שלמות? אין דבר כזה.

"סיוון? זו את?" קולה המופתע של אחותי אלה ענה, "אכן." השבתי והשתדלתי להשמע רגועה.

"איפה את? הכל בסדר?" שאלה בדאגה מרובה, אם הייתי רואה אותה, המבט הדואג וודאי היה ניכר בחוזקה על פניה. "זוכרת את שי...?" שאלתי בהיסוס קל, "הו בוודאי, הייתם משחקים יחד עוד בחיתולים! זה היה משעשע..אבל רגע, איך זה מתקשר למצב כרגע?" השיבה אלה.

"הוא..איך לומר, חזר מאוסטרליה...ואני-" החלתי מסבירה ואלה קטעה אותי, "אצלו, הבנתי. אז הכל בסדר, נכון?". לא יכולתי שלא לפלוט צחקוק קטן, "כן הכל טוב."

אלה פלטה אנחת רווחה כבדה, "אם את רוצה את יכולה להשאר, ההורים לא בבית". עניתי בחיוב וניתקתי בלבביות את השיחה, שולחת מבט מרווח אל שי המחייך.

"את נשארת?" שאל שי, הנהנתי בתשובה.

 "זה נהדר! אז...רצית לשמוע איך עבר באוסטרליה, ובכן..." אמר שי ואני פשוט חייכתי, לא ראיתי אותו זמן כה רב.. "סיוון, הכל בסדר?" שאל שי וניסה לשמור על רצינות, אבל עיניו חייכו בשובבות ונראה היה כאילו כל רגע הוא עומד לפרוץ בצחוק.

התחלתי לצחוק בעצמי מכיוון שלא הייתה לי תשובה הולמת לשאלתו, וכעבור דקות אחדות הוא הצטרף לצחוק, שהיה אופטימי משוחרר ומתגלגל. זה בהחלט עודד אותי.

"אתה מספר או מה?" דחקתי בו לאחר שנרגענו, שי הנהן וחייך כמחקה אותי ותקעתי בו מרפק בשובבות.

"ובכן, היה נהדר! בהתחלה ממש חששתי מהכל...את פשוט לא תאמיני סיוון! האנגלית שלי השתפרה פלאים...והנגינה שלי...זוכרת סיוון? זוכרת שהיינו מנגנים בל"ג בעומר?" סיפר, והזכרונות הנפלאים הציפו אותי כבושם מתוק ויוקרתי מפריס. "כן שי...אלה היו זמנים נהדרים..." עניתי בחולמניות.

"היו? את מתכוונת, שכבר אין זמנים כאלה?" הרצין פתאום והישיר את מבטו אלי, הרגשתי כיצד אני מאדימה למולו, אבל לא יכולתי לעשות דבר נגד זה.

"בכל אופן, פגשתי באוסטרליה את דין..." המשיך, "דין??" שאלתי, והבטתי בו משתוממת ומופתעת. "תקשיבי סיו, כל השאלות בסוף!" הכריז, פרצתי בצחוק שנית.

"סליחה, סליחה, אדון ברנר, אתה מקבל את התנצלותי?" הפצרתי בו שימשיך, אך בעצמי לא יכולתי להמנע מצחוקי הרם.

"בוודאי! אני מתכוון, אם תניחי לי להמשיך..." אמר ונעץ בי מבט, מחייך. "שי! תפסיק להסתכל עלי ככה!" התפרצתי, "אתה ממשיך או מה?" שאלתי לאחר מכן.

"כשהייתי בבית הספר בסידני, פגשתי את דין. נער ממש חביב ולמרבה הפלא הוא ידע לא מעט עברית! הוא ממש עזר לי להשתפר בנגינה, הוא מדהים, דין הזה..."

"ואתם שומרים על קשר?" שאלתי, מנתקת את שי מהזכרונות הנפלאים שאפפו אותו באותו הרגע.

הוא התנער, "כן, כמובן...". "ובעצם...מספיק לדבר עלי. מה חדש אצלך?" שאל בסקרנות,

"לא דיברנו הרבה עליך...ובעצם אין..לא קורה שום דבר מיוחד." שיקרתי.

"סיו, " אמר ותפס את ידי, "אני יודע שזאת לא האמת. זה שקורה משהו בולט על הפנים שלך כמו לורד שחור על גבי נייר לבן, ותאמיני לי אני מכיר אותך מספיק זמן...".

לא יכולתי לעצור את עצמי למרות שכל-כך רציתי, "נמאס לי מהאגו המנופח של מעיין, אני שונאת את עצמי, הרחובות האלה איומים עם כל המעשנים האלה...ואני קיבלתי החלטה חשובה...".

 "וואו-וואו! לא כל-כך מהר! את שונאת את עצמך? קיבלת החלטות חשובות? תגידי לי, הכל בסדר? מה פיספסתי כשלא הייתי?" אמר ועם כל מילה הרגשתי שהוא נכנס לעיני וחותר עמוק יותר ויותר, הסבתי את מבטי ממנו. שמעתי אותו פולט אנחה כבדה, הוא הניח בעדינות את כף ידו על סנטרי ונאלצתי לפגוש שוב בעיניו.

"סיוון, תספרי לי. בבקשה." הפציר, ולא יכולתי שלא להסכים, שנאתי אותו על כך שהוא יכול לגרום לי להפוך את העולם בשבילו בזכות הקול המדהים שלו...

"אני רוצה להיות צמחונית," הסברתי ועל פניו התנוסס חיוך, "נו- וזה נהדר! אני איתך".

נדהמתי ממה שנקלט באוזני, "תחזור רגע על זה..".

"אמרתי, שאני איתך!" צחק, "וזה כל מה שמדאיג אותך?! צמחונות? סיו, זה עניין פעוט...ממש כמו...כמו...",

"כמו גרגיר חול בשפת הים התיכון" השלמתי אותו. שי חייך.

מיהרתי להרצין, "לא שי, זה לא הכל. מעיין היא...היא...נמאס לי ממנה-"  "-ומהאגו המנופח שלה..." השלים בלעג. "אל תיקחי את היצורה השחצנית הזאת ברצינות. יש לה הכל סיוון, אבל אין לה כלום. תסתכלי עליה!" אמר ונפנף בזרועותיו, די בפראות.

"את מתכוונת להחשיב אותה בכלל?"שאל, סוקר את תווי פני כמו תמיד. נאנחתי, "לא שי..אני לא מתכוונת.."

 "נהדר! זה בדיוק מה שרציתי לשמוע ממך!" צהל, ולגם מכוס השוקו אשר כמעט נשכחה נוכחותה.

שמטתי את הכוס מידי כאשר נזכרתי בהחלטתי, שי הביט בי בהבנה. "אז זהו? את מתחילה?" שאל.