אני חושבת שזה היה אחד הימים היותר מרגשים בחיי.
ב19 שנים האחרונות זהו השבוי הראשון שלא חוזר בארון, ויותר מזה- הוא בסדר, הוא מדבר, הוא עומד על הרגליים.
אני חושבת שאני מדברת בשם הרבה חיילים שזה היה שווה את זה. אנחנו מוכנים לעבוד קשה יותר, להרים את כוננות הבטחון-השוטף, הכל כדי להחזיר אחד משלנו. נבצע מעצרים, נחזור שבתות, נשמור ונעשה סיורים, אימונים, מה שצריך.
זה היה מחיר גבוה אבל גלעד בבית.
גלעד הפך להיות הבן של המדינה, זה שאנחנו מתפללים לשלומו כשנוגעים בכותל, או כשאנחנו בבית הכנסת. הילד שב הביתה.
זה תמריץ לחיילים. אין מה לעשות. זה האופי המיוחד של המדינה שלנו- כל אחד הוא עולם. כל נפש שווה הכל. והמדינה תעשה הכל למען חייליה ואין יותר חשוב מעקרון זה. בעיקר כי החיילים יעשו הכל בשביל המדינה.
אני מבינה את המשפחות השכולות, אלה שמרגישים בגידה, אני לא שופטת אדם בשעת כעסו או מצוקתו, אבל אם זה היה הבן שלהם הם היו נותנים יותר מ1000 אסירים להחזירו. מי שחושב שה1000 האלה הם שיעשו את ההבדל טועה. אם הפלסטינאים רוצים לעשות בלאגן, לזרוע כאוס- הם יעשו את זה, לא משנה מי משוחרר ומי מאחורי סורג ובריח- אצלם לכל אחד יש תחליף. מי שחושב שה1000 האלה הם מי שיעשו את ההבדל- לא סומך מספיק על המדינה שלו. אם הרמטכ"ל וראש השב"כ הסכימו- אז קטנתי. אין אני זו שתגיד שלא.
שמחה בלב אבל היד על הדופק, כולנו בהיכון, ואנחנו מוכנים. אני מאמינה בצה"ל. אני מאמינה בחבריי החיילים ובמפקדיי. אני בטוחה שהכל יהיה בסדר. וגם אם יהיה קצת יותר קשה, זה שווה את זה.
גלעד בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת