אז אני קצת באויר. שזה גם אומר שחיי חזרו למסלולם- כי כנראה נועדתי להיות באויר לנצח.
אני משרתת עכשיו בחברון- עד אוקטובר כביכול. כי באוקטובר (כביכול) אני אמורה להתחיל הכנה לקצונה, אבל הרופא שלי לא מוכן להוציא לי כ.מ. או להוריד אותי לנחשון אז בינתיים (כמו שאמרתי) אני באויר.
אני במחלקה הכי שבוזה שיש. וזה לא שאני לא מנסה לתקן. הכנסתי פק"ל ערבי גיבוש, רק שהם לא רוצים גיבוש וחברה ונחמדות. הם מעדיפים להיות שבוזים ולריב ולהיות קקות אחד לשני. חכו. אתם עוד תראו. מחלקת רפואה תהפוך מהשבוזה ביותר לשמחה ומגובשת ביותר. עליי.
הגעתי הביתה אתמול. חטפתי צרחות על זה שאני ואחותי שמענו מוזיקה. משום מה זה לא הפתיע אותי.
והיום בבוקר כשהעיפו אותי מהבית-גם זה לא הפתיע אותי.
וזה שברגעים אלה יש צרחות- זה לא מפתיע אותי.
ואם יעיפו אותי שוב הערב-זה לא יפתיע אותי.
והחוסר הערכה שיש בבית הזה (ולאו דווקא כלפיי ) לא מפתיע אותי.
בקיצור, הבית הזה הוא די כמו המחלקה שלי- מלא עוינות ועוקצנות, ובעיקר- גורם לי לא לרצות חלק ממנה.
ההבדל פה- את המחלקה שלי אני אצליח לשנות, את המשפחה בחיים לא.
שתהיה שבת שלום!
אופטימיות זו הססמה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת