקום שהוא מועדון או פאב או בר.

זה עצוב לי לפעמים, שלמדתי ללמוד לחיות ולהתמודד עם החיים הפרמיטיבים של אבא שלי...

יותר עצוב לי , שאני לא קמה ואומרת לו משהו על זה, היי אבא אני כמעט בת 18 .. אתה לא יכול למנוע ממני לצאת עוד מעט..

למרות שאני יודעת ודי מדחיקה, שגם שאני יהיה בת 18 אני עדיין יהיה באותו מצב, ולא יצא עד מאוחר.

אז כן, אני צריכה "להעריך" את אבא שלי כמו שהרבה אנשים אומרים לי.

רק כי הוא לוקח אותי ומחזיר אותי כשאני יוצאת, והאמת היא, שגם אם אני יצטרך לקחת מונית אין לי שום בעיה עם זה כי כשאבא שלי לוקח ומחזיר,

וואלה החיסרון הגדול של זה , שאני צריכה לחזור גג ב12 .

מצחיק אותי שאנשים "מקנאים" בי על זה, שהם לא יודעים עד כמה שזה לא טוב.

לפעמים היתי רוצה שלאבא שלי פחות יהיה אכפת ממני, או לפחות ישחרר קצת את הרצועה שיש לי בצוואר ויתן לי לנשום קצת, לצאת , ולחזור מאוחר..

חבל שזה יקרה רק אחרי שאני יעזוב את הבית... 

טוב נו, אני ימשיך להיות ככה עוד כמה שנים..