הספדים

הבחור מהצד השני של הקו

כשהייתי בצבא – כלומר, עכשיו – זה היה קורה די הרבה. למשל, כל אימת שהיה נקרה בדרכי איזה מ.צ., וחוסר הדיגום שלי ניכר בפרטים הקטנים; או כשהייתי בא בשערי המדור ונתקל בפרצופים לא מוכרים ולא אהובים; לפעמים אפילו כשניסיתי להתחמק מדין וחשבון למפקד. ואז, אז הייתי שולף את הסלולרי.

אני לא מי יודע כמה משתגע על הזאטוטים הרדיואקטיביים האלה, התפעול שלהם קשה על המוח המיטגן שלי והם משמשים שופר קולני לחברות הסלולריות האימתניות – המלעיטות אותי חדשות לבקרים בפרסומות לסינגלים חדשים של עידן יניב – אבל חייבים לתת להם קרדיט על הקטע עם ההתחמקויות. זה משהו. פלאפון הוא כל מה שאתה צריך כדי להימנע משיחה עם כל מי שאתה צריך. אתה פותח אותו, מעביר לשקט, ומתחיל לדבר עם החבר הדמיוני שלך. כה פשוט ונוח – ממש שווה את הסרטן. והרי כל מה שצריך הוא למלמל קצת "כן, כן" ועוד כמה "מה קורה", אולי לקשט באיזה פרצוף נזעף או שניים, והאיש האמיתי שמולך מסיק מיד שהאיש הדמיוני מעבר לקו חשוב הרבה יותר ממנו.

כן, בדרך כלל זה כל מה שזה. "כן, כן" ו"מה קורה". אבל לפעמים, רק לפעמים, רוצה הגורל והאיש הבדיוני מעברו השני של הקו הוא בן שיח מעניין. פתאום אתה מוצא את עצמך מתדווה על אהבתך. פתאום אתם רבים בקול. פתאום אתם מחליטים שהגיע הזמן לחדש סוף סוף את הקשר. כי האיש הזה אולי נולד כדי לספק את צורכי ההתחמקות המיידיים האלה, אבל כמו כל אדם, הוא יכול להיות הרבה יותר מזה. הוא פוטנציאל. הוא גרעין. הוא יכול להיות זה שישנה את חייך.

ואז אתה מרים את הראש ומסתכל סביב על הפרצופים שממבטם התייראת כל כך, ולא רואה בהם את אותו הפוטנציאל. אולי זה רק אני – כלומר, בטוח – אבל השיחה איתם אף פעם לא זורמת ונינוחה כמו עם הטיפוס הזה בטלפון, שמציע לך קצת נחמה, אוזן קשבת, הבנה שלא תלויה בדבר ולפעמים אפילו מאור גדול. הפרצופים האלה הם קו הקצה הבלתי נמנע, הכבוי, החיוור והמרוקן כמעט לחלוטין של הבחור מהצד השני של הקו. כן, זה יכול לעשות לך משהו, לא בטוח אם שמח או עצוב.

וכל זה הזכיר לי משום מה את הבלוג.

סוף הדרך

באגמים המקריחים הקרח דק לפי שעה,

ובתוכם קופא ליבו של מתבונן;

הרי פה מישהו צריך לעשות את העבודה

ומישהו אחר צריך להתלונן.

ובאותה שעה ממש, בצפון הארץ יש חדש

ומדווחים על כך באור רב משמעי –

שכן חשוב תמיד לזכור שבהכל יש קצת אפור.

(גם האפור הזה הוא קרח נוראי!)

יקירתי, בלב הקרח לב פועם לך בגאון.

אני מקשיב. אני סופר כל פעמה.

הקרח דק באגמים הנשקפים מן החלון,

אבל תמיד חסר לי איזה מין דבר מה.

ואם הקרח יישבר, האם ארצה אותך יותר?

האם תרצי אותי פחות אם רק תדעי?

כי משהו תמיד זוכר שבהכל יש קצת אחר.

(גם האחר הזה הוא קרח נוראי!)