שלמות? אין דבר כזה.

הרגשתי טפיחה על הכתף, זו הייתה יסמין.

"הכל בסדר סיוון?" שאלה והעלתה על פניה חיוך מהוסס של עידוד. חייכתי אליה והנהנתי.

"סיווני" אמרה ברוך, "אני חושבת שאני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שזה לא כך". נאנחתי, ויסמין התיישבה לצידי. "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל..." אמרה לי, ואני רק שתקתי. לאחר הפוגה קצרה שנדמתה כנצח, פתחתי את פי, "יסמין אני מצטערת, אני מבולבלת מאוד. אני מעדיפה להשאר לבד...". יסמין עיקמה את פיה באכזבה, "כשתרצי, אני תמיד כאן בשבילך." אמרה בעידוד ועזבה אותי לנפשי.

בסוף היום נאלצתי להשאר לפגישה במועצת התלמידים, לא היה לי חשק להיות בה.

 וכל זאת מפני שמעיין תמצא בה,

ולאחר השיחה הקצרה הזאת שהשפיעה עלי עד מאוד, החשק לא להגיע רק הלך וגדל.

אך הייתה זו פגישה חשובה, ולא יכולתי לדלג עליה, לפחות לא ללא תירוץ משכנע.

 וכפי הנראה לא היה לי תירוץ כזה.

גררתי את רגלי בחוסר רצון לכתה מספר 401 והתיישבתי באחד הכסאות בקצה השולחן,

 בתוכחה שאהיה רחוקה ככל האפשר ממעיין. וטעיתי.

בכניסתה נפרש על פניה חיוך זדוני והיא בחרה להתיישב דווקא לידי.

 רציתי שתבלע אותי האדמה. לא, בעצם ייחלתי שהיא תיבלע.

במידה מה דווקא היה לי מזל, המורה נכנסה לפני שמעיין אפילו הספיקה לפצות את פיה, תארתי לעצמי שגם למטרות זדוניות...

"שלום כולם," פתחה בחביבות "היום מגיע אלינו מרצה של אנונימוס..." הסבירה. הצמחונים שבינינו שמחו על כך, ה"טורפים" דיי פחות.

אני הייתי משהו באמצע, זאת אומרת אהבתי בעלי חיים וכיבדתי אותם, אבל לא יכולתי להפרד מתכונותי הטורפניות.

"אני מבקשת מכולכם לכבד אותו כראוי. זה מובן?" ציוותה עלינו, והשבנו בהנהון.

בלי משים נכנס המרצה לכיתה, הוא לבש עליו חולצה מכופתרת עם משבצות, בכללי נראה אלגנטי ומאופק, אבל הוא חייך לעברינו בחביבות.

הוא צעד בביטחון למרכז הכיתה, סקר אותה במבטו והניח קלסרו על השולחן, בעודו מעביר בין הדפים בעצבנות.

"שלום לכם." אמר, "היום אני רוצה לגעת אתכם בנושא שונה ממה שדיברתם עליו עד כה". הכיתה הביטה בו בסקרנות.

"התעללות בבעלי-חיים, צמחונות, וכל הנוגע לכך." הסביר, ועיני נפקחו לרווחה.

המרצה הציג לנו סרט תיעודי ומכאיב עד מאוד. הייתי אומרת, לא לבעלי לב חלש.

הוא מנה את זכויות בעלי החיים, וכיצד אנו בני האדם לא מאפשרים להם לקיים אותם.

בנוסף לכך הסביר את עניין הצמחונות, אשר בכך אנו, הדור הזה, נוכל להציל אלפי בעלי חיים אם נשפיע ונפיץ ונעזור וכולי...

לבסוף סיים בשורה מסכמת, שהשאירה את כולנו המומים;

"כל היצורים שניחנו ביכולת להרגיש, לסבול, ליהנות ולשאוף לממש את נטיותיהם הטבעיות, זכאים לחיות את חייהם ברווחה, בהתאם לתחושות ולצרכים שלהם.

 חוסר יכולתם לדבר ולחשוב כמונו או לתבוע מאתנו את זכויותיהם, אינו יכול להצדיק את הפגיעה בהם.

 מדי שנה מעונים בישראל מאות מיליוני בעלי-חיים באופן ממוסד ומתועש. עתידם נמצא בידי כל אחת ואחד מאתנו"

כל אחד ואחד מאיתנו...השורה הזאת נחרטה במוחי וחזרה על עצמה שוב ושוב, מחלחלת לתוך תודעתי.

הוא עזב את הכיתה לקול מחיאות כפיים ולאחר חילוק פליירים, והמורה הנהנה ופתחה בדבריה, "אני מקווה שזה עורר עניין בכם. מי שמעוניין יכול להצטרף לעמותה. כמובן ניתן להחליט על פתיחת פעולה של חברי מועצבת התלמידים. כל המעוניין מוזמן להגיש מועמדות עד  ה-18 לחודש ללא יוצא מן הכלל."

הכיתה המתה פעילות ודיבורים, "נו סיוונוש. זה יכול ממש להועיל לך...את לא חושבת?" שאלה אותי מעיין.

"אם את חושבת שאני לוקחת את הפעילות בגלל משקל, את טועה. מעיינוש." השבתי לה, מדגישה כל הברה בשמה. כנראה היא התרגזה או לא קיבלה את דברי, אבל היא פשוט קמה ויצאה מן הכיתה, כפות ידיה קמוצות לאגרופים. בינגו! חשבתי לעצמי.

'כנראה מעיין צודקת,' חשבתי לעצמי בדרכי הביתה, 'לא רק שאני יעזור לבעלי החיים, אוכל להסיר קילוגרמים מיותרים...' החלטתי להאריך את הדרך, כמחווה לתחילת דרכי, הלכתי ברבע שעה עד לבסוף הבנתי שאין לי מושג היכן אני נמצאת.

עמדתי ברחוב צר ושקט, ריח מתקתק ומשונה עמד באוויר, ראיתי עננות עשן דקיקות עולות מאחורי אחד הבתים. הייתי מאוד סקרנית, והתחלתי ללכת בכיוון הבית. נחרדתי לגלות בני נוער בגיל שבע עשרה לערך, מעשנים נרגילה. 'אוקי, אז זה הריח. עכשיו הגיע הזמן לחזור..' חשבתי בלבי.

"היי ילדה," אמר אחד הנערים שכנראה שם לב אלי, בקול צרוד. "אל תספרי לאף אחד, הא?" אמר נער אחד שחור שיער מקועקע כולו. צמרמורת עברה בגבי ושפתי יבשו, "כ....ן...טוב..." מלמלתי.

 "תאמיני לי מותק, זה לא ייגמר בטוב." המשיך הנער הראשון, ראיתי סכין מבצבצת מכיסו ולבי החל לדפוק במהירות. "עכשיו עופי מפה." אמר נער אחר כהה עור, "לפני שיהיה מאוחר."

התחלתי לרוץ בכל כוחי, כאשר צחוק רם מלווה אותי, לא ידעתי לאן אני רצה, הייתי מבולבלת ומסוחררת.

הכל כאב לי מרוב מאמץ.

השמיים האפירו וכוסו עננות עננות. 'לא, לא יכול להיות, מוקדם מדי. רק לא גשם' פיללתי בלבי,

וכנראה שום נפש לא שמעה לתפילתי, רעם חזק נשמע, וטיפות החלו לרדת לאיטן בקול חרישי.